התורה והשירה: גניזת שירי יונה וולך

נמחקה הודעה שהיתה בה הצהרה לא מנומקת ושהייתה שלא ממין הענין

תוקן על ידי - עצכח - 17/06/2005 16:47:08

צ'אוט,

לגבי התפילין - המצווה עצמה היא גשמית לחלוטין: קשירת רצועות עור על היד, שאליהן מחוברות קופסאות ובתוכן טקסטים מסויימים. מה שנותן למצווה משמעות רוחנית הם הטעמים שאנשים ייחסו ומייחסים לה. הטעמים הללו שונים ומשונים ונעים בין "ככה ה' אמר" ל"תהליך של חיבור נפש האדם עם עולם האצילות" (או משהו בסגנון). יש שיאמרו כי טעמים קבליים מבזים את המצווה ויש שיאמרו כי הם מעלים אותה ומאפשרים התרוממות הרוח הדתית של המצוּוה ועושה. יש שיאמרו כי ככל שהמצווה עצמה טפלה ותפלה יותר והריטואל חסר פשר יותר, כך חשיבותה הדתית גוברת (וגם זה סוג של טעם לעשיית המצווה, וגם בזה יש סוג של חיפוש אחר משמעות). אני באמת לא רואה כיצד נתינת משמעות אירוטית לקשר בין ישראל וא-להים, או להיפך - נתינת משמעות דתית וא-להית לקשר בין בני אדם, יש בו בזיון למצווה, לדת או לא-להים.

לגבי כוונותיה של וולך - אני מניחה שיש לך חיבור ישיר (אם באמצעות התפילין ואם באמצעים אחרים) לבוחן כליות ולב, אחרת קשה לי מאוד למצוא סימוכין לדבריך.
אני מוצאת שוולך, כמשוררת, בודקת ובוחנת את השפה העברית ואת משמעויותיה השונות של התרבות והