הלימוד שהתרחק מהלקח (בלימוד התורני)

יהוסף



כמובן, אין חדש תחת השמש.

ספר חובות הלבבות הקדמה ד"ה ואמרתי, שמא

ואמרו על א' מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום וכשהיה מתיחד עם חביריו, היה אומר: הבו האור הצפון, רצונו לאמר חכמת הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצות, אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך.

***

עם זאת, בוודאי שיש ערך ללימוד גם של הלכות קודשים, גם של דברים שנראים כפלפול. אך בוודאי שיש לתת עדיפות ללימוד המעשי המביא ישירות לידיעת המעשה הנדרש ולשיפור העצמי של האדם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"חכמי הבבלי לא עסקו בדברים שלא היו מעשיים. לא עסקו בליבון ועיון בחלקי הש"ס שאינם מעשיים, כמו סדר זרעים וקדשים."

???

השיח נקי, הראש באדמה

י"י היקר, הבעיה תוקנה. אכן המדובר על סדר זרעים.

מיימוני

רצוני לחדד דבריך. אתה אומר שיש תועלת בלימוד גם מה שאינו מעשי אך יש לתת "עדיפות" ללימוד המעשי.

כל לימוד מחדד ומועיל לחידוד ההבנה, וזה יכול להועיל כאשר מעבר למוח מבין יש לב משכיל.

אך איני רואה רק עניין של עדיפות בעניין המעשי, אלא המכוונות הראשית בלימוד היא הפקת לקח רלוונטי בצורה ישירה [ואין כוונתי מעשי במובן של הלכה למעשה, אלא לקח מועיל ומשמעותי בחיים].
כל לימוד אחר, הוא אחיזת הטפל במקום העיקר, אשר אמנם יש לו מקום, אך רק כעיסוק צדדי, או עיסוק מכשיר.

כל לימוד חושף את האדם למבנה החשיבה ורצינות התכנים, אך המטרה בסופו של עניין להגיע אל הלקח עצמו.

משל למה הדבר דומה, כשאדם מחפש למצוא מבנה של דירה שתתאים למגוריו. הוא יכול ללמוד את צרכיו ומבנה הדירה הראויה לו, וזהו המומלץ, ואם הוא רוצה להתפתח, הוא יכול גם לעסוק במובן של מגורים, אדריכלות, סדרי הנהגת הבית, כעיסוק שישפיע על העיסוק הראשון.

אך ב' עיקרים חייבים ללוותו -
1. כל תועלת העיסוק בדומה או במושג בתלישות מהפרטים, נכונה רק כשירות ללקח הנדרש.
2. המיקוד והשאיפה, וכוונת הלימוד הראשונית, אמורים להיות מכוונים אל תכלית הלימוד - הלקח המוגדר והתועלתי.

יה"ר שנזכה


מיימוני היקר

כתבת "עם זאת, בוודאי שיש ערך ללימוד גם של הלכות קודשים, גם של דברים שנראים כפלפול"

מוסכם כנ"ל, אך חשוב לציין שבמידה מאד קרובה ניתן להחיל את התועלת הכללית הזאת, גם בפתראון פרדוקסים, חידות ומשחקי חשיבה שונים.
כוונתי, אם התועלת אינה מכוונת לתועלת המיוחלת שהוא הלקח המשמעותי לחיי תורה וחיי אמת, אזי התועלת היא של פיתוח כללי, מה שיש גם בשחמט וכיו"ב [והפעם ללא "להבדיל"].



תוקן על ידי - יהוסף - 16/06/2005 10:55:23

יצחק יונתן

ברוך השב!

כמה חסרת לנו!

לגבי הערתך המדוייקת, אכן תמוה הוא שיהוסף שלנו יכול היה לטעות בדבר כה פשוט.

אני משער שכוונתו היא כזו, וכך הבנתי את דבריו מלכתחילה:

א. הדיונים של הגמרא הם תמיד בכיוון מעשי. כלומר, גם בשעה שדנו בשאלות תיאורטיות, הכיוון היה לפסוק הלכה למעשה.

ב. אל תקרי "כל" אלא "רוב". ואגב התלהבותו בשטפיה לא דק (=ברצף הדברים לא דייק). סמיילי.

ואני מוסיף:

כפי שציין פרופסור לוינגר ז"ל, הלימוד בתור שעשוע אינטלקטואלי היה קיים אפילו אצל הרמב"ם, ומסתבר שהוא חלק ממעשה הלימוד. בוודאי שיש צורך בבנית קטגוריות תאורטיות ובדיונים שלפעמים מתרחקים מן המעשה.

אך מסתבר לי, בהתאם לכוונתו של יהוסף, שגם אם יש כאלו דברים, הם באים בנוסף ללימוד המעשי עצמו ולעולם לא במקומו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ושמא יש לתקן: "חכמי הבבלי עסקו בדברים שלא היו מעשיים. עסקו בליבון ועיון בחלקי הש"ס שאינם מעשיים, כמו סדר קדשים."?

מה נפלאתי עליכם היקרים מיימוני וי"י, וכי לא ידועה הסיבה שלא נתחבר תלמוד על רוב המסכתות מסדר זרעים?

לא ידועה הסיבה שהרי"ף לא סיכם סוגיות שאינן נוגעות להלכה?

יהוסף, אילו לא אמרת אלא שיש לתת בכורה לחלק הלימוד הנצרך למעשה החרשתי. מסקנתך לפיה לימוד עיוני לא למעשה מחלל את דרך התורה וכו' רחוקה מאד מן הראיה שהבאת, ואף נסתרת מכך שהאמוראים האריכו מאד בקדשים (ודומה שבסדר קדשים אף מרובה יותר העיסוק העיוני בהגדרת הדברים מאשר בשאר סדרים, ודו"ק). כמו כן, משמע מן הסוגיא בברכות כי הסיבה להזנחת הלימוד בסדר זרעים וטהרות היא ירידת הדורות, ואכן בדורם של רב פפא ואביי חזרו לעסוק בשיתא סדרי ושלש עשרה ישיבות עסקו בעוקצין. כמובן, בעת שלא היה בכוחם להעמיק בשיתא סדרי, העדיפו לותר על הסדרים שאינם מעשיים.

כללו של דבר, ההתמקדות בהלכות מעשיות היא הכרח שלא יגונה, אך אין לה אלא מקומה ושעתה. בשאר העיתים, עיסוק בגדרי הקטרה, נפל מן הגג ונתקע ביבמתו, ואכילת חצי שיעור שלא כדרכו בערב פסח אחר חצות הם הם גופי תורה.

השיח נקי, הראש באדמה

ברור שדרך הלימוד לאחר כתיבת המשנה, הייתה בשינון ולימוד כל המשניות. אך זהו דרך לימוד ראשוני, אך עיסוק מרכזי ומכוון חייב להיות בראש ובראשונה לחלקים המעשיים, ולא רק מתוך הכרח אלא מתוך תכלית.

ידועים גם דברי המשנה "כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - והיינו הלומד שלא ע"מ לעשות" אין חכמתו מתקיימת.

סדר קודשים היה אחד מהעיסוקים הגדולים ביותר בזמן הבית, והמשיך כך כמה מאות שנים ופסק, כפי שרואים אצל הראשונים.

"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי... אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם"

וראה מהרש"א שם.

וברש"י ברכות י"ז ע"א
העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא - פירוש שאינו לומד כדי לקיים...

התוכל לומר שלימוד קודשים זה על מנת לעשות?? על מנת להכיל את ערכי הקדושה והמסירות לקב"ה המתבטאת בקרבנות?

וכל האמור אלו דברי גמ' וראשונים ברורים:


[ברכות י"ז.] שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה... אמר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה לא קשיא הא למיגמר הא לאגמורי "

ובפשטות הכוונה, שללמד ענייני תורה להרחיב תכלית עשיית אחרים, גם זה כמעשה ואף עדיף.

