האם ניתנה רשות לרבנים לרפאות?

הובאה כאן תפילת רופאים של ה"רמב"ם".

במאמריו של ד"ר אברהם שטיינברג, על תפילות ושבועות של רופאים וחולים, שפורסמו ב"אסיא" א עמודים 248-259, (המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה עפ"י התורה, ליד בית החולים "שערי צדק" ירושלים-תשל"ו, ובספרו "אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה עפ"י התורה, ליד המרכז הרפואי "שערי צדק" ירושלים-תשנט), כרך ששי עמודות 147-160, אין כל התייחסות ל"תפילת רופאים של הרמב"ם", מלבד אשר בספר "אסיא" הנ"ל, עמוד 258, הוא מביא "תפילת יום יום של רופא" שיוחסה לרמב"ם, והוא מציין בהערה שפרופ' י. לייבוביץ הוכיח שאינה ממנו.

האם התפילה שהובאה כאן, אכן חוברה ע"י הרמב"ם?


****************


רבים מכם בטח זוכרים את אשר כתבתי אודות הרב מנשה קליין, באשכולי: המדריך למתעולל החרדי, והרי הקישור למי שאינו זוכר:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1290615

האם הגזמתי?

האם פגעתי בכבודו של ת"ח?

אני איני חושב כן. קראו עד סוף דברי כאן.

הת"ח שבו עסקתי באשכול המתעולל, הוא גם אותו הת"ח, המצוטט כאן, שכתב:

"ומ"ש מש"ך יו"ד סי' של"ו דהרופא צריך רשות, ודאי הדבר כן שאולי הוא יטעה בהתרופות ויהרוג את החולה וזה לאו דוקא בנשים אלא בכל המין, וגדולה מזו כתב (הגרח"ע) באחיעזר דאפילו מי שהחליטו לו הרופאים שצריך ניתוח אסור לו לעשות ניתוח עד שישאל לב"ד של ישראל ויתירו לו לעשות הניתוח ע"פ פקודת הרופאים, דמי נתן לו לאדם רשות להכניס גופו בסכנה בלי היתר ב"ד כי הגוף של האדם אינו שלו אלא לשמרו וכמ"ש ושמרתם מאד לנפשותיכם אבל להכניסו בסכנה ואפי' בחשבו לרפואה נמי צריך לשאול דעת תורה וב"ד כיצד לעשות".

רבים מביניכם התייחסו לדבריו, אך איש לא טרח לבדוק, אם הש"ך או רבי חיים עוזר המצוטטים כאן, כתבו את הדברים שיוחסו להם, או שהרב מנשה הקטן, שכתב את הדברים בשמם, זייף את דבריהם שלא ביודעין, מפני שלא הבינם, ביודעין או ביודעין, מאחר והוא שונא לא רק נשים, עורכי דין, טוענים רבניים, שוטרים ושופטים, אלא גם רופאים.

אני יכול להבין, מדוע הוא שונא את האחרים, אבל למה לשנוא רופאים?

מה הם עשו לו?

אילו הייתי רח"ע, או הש"ך, הייתי כותב לו: "לפני שאתה כותב דברים בשמי, מדוע אינך בודק את דברי? "קראתי, אך איני מבין את אשר אני קורא", אינה הצדקה, אם אינך מבין מעצמך, בקש מאחרים שיסבירו לך!

בדקתי את דברי הש"ך בסימן של"ו ולא מצאת שם, דבר ממה שכתב הר"מ קליין בשמו!

די לעיין בהלכות המחבר והש"ך בסימן זה, כדי לראות שהרב קליין לא עיין בשו"ע, או עיין ולא הבין, או הבין וזייף את שראה שם.

סימן של"ו כותרתו: "דיני הרופא" ובו ג' סעיפים.

סעיף א

"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ג ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו".

ההלכות בסעיף זה:

א התורה נתנה רשות לרופא לרפאות.

ב. הרופא חייב לרפאות.

ג. לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי,

ד. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין.

ה. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה הזיק, פטור מדיני אדם.

מדבריו ברור, שהצורך ברשות בית דין, אינו מםני ש"הוא / הרופא/ יטעה בהתרופות ויהרוג את החולה", אלא כדי לפוטרו מתשלום עבור נזקים שנגרמו מ"רשלנות רפואית".


ומה כן כתב הש"ך בס"ק ב בנושא זה?

"ואם ריפא שלא ברשות ב"ד וטעה והזיק חייב בתשלומין - אבל אם הזיק במזיד אפי' ריפא ברשות ב"ד חייב בדיני אדם וכ"מ בפרישה ס"ו".

"רשות ב"ד" אינה "ביטוח מקיף" הכולל הגנה מרשלנות מכוונת.

וזה הכל!

ולא שצריך ללכת לב"ד, מפני ש"מי נתן לו לאדם רשות להכניס גופו בסכנה בלי היתר ב"ד כי הגוף של האדם אינו שלו אלא לשמרו וכמ"ש ושמרתם מאד לנפשותיכם אבל להכניסו בסכנה ואפי' בחשבו לרפואה נמי צריך לשאול דעת תורה וב"ד כיצד לעשות.

מי נתן?

התורה נתנה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא.

לדעת מנשה קליין, התורה לא מספיקה, וצריך גם הסכמת רב.
דעת תורה: ניתנה רשות לרופא לרפא.

דעת תורא: ניתנה רשות לב"ד, להחליט בדברים שאין להם מושג והבנה בהם.


והרי לפניכם משו"ת ציץ אליעזר חלק ה - רמת רחל פרק כב:

"מי ומי מותר להתעסק ברפואות ובירור ענין רשות בי"ד בזה ... והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים".

(א) מלשונו זה של הערוה"ש למדים שעצם ההתעסקות ברפואות בכלל אסורה בלי רשות ב"ד אפילו אם הוא בקי, ויש להעיר על כך דבטור ובשו"ע וכן בתה"א להרמב"ן שם, לא הותנה תנאי זה לעצם ההתעסקות, אלא לעצם ההתעסקות מותנה רק תנאי הבקיאות ...ובשום מקום לא מוזכר גם הצרכת רשות בית דין כתנאי לעצם ההתעסקות, ורק בסיפא דדבריהם לענין אם הזיק ברפואתו בזה הוא דמתנו תנאי רשות בית דין לענין לפוטרו מתשלומין. ומשמע מכל זה בהדיא דלענין עצם ההתעסקות ברפואות לא בעינן רשות בית דין וכל שרק בקי ויודע בחכמת ומלאכת הרפואה מותר לו להתעסק בהן.

וההסבר בזה הוא מפני דנטילת הרשות בית דין אינה משמשת בכאן כהסמכה והסכמה על עצם מומחיותו, דאין ענין לבית דין על כך, ועפ"י רובא דרובא אין להם אפי' מושג מחכמת הרפואה ובפרט מהמעשית, אלא היא משמשת ובאה לשם קיבלו עלייהו את הרופא הזה על הציבור כולו שירפאם רפואת הגוף כפי מדת חכמתו ויכלתו הן לתיקון והן לטעות, דאזי כיון דברשות נחת לא משלם, דומיא דאמרינן בסנהדרין ד' ה' ע"א: אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא לישקול רשותא מבי ריש גלותא. ומשום כך אין קבלת הרשות בית דין מעכבת עצם ההתעסקות בזה למי שבקי בכך ואין עליו צד איסור בהתעסקותו בלי קבלת הרשות בזה.

(ד) ולפי כל האמור יתיישב גם על הא שלא שמענו בזה"ז שמי שהוא ידקדק על כך שהרופא יקח רשות ב"ד [עיין בספר דברי שאול על יו"ד מהבעל שואל ומשיב שמתאונן על כך על שבעוה"ר אינו נהוג בזמנינו הנטילת רשות ב"ד]. והיינו מכיון שענין רשות בית דין אינו כי אם לענין פטור התשלומין אם הזיק, ומכיון שכן מועיל לזה גם קבלת הקהל בעצמם אותו לרופא עליהם. וכן לפי דברי הדברי - שאול הנ"ל י"ל ג"כ דבטל זה בזמנינו היות ואין בתי הדין בקיאין ברפואות. או זאת גם, דאישור הממשלה שאנו נמצאים תחת ידה לכתב ההסמכה כפי שנהוג מועיל זאת לנתינת הרשות במקום בי"ד מפני שגם אצל ב"ד בא זאת מכח התוקף הממשלתי ולא מכח התוקף התורתי, ויש להאריך".

ולא כדברי ההבל שבדברי מנשה הקטן.

הרב מנשה קליין גם כתב: "וגדולה מזו כתב (הגרח"ע) באחיעזר דאפילו מי שהחליטו לו הרופאים שצריך ניתוח אסור לו לעשות ניתוח עד שישאל לב"ד של ישראל ויתירו לו לעשות הניתוח ע"פ פקודת הרופאים".

ומה כתב האחיעזר?

בשו"ת אחיעזר חלק ב - יו"ד סימן טז, הוא דן בחולה שהרופאים המומחים אומרים כי בלא אפעראציאן /נתוח/ לא יחי' יותר מששה חדשים וע"י נתוח אפשר שיחי' אך הנתוח מסוכן מאוד וקרוב יותר שימות מהרה".

והוא מסיים:

"ויעו"ש עוד מה שהעלה במשנ"ח שצריך רשות בי"ד בכל פעם, ובודאי שראוי להתבונן בזה ולסמוך על דעת הרופאים היותר מומחים ולפי דברי מעכ"ת שגדולי הרופאים בקאניגסבערג הכריעו כן בלי חלוקי דיעות ההכרח לסמוך עליהם".

לסמוך על מי?

על הב"ד או על הרופאים?

שכחתי ששם ספרו של הרב מנשה קליין הוא "מְשַנֶה הלכות".






תוקן על ידי - נישטאיך - 16/06/2005 5:09:32

גם וגם,

כשתוחלת החיים היתה 45 תמותת התינוקות הגבוהה היתה סיבה עיקרית לכך. אלה שעברו בשלום את גיל 4 היו מגיעים לעיתים קרובות לגיל 70 ויותר.

אני מתקשר מדי פעם למרכזי שרות לקוחות, והקולות שאני שומע שם כולם צעירים. בעבודתי הכרתי מרכזי שירות כאלה, ובכולם נדרשת מיומנות בשימוש במחשב והיכולת ללמוד במהירות. יש בעולם מרכזי שירות שבהם פקיד אחד תומך בלקוחות של כמה חברות, והחברות האלה מתחלפות לעיתים קרובות. קשה לי לראות מעביד שיסמוך על קשישים בתפקידים כאלה.

באשר להתקדמות הרפואה, כאשר מצאו דרכים להתגבר על מחלות לב שהרגו בבני 60 - 40 פתחו את השער בפני מחלות קשות בהרבה. אני לא בטוח שאני שותף לאופטימיות שלך בדבר הארכת החיים. הדוגמאות שאני רואה סביבי אינן מעודדות.

אכן, לאחר עיון חוזר, תפילת הרופא שהובאה מיוחסת לרמב"ם,אבל בעיניי הדבר איננו עקרוני משום שרוח הדברים משקפת את השקפת עולמו של הרמב"ם, וזה מה שחשוב, לדיון הזה.

בחיבוריו השונים הרמב"ם מקפיד להפריד בין רופאי הגוף, לרופאי הנפש שהם למעשה הרב או הדמות המחנכת שבדרך כלל מתגלמת בהורה המחנך את בנו.


תוקן על ידי - riv - 17/06/2005 0:17:24

אבהו,
תמותת התינוקות היתה רחוקה מאד מלהיות הסיבה היחידה או אף המרכזית לתוחלת החיים הנמוכה. בטרם המהפכה הרפואית היו מחלות מידבקות מפילות קרבנות רבים, במיוחד בחדשי החורף. גם תנאי סניטציה גרועים תרמו רבות לתפוצתן של מחלות כאלה. כמובן, רמת הבטיחות בעבודה וכיו"ב היתה גם היא נמוכה בהרבה. גם מאז הדברת המחלות המידבקות כגורם משמעותי בתמותה המשיכה תוחלת החיים לעלות. דומני שקצב העליה הוא בערך עשר שנות תוחלת חיים בארבעים שנה, והוא לא נעצר. נתונים, אתה שואל? הרי לך כמה:
http://www.agingstats.gov/chartbook2004/healthstatus.html
כמה נתונים נבחרים מאתר נאה זה: תוחלת החיים של אנשים שהגיעו לגיל 65 עלתה מ-12 שנים בשנת 1900 ל-18 שנים כעת. לאלה שהגיעו לגיל 85 עלתה תוחלת החיים מארבע שנים לשש-שבע. בשני המקרים מדובר בתוספת של חמישים אחוז לתוחלת.
ירידה מובהקת מורגשת במקרי מוות ממחלות לב ומשבץ, יציבות במקרי מוות מסרטן.
שעור הקשישים מעל גיל 65 המוגבלים כרונית ירד בהתמדה מ-25% בשנת 1984 ל-20% בשנת 1999. יש המשערים שהירידה היתה מהירה עוד יותר.
שעור המדווחים כי בריאותם טובה עד מצוינת בקרב לבנים הוא 80% עד גיל 74, 71% בין הגילאים 75-84 ו-67% מעל גיל 85. העובדה שבקרב שחורים והיספנים המצב גרוע בהרבה מלמדת שחלק מהותי מהבעיה אינו רפואי אלא חברתי, כלומר - יצירת נגישות לשרותי רפואה לכלל האוכלוסיה.

בקיצור: הנתונים אינם תומכים בקביעה כי איכות החיים, ככלל, נמוכה בגיל המבוגר, או כי השנים הנוספות הן רק שנים של סבל. רוב הקשישים הם במצב בריאותי טוב, יחסית, ושעורם של אלה שמצבם גרוע יותר יורד והולך.


אתה חושב על שרות לקוחות (שכשלעצמו, היה רק דוגמה) מזן מאד מסוים. שרות בכלל, ושרות לקוחות בפרט, הוא מרובה פנים. למשל, הספרנית בספריה עוסקת בשרות לקוחות. תסכים איתי שאנשים מבוגרים מתאימים מאד לעיסוק כזה. בכל אופן, אם תתבונן, למשל, בנתונים המובאים כאן:
http://www.agingsociety.org/agingsociety/pdf/aarp1.pdf
תראה שהנוטים להמשיך לעבוד בגיל המבוגר הם בעלי ההשכלה וההכנסה הגבוהות יותר (שהם גם התורמים יותר, כלכלית), והבריאים יותר - כלומר, המשך שפור הבריאות יאפשר ליותר אנשים לעבוד בגיל מבוגר. נתונים דומים יש גם כאן:
http://www.agingstats.gov/chartbook2004/economics.html#Indicator%2011 ואתה יכול לראות ששעור השתתפותם של קשישים בכוח העבודה עלה בשנים האחרונות, והחלק בהכנסותיהם של קשישים שבא משכר על עבודה עלה באופן משמעותי. בקיצור: עבודת קשישים היא אפשרית והיא מועילה.

אני מקוה שהצלחתי להדביק אותך בקצת אופטימיות. אדם המכיר מקרים קשים נוטה לראות בהם יצוג המשקף את כלל המציאות, אולם במקרה הזה דומני שהנתונים איתי.

תפילת הרופא יוחסה לרמב"ם, כדי לקיים את מה שנאמר:

"אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול". (פסחים דף קיב עמוד א).

וברש"י:

"אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול".

שבת שלום.

אבהו ועוד, פזורות לאורך אשכול זה מספר דעות קדומות, שבשם אלה שנעוריהם הם כבר זכרון רחוק צריך להתריע עליהן (אני מתאפקת כבר זמן מה), גם אם בקיצור:

אבהו, כאשר אתה מדבר עם עובדים במרכזי שירות טלפונים, קולותיהם נשמעים לך צעירים, אולם זה לא אומר, בהכרח, שהם אכן צעירים. במקרים רבים קולותיהם של אנשים מבוגרים אינם נשמעים כאלה. למשל, לא רק הקול שלי נשמע צעיר בטלפון, גם קולה של אמי שהיא – לא להאמין – עוד יותר זקנה ממני – נשמע צעיר להפליא. אז הטענה שלך אינה נשענת על בסיס איזשהו מלבד התרשמותך הצעירה.

יתירה מזו – צעירים עובדים במרכזי שירות טלפוניים, מאחר שהם עדיין חסרי מקצוע, הכשרה מקצועית וקריירה. זוהי עבודה שהשכר בה זעום, המתח רב, התחלופה גבוהה. הדברים ידועים. מה זה מוכיח?

הרעיון לפיו רק אנשים צעירים מסוגלים להשתמש במחשב ובשאר מכשירים מורכבים הוא הבל ורעות רוח, פשוט אין לו אחיזה במציאות. אגלה לכם סוד. אחרי שאני, למשל, גומרת לגלוש באינטרנט, אני מצליחה לפעמים לכבות את המחשב לגמרי לבד, בלי סיוע של מי מצאצאותי, ולהתמודד גם עם הפעלת מעבד המזון ומכשיר הווידיאו. בעבודה (שאינה במרכז שירות), אני מצליחה לענות לטלפון בכוחות עצמי, ולפעמים – אם כי תוך מאמץ אינטלקטואלי ומוטורי ניכר – אני מצליחה לכתוב אי-מייל שלם. אנשים מבוגרים ופנסיונרים הם קבוצת משתמשים גדולה מאד במחשבים ובטכנולוגיה. אני יודעת שבגיל 15 כל מי שהוא בן 18 נראה זקן, ובגיל 20 כל מי שהוא בן 30 נראה כאילו הוא כבר עם חצי רגל בקבר. אבל טפשות נעורים אינה הוכחה אמפירית.

ולעניין איכות החיים בגיל מבוגר או עם מחלה, וזה כבר יותר רציני. אי אפשר לשפוט איכות חיים של אנשים. אנשים חיים עם מחלות קשות, עם נכויות לא נעימות, ובכל זאת הם רוצים לחיות. איכות חיים אינה נמדדת בכושר גופני, או בנוחות פיזית, אלא בקשר עם אנשים קרובים, ברגשות שחשים כלפיהם. איכות חיים היא לראות את ילדיך, או נכדיך, גדלים ופורחים, ולהיות שם עבורם (גם אם אי אפשר לעשות בשבילם דברים פיזיים). איכות חיים היא לקרוא עוד שיר, ללמוד עוד פרק, לראות את השמש זורחת בכל בוקר. איני משוכנעת שדברים כאלה הם פחותים כנימה מ"איכות החיים" שלנו הכרוכה בעבודה מטורפת בבית ובחוץ, רדיפה סביב הזנב של עצמנו, ומתח בלתי פוסק.

מה שנאמר באשכול הזה לגבי איכות חיים בא, לתחושתי, מזווית צעירה ובריאה. אבל החיים אינם כאלה, ובכל זאת, כפי שנאמר כאן קודם לכן, אנשים רוצים לחיות, ואינם רוצים למות. חיים של סבל פיזי אינם בהכרח חיים נטולי איכות, משמעות, או רגעי אושר.

כאשר הרפואה המודרנית מאפשרת לאנשים עוד כמה ימים, או שנים, של חיים, אין לזלזל בהשגיה משום חוסר של "איכות חיים".

מתוך אגרות הרמב"ם, הוצאת מוסד הרב קוק "מבוא" ע' רנג למעלה כך כתוב:

כדי לקבל מושג נכון ומאופיו וממצפונו הטהור של הרמב"ם בתור אדם רופא וממבטו הנעלה על אומנותו - הננו מביאים בזה את "תפילה לרופא" (*)המיוחסת לו והיא....

(*)נתפרסמה ע"י קייזרלינג (אלגעמיינע צייטונג דעס יודענ טומס" שנת 1863 עמ' 49

כנראה שלהיתלות באילנות גדולים כשלדבר יש רגליים זה לא פשע כל כך גדול, ולראיה הרב רבינוביץ השתמש בזה והוא בטח לא ראוי להיחנק.

נישטאיך כתב:

"שכחתי ששם ספרו של הרב מנשה קליין הוא "מְשַנֶה הלכות".

ומה החת"ם סופר? איך נקרא ל'ספרו' כשהוא מודע לדעת תורה - קרי יש לרופא רשות לרפאות, ובכל זאת אינו מבין, והוא תמה, ומתפלא איך נפסקה ההלכה שכזאת בהיות הביולוגיה של היהודי שונה מזו של הגוי, וחכמת הרפואה היא חוכמת אומות העולם העוסקת בידיעת גוף האדם באשר הוא אדם, אז איך ידע רופא איך לטפל בגוף היהודי מבלי שלמד עליו ספציפית?


"מימי תמהתי, אחר שבעו"ה אין לנו מדרש חכמת הרפואות וכל רופאי ישראל לומדים בבית מדרש לאומים ותכמיהם, וכל חכמתם בנויה על טבעי גופים דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי במצות - ואיך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי דל"א ע"ב, ד"ה איידי דאכלי שקצים וגו')במצות ?... ובודאי לענין רפואת הגוף מה נעשה - נסמוך על רופא חנם ית"ש, ויתן בפי הרופא ומחשבתו לרפאות נפש עד דכא, ושומר פתאים ה. ולענין פ"נ (פיקוח נפש) שבת ויוה"כ - לא יהא אלא ספק נמי מותר. אבל לענין איסור נדה צ"ע (צריך עיון) ; ואם חז"ל סמכו על הרופאים... בזמניהם היו חכמי רופאי ישראל אשר שקלו זה בדעתם, אבל רופאי זמננו אינם עוסקים אלא בטבעי או"ה (אומות העולם) - צל"ע (צריך לעיין) מאד" (חת"ם סופר, חלק ששי, מס' ע""

חבצלת,

כשאני מדבר על איכות חיים אני מתכוון לאמבולנסים בלילה, אישפוזים תכופים, חולשה שגובלת באפיסת כוחות, ירידה מנטאלית ועוד תופעות ידועות. יש מצבים שבהם הרצון לחיות אינו כל כך מובהק כפי שנדמה לך.

בס"ד
למעשה חז"ל למדו מהפסוק "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא,ומה שפירש רבנו הרמב"ן מה לרופאים בבית יראי ה' מדבר על אדם שהגיע למדרגה של דבקות בה' שהקב"ה מרפא אותו ואינו נזקק לרופא .אבל לדעת רבנו הרמב"ם אדם מחוייב
להתנהג ולשמור על עצמו בדרך הטבע ולאכול מאכלים בריאים
ואז הוא ערב שלא יצטרך רופא,ויוצא מזה שאם האדם לא שומר על עצמו אז הוא יצטרך לרופא ומחוייב כדי לשמור על בריאותו.