אקדמות, מכשפים, ונהר סמבטיון

מיימוני,

א. חן חן. אם אכן הייתה השקפה כללית כזו, הגיוני שהיא התיישמה במקרה הפרטני של המערה.

ב. אבהיר יותר את דבריי: נניח שתותקף על ידי קבוצה חזקה ממך בהרבה, וחמושה ממך בהרבה. אין לך סיכוי, ואין לך אפשרות להיכנע. האם תילחם? ברור שכן: בציפורניים, בידיים - לא תיתן שיהרגו אותך בלי שישלמו מחיר.
האם השיקול הזה רלוונטי גם במקרה של מלחמה בשבת? כאן הנושא מסובך בהרבה. מי התיר לך להילחם רק למען השיקול הערטילאי הלז, כאשר ברור שתמות בין כך ובין כך? אם זו הייתה הדילמה, המצב מובן יותר.

מואדיב,

אם לא הבחנת בכך, בתחתית הודעתי כתבתי שלפי האמור לעיל התיאוריה צריכה להתהפך, כלומר שהדביקו את נושא השביתה בשבת לאור שמו של הנהר, ולא להיפך. אפשר אולי לחשוב על תיאוריה משולבת, שלפיה אכן היה נהר בעל תכונות דומות (לפי התיאור שהצעתי שם), ולאחר מכן קשרו את השמועה אודותיו עם הנהר ששמו "סמבטיון". ולשון ראשון נ"ל עיקר, ועדיין צ"ע.

ממשיך במסעותי אל עבר נהר הסמבטיון האבוד...

בג'ואיש אנציקלופדיה, מובא מאמר מעניין על כל הנושא:
http://www.jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=113&letter=S

אצטט רק מסופו, באשר לדעות המלומדים המודרניים:

The critical views of modern scholars also differ. Reggio, arguing from the contradictions of the ancient writers, denies the existence of such a river. He thinks that the Sambation of the ten tribes, mentioned in the midrashim, is to be identified with the Euphrates, being so called because the Israelites after settling near that river were able to observe the Sabbath (comp. II Esd. xiii. 43-45). Reggio's opinion may be supported by the fact that the River Don is called by Idrisi "Al-Sabt," while Kiev is called by Constantinus Porphyrogenitus "Sambatas," each term meaning "resting-place," as both places were commercial stations and were so named by the Chazars. Fuenn concluded that the Sambation of the ten tribes is to be identified with the Zab in Adiabene, whither the ten tribes were transported; that the name "Sabatos," as this river is called by Xenophon, was subsequently altered to "Sabbation" and "Sambation"; and that later people confounded the Sambation with the Sabbatic River of Josephus and Pliny, and created many legends about the abode of the ten tribes (see Herzfeld, "Gesch. des Volkes Israel," i. 366). David Kaufmann, without discussing the existence of the river, explains the origin of the name "Sambation" as follows: "The legend originated with a river of sand and stones which, owing to a volcanic cause, might have been agitated. Its Hebrew name was 'Nehar Ḥol' (= 'river of sand'), equivalent to the Arabic 'Wadi al-Raml.' This name was later misunderstood to signify 'the river of the week-days,' and thus gave rise to the legend of a periodic river which alternated between Saturday and the week-days, whence its name 'Sabbation' or 'Sambation' (= 'Sabbatic river'). As the name does not indicate whether it flows or rests on Saturday, Josephus and Pliny interpreted the matter in contrary senses."

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/945/833.html

"סובוטניקים" = "סימבטיון" ??

"בני מנשה" הם כ‭7,000-‬ איש בצפון מזרח הודו. משוכנעים כי הם בני אחד מעשרת השבטים האבודים - שבט מנשה. על פי החלטת הרב עמאר, הם צאצאי העם היהודי, בעלי זיקה אליו ונעשים צעדים לקרב אותם ליהדות. כ‭800-‬ מתוכם כבר בארץ, רובם מתגוררים בהתנחלויות. כולם עוברים גיור, בהסכמתם המלאה.

סיפורם של ה"סובוטניקים" לא ברור. במסמך פנימי שהוכן עבור מערך הגיור מוסבר כי תחת הגדרה זו מופיעות שלוש קבוצות שונות שאנשיהן חיים בעיקר בברית-המועצות לשעבר.

האחת, נוצרים שקיבלו עליהם מקצת מצוות היהדות, בראשן שמירת השבת, ואולי על שמה הם קרויים סובוטניקים. השנייה, מתייהדים שעזבו לחלוטין את הנצרות ומבססים את דתם על התנ"ך בלבד - לעתים הם מכונים "הסובוטניקים הקראים‭,"‬ כיוון שלא קיבלו עליהם את התורה שבעל פה. והקבוצה השלישית - סובוטניקים גרים. כעשרת אלפים מהאחרונים, שיש טוענים כי לפני כ‭200-‬ שנה כבר עברו תהליך גיור, יכולים ורוצים להיות מועמדים לעלייה לישראל ולגיור.

הם לא יהיו הסובוטניקים הראשונים בישראל. המפעל הציוני נהנה מהם מאז ראשית ימיו. בין היתר נמנו עימם ועם צאצאיהם אישים מיתולוגיים ועזי נפש במיוחד כמו הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן והשומר אלכסנדר זייד. השבוע צפוי להתקיים בוועדת הקליטה של הכנסת דיון באשר להעלאת הסובוטניקים.

האנוסים הם צאצאי היהודים שהמירו את דתם מאונס בספרד ובפורטוגל במחצית הראשונה של האלף הקודם. הרב אליהו בירנבוים, חבר אגודת "שבי ישראל" ודיין בבית הדין לגיור, מתעקש כי תופעת האנוסים "אינה תופעה היסטורית. היא קיימת גם היום בספרד, בפורטוגל ובברזיל‭."‬ הוא מדווח על אלפים רבים ששמרו על מנהגים יהודיים, בחלק מהמקרים התחתנו בינם לבין עצמם בלבד, ואשר מבחינת זהותם הם יהודים. פוטנציאל עלייה וגיור של מאות עד אלפים, שיחויבו בגיור.

(אבישי בן חיים)





תוקן על ידי - riv - 19/06/2005 1:30:21

סובוטה זה פשוט שבת, כפי שמופיע בכתבה שם.

הקשר לנהר הוא זה ששניהם נקראים (אולי) על שם אותו דבר.

הפרעתוני

הפכנו זאת לדיון ישיבתי "רגיל". אם כן, המשך באותו קו. מה סבר המ"ד שמותר להילחם בכהאי גוונא? והאם הביאור שלך נכנס בלשון של "מותר להילחם עד רדתה ואפילו בשבת"?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

א. המ"ד הנ"ל סבר שדבר זה יהפוך לתקדים מסוכן המאפשר לרומים לטבוח בנו ללא הפרעה, כצאן לטבח ואף גרוע מכך. כלומר, במבט כללי, הדבר הופך לפיקוח נפש באמת.
הדבר מזכיר את פסיקות הרב גורן זצ"ל. לדוגמה, הוא התיר לכבות פנסי ג'יפ שחזר מפעולה בשבת, מכיון שאם הדבר לא יותר, יהיה צריך כל שבת לקנות כמה וכמה מצברים חלופיים, ובמצטבר בצבא גדול, הדבר יפגע בתקציב הביטחון, וכתוצאה מכך גם יגרום לפיקוח נפש (אפשר יהיה לקנות עוד כמה טנקים במחיר הזה). וכולי.

ב. זה נראה לי אותו סוג אמירה. "עד רדתה" הוא במקרה הפוך, כאשר אנו במתקפה. סביר להניח שברוב המקרים, גם אם לא נמחץ את האויב בשבת, נוכל לחסל אותו לאחר השבת. קמ"ל שמאי הזקן: לא נותנים לאויב הזדמנות, שכן לעולם אינך יכול לדעת (ואולי אף כאן הדבר יהפוך לתקדים ולעקב אכילס ישראלי).

בקיצור:



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שבועון משפחה - ממשיך לספק סיפורים פאגאניים , השבוע במוסף קולמוס מופיע הסיפור הבא על רבינו יחיאל מפריס , המקור " שלשלת הקבלה " ( שלשלת השקרים ) ,

" בעל שלשלת הקבלה כותב כי מנהג העיר היה שהפריצים היו דופקים בלילה בבית יהודים כדי שיעניקו להם איזה דבר . וזה החסיד ( ר' יחיאל ) , למען לא יפסיקוהו מלימודו היה לוקח מסמר ותוקעו בארץ, וכשהפריצים היו דופקים בדלת , הוא מכה המסמר בפטיש והפריץ היה נצלל (=נבלע) בארץ. גם כשדפק המלך על דלתו , הכה הרב בפטיש כתמיד אבל המסמר חזר אחורה למרחק, ורבי יחיאל הבין שזה המלך , שכבר הספיק להבלע בארץ עד מותניו.
הוא מיהר להכניס את המלך ומלוויו המבועתים , וכיבדם תוך שהוא מתנצל : " הלא ידעתה שיש רוח אחד אצל פתחי המבליע בארץ כל הקרב אלי להזיקני ואלמלא שירדתי להצילך היית נבלע מכל וכל " , אמר לו המלך : "כבר נבלעתי ואשריך שהצלתני , ואני באתי אליך כי שמעתי היותך חכם בחכמת הכישוף "

כתבת "המקור " שלשלת הקבלה " ( שלשלת השקרים )"

ואתקן אותך: לא שקרים אלא דמיונות.

המלה "שקר" יש לה קונוטציה של אדם האומר דבר על אף שהוא יודע שאינו דובר אמת, דבר שכמובן אינו נכון כלפי שה"ק.

תוקן על ידי - בר_בי_רב - 08/07/2005 10:00:25

שווה לעיין ב"תשע קריאות תלמודיות" של עמנואל לוינס -
קריאה שביעית ע' 173 - 197 "חילון וביטול הכישוף"
(כשהוא נסמך על מסכת סנהדרין,דף סז ע"א-ב ודף סח ע"א)

מרתק!

לא יודע האם הוזכר כאן אך ראיתי לאחרונה שפלוויוס בתולדות מלחמת היהודים ברומאים ספר ז פרק חמישי כאשר מתאר את מסע טיטוס מתאר שעבר ליד נהר סמבטיון "ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד אשר שוה הדבר להגיד את תכונתו הוא נמצא בדרך בין ערקה אשר בממלכת אגריפס ובין רפנאה ויש לו תכונה נפלאה הוא מלא מים בעת טשפו ואינו מפגר בזרמו אחרי כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל ארכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כולו אולם ביום השביעי הוא שולח מימיו עוד הפעם כאילו לא חל בו כל תמורה וכבר נחקר הדבר כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים וכל כן קראו לו "נהר השבת" (סבטיקוס") על שם יום השביעי הקדוש ליהודים".

ולפי תיאור זה הרי הנהר אינו זורק אבנים ביום חול, אלא יבש, ורק בשבת יש בו מים.

כן מיפו את כל העולם / לא מיפו.

יודעים איפה לא יודעים איפה.

האם לא יכול להיות מצב שבו בעינינו אנו, ישנם דברים שפשוט אינם נגלים לענינו למרות קיומם הפיזי בסמיכותנו ?

לדוגמא גן עדן המתואר בתורה במדויק היכן מיקומו ?

לדוגמא מלאכי רוע המלוים כל אדם אלפים מהם, עד שכתוב שאם יפקחו עיניו של אדם הוא יתעלף ממראם, והדוחק במקום התקבצות הרבה בני אדם הוא מהמצאותם.

תחשבו על חיים חד מימדיים הבטוחים שאין מעבר לכך כלום, שמא גם בעולמנו ישנו מימד רביעי הנשגב מבינתנו, ובעיקר מראייתנו, בו קיימים דברים פיזיים שאינם ניתנים לצפיה, להבחנה ולמיפוי על ידנו.

שמא זהו האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, בו יראו מסוף העולם ועד סופו.

תמצית דברי: לא כל מה שלא נראה לענינו אינו קיים, גם אם פיזית לכאורה זה נראה כך, ישנם כנראה דברים מעבר לתפיסתנו החושית העכשוית.

זו דעתי.

חוצמיזה מימוני.

האשכול הפך למעשה לדו דיון מקבילי בשני נושאים נפרדים, ומקשה מאוד על הקריאה הרציפה לחובבי פילוסופיותיכם (וואו) כמוני לדוגמא.

הפרידו נא את הדיונים בענין הסמבטיון והכשפים, ובענין מלחמה בשבת כן או לא.

תודה.

אהממממ... אפשר להשיב את הדיון למקורו במחילה?

נהוג לסבור שר' מאיר ב"ר יצחק ש"צ חיבר את "אקדמות מילין" מעט לפני מסע הצלב הראשון וגזרות תתנ"ו. יש עדויות לכך שהוא עצמו מת מעט לפני הפרעות ושאחד מבניו (יצחק) נהרג בהם.
ניסיונות הפיתוי של כנסת ישראל על ידי אומות העולם מקבלים צביון אחר כשחושבים על העננים המתקדרים על קהילת יהודי וורמייזא בסוף המאה הי"א.


האם מישהו יכול להאיר את עיניי לגבי נסיבות כתיבת הפיוט "אקדמות מילין" וזמנו?

אם בסמבטיון הנהר שבכל יום רץ ונמהר (-כלשון הפייטן) עסקינן, אי אפשר שלא להביא את דברי פרנץ רוזנצוויג - אחד מבעלי התשובה הגדולים, כוכב הגאולה, מוסד ביאליק, תרגום יהושע עמיר, עמ' 293-294:

"חז"ל מספרים שנהר יש בירכתי עולם ושמו סמבטיון, שמרוב יראת שמים הוא פוסק לזרום בשבתות. אילו במקום נהר מיין היה זורם נהר זה בפראנקפורט - אין ספק שיהודי קהילה קדושה זו היו כולם מקפידים בשמירת השבת. ברם אלוקים אינו עושה אותות כאלה. מן הסתם נקוט הוא בתוצאה הבלתי נמנעת, שדווקא הנכנעים והנפחדים והעלובים ביותר יהיו החסידים ביותר. והנראה שאין אלוקים מבקש שידבקו בו אלא בני חורין".

ולשם השלמה, אמנם גם אחרי קריעת ים סוף נאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' - אך ראינו לכמה זמן זה הספיק, ודומני שהדברים שם מכוונים כדי להשמיע את ההיפך, כלומר, לא לכזו אמונה נדרשים, שהרי מייד בהמשך 'היש ה' בקרבנו אם אין'.