וברש"י שם:
מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף
למיגמר - לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן:

ותוס' בקידושין מ:
כלומר למגמר לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחרינא ודאי עדיף טפי ממעשה והלכך לימד לאחריני לא אמרי' וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד:

ומהו אין עם הארץ חסיד שהתוס' מתכוון?

ללמוד גדרי לשמה ובעלות לפי ר' שמעון שקאף?
או שמא הצוועי דינים בכבוד ת"ח של הבריסקערב?
או אולי הגדרת ב' מיני העדות שבר' חיים הלוי??

עם כל האמור, אין ספק שלעולם על האדם לשפר את דרכי מחשבתו, וצריך הוא עצות תדיריות להעמיק מחשבתו הטבעית, למען לא תירדד ותצטמצם לפרטים ותפסיק להביט במבט רגיש וערני לכלל ההוי'.

אך זהו עניין כללי, ואכן גם נצטוינו להיות מוקפין בדברי תורה וכל המקרב אל תכליתה, כנאמר ודברת בם וכו' שיש שם הוראה של להיות מוקף.

אך כאשר ניתן לקיים את היקף זה על ידי לימוד ישיר המאלף לקח ומחבב דברי התורה גם במושכל וגם בלקח, המחשבתי או המעשי, אין כל טעם והיתר לברוח אל הפלפולים המענגים המחשבה ואינם מחייבים את החיים.

אך מצוות ודברת בם, אכן מקיימים בכהאי גוונא, כאשר הכוונה הכללית היא לשם כך.

שמעתי בשם הגרי"ד סולוביצ'יק שלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכל הענין של ללמוד על מנת לעשות פירושו שהלימוד יהיה עם אחריות ומעורבות רגשית כזו של הלומדים להלכה.שלא ישאר ידיעות אינטלקטואליות גרידא.שיהיה לימוד שמייד יהיה מוכן לבצעו - שזה משפיע על רצינות ואחריות על הנאמר.אך אין הכונה שהחומר יהיה כזה שיש לו השלכה מעשית קונקרטית לחיים.
וברור שהטענה שבכאן היא גדולה וחשובה שצריך לברר קודם את התוכן והגדרים של הדברים המעשיים.ובזה יש 2 תחומים - הלימוד של 'מה יעשה ישראל' הטכני והוא חובה ראשונית במעלה - שלא להכשל.ויש את ההבנה במעשים היומיומים. אמנם לדעת מה יעשה לא נדרש זמן רב מדי כי יש מסורת מעשית ואם יתקל בדבר שלא יודע ישאל או יפתח ספר.
ולענין ההעמקה בברכות ותפילה לפני הלכות שור תם נראה שבאמת השיקול הוא לטווח ארוך - 'הרוצה להחכים' כלומר התכונה שנקראת 'חכמה' נקנית ע"י סדרים אלו בדרך הטובה ביותר וכך יקנה דרכי החכמה לכל המסכתות והנושאים (בלי להכנס למה זה חכמה שלא נראה לי שזה קשור לשעשוע אינטלקטואלי)
מלבד זה כל הסדרים נושאים תכנים שבונים את עולם הדעת.קטגוריות של קדושה בקדשים , היחס לממון בנזיקין וכו'.אמנם אם כל הלימוד הוא לא להוציא עקרונות של דעת אלא עיסוק בפרטים עצמם ולא בתוכן אז מרגישים שאין השלכות ללימוד.
וברור שלראשי הישיבות היתה גישה אחרת לנושא מבעל חובות הלבבות.אך יש כאן גישה ולא שחיקה גרידא.

ישרן, תודה על הבאת דברי הגרי"ד, אף אני כיוונתי למעשיות כזו, שלדעת הרבה מהראשונים זו התכלית גם של חלק גדול מהמעשים.