|
|
| נשלח ב-14/6/2005 14:07 |
 |
| |
יצחק קומר,
שוב, יש אמת מסויימת במה שאתה אומר, אם כי לטעמי, הדגשים הם דוקא במקום אחר.
חשוב לראות את הסיפור הזה מול סיפורים אחרים במקרא, ולנסות ולהבין מה (אם בכלל) ייחודי בו.
כבר אמרתי למעלה משהו לגבי ההשוואה בין מגילת רות לסיפור יהודה ותמר, ואנסה להוסיף גם משהו כללי יותר, לגבי היחסים בין רות ונעמי (שלשם אתה "מושך" את דבריך).
מרבית הסיפורים במקרא (בעיקר בתורה, כי בשאר המקרא אין לנו הרבה סיפורים כאלה) המתארים מפגש בין שתי נשים, מספרים לנו על כעס, קנאה ואפילו שנאה ביניהן. במיוחד כשהן שייכות לאותה המשפחה. שתי נשים במקרא, תמיד יריבו על גבר אחד, על הזכות לקבל ממנו זרע ולהוליד את ילדיו. הן תמיד יקנאו זו בזו וינסו להזיק זו לזו, לפעמים ע"י שימוש (מנצל, יש יאמרו) בגבר שביניהן. כך שרה והגר, כך רחל ולאה ועוד.
הסיפור של רות ונעמי מבטא שבירה דרסטית של הדפוס הזה - שתי נשים (שלכאורה יש להם את כל הסיבות בעולם לשנוא זו את זו, להתנכר זו לזו) שמשתפות ביניהן פעולה, על מנת ששתיהן יזכו בזרע, בצאצא. גם בסוג היחסים הזה, אני רואה תיקון לסיפורים הקשים על שנאה, יריבות ותחרות בין נשים (סיפורים שאינם רק נחלת המסורת היהודית, אלא נחלת המסורת האנושית כולה, ע"ע סינדרלה, שלגיה וכו').
בקשר למחיקת הזהות של רות, הנתפסת כמודל להצטרפות אל המשפחה, אל העם, אני יכולה לציין השוואה מעניינת שערכה חברתי, בין איזבל לרות. לטענתה, איזבל היא הדמות ההפכית לרות מהרבה בחינות: היא אינה מוכנה לשכוח מאין באה, ואינה מוכנה למחוק את זהותה הקודמת, גם כאשר היא בוחרת להצטרף לעם אחר ושולטת עליו. איזבל, כזכור, גם בגלל סיבה זאת, נתפסת במסורת שלנו כאם רעות רבות, היא שנואה ומלוגלגת, ומוצגת הרבה פעמים כבלתי נשית בעליל (זו "שלובשת את המכנסים"). רות, לעומת זאת, נתפסת כמודל של רכות ועדינות, ובהכרח גם נשיות (שוב אזכיר - מאישה שנישאת, עד היום, מצופה שתשכח את עמה ואת מולדתה ואת בית אביה ואימה, ותמחק את זהותה המשפחתית ע"י שינוי שם המשפחה שלה. גם היום, אישה הבוחרת שלא למחוק את זהותה העצמאית בעקבות נישואיה - גם אם באופן סמלי בלבד, של שמירת שם משפחתה - נתפסת במקרים רבים כ"גברית" וחסרת רכות וצניעות).
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2005 15:39 |
|
| |
תודה ליערה ולשאר. אני מבקש להוסיף נקודת מבט אחרת.
.....
בעת ירידתם למואב, ונישואי הבנים עם בנות מואב, איננו שומעים את קולה של נעמי. איננו יודעים מה אמרה, מה חשבה.
גם איננו יודעים מה תיכננה לעשות בחזרתה ארצה כנען, אבל אנחנו יודעים, מהתנהגותה אחר-כך, שתיכננה לחזור לבד, ללא כלותיה.
רות לא תניח לנעמי לעזבה. היא מכריחה את נעמי לצרפה אליה.
כעת נעמי צריכה למצוא פיתרון, לבעיה שבכלל לא היתה אמורה להיות לה.
איני יודע אם לנעמי היו שדות ואדמות, הרי יתכן שנמכרו עוד לפני ירידתם למואב. הגאולה שמדבר עליה בעז, יתכן שגאולה מהקונה היא ("כי-ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" ויקרא כה 25).
אבל נעמי יכולה היתה להסתדר. היא משם. יש לה קרובים, מכרים, אפילו בעז הוא כתובת אפשרית.
אבל כשהיא שבה עם המואבית הזו, הזרה, הענין הופך קשה יותר ומסובך יותר. היא כבר אינה לבדה, וכל גרגר חיטה שינתן לה על-ידי קרוביה או שכניה, יתחלק חצי בחצי עם כלתה.
אתם הייתם נותנים צדקה לשכנה, שגרה עם כלתה הערביה, מקלקיליה? ובינינו, מה ההבדל?
כשרות יוצאת ללקוט, אנו שומעים באזהרת בעז לנעריו הד ליחסם אליה - הם לא קיבלו אותה כאחת מהעניות הרבות שם. היתה זו הנערה המואביה, השבה עם נעמי. החריגה והשונה.
רק בעז הוא המקרבה, והוא המכיר - כך נראה - גם במעלתה העצמית, החסד שעשתה עם נעמי. איני יודע מי הכיר בחסד הזה קודם, בעז או נעמי. בעז, שהוא איש של חסד, מכיר בה כשייכת לנותנים, לאנשי החסד. זהו הבסיס לקבלתה אצלו.
כשהדבר נודע לנעמי, היא מבינה שזהו החיבור המתבקש.
נכון, בעז זקן ורות צעירה, אבל לשניהם יש משהו משותף, שהוגדר כבר בפגישתם בשדה.
סופו של דבר, שרות שכפתה את עצמה על נעמי מביאה לה נחת מיוחדת - "ילד בן לנעמי"!
<תוקנו שגגות הקלדה>
אני מחובר לארץ ישראל
(החלפתי את החתימה...)
תוקן על ידי - השכן - 14/06/2005 15:56:45
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2005 19:59 |
|
| |
אמשלום,
לגבי דבריך על משל האסופית בספר יחזקאל,נראה לי שהנטיה הפמיניסטית לגונן על האישה (הבוגדנית)במקרה זה איננה במקומה.לדעת יחזקאל האסופית שהגיעה אל ה"עזות" שהיא קצה ראשון של מידת "בושת הפנים" צריכה ללכת עד לקצה האחרון ל"בושה" כדי שתתקיים אותה ברית מחודשת ומתוקנת שעליה נבנו יחסיהם מלכתחילה.
|
|
|
|
|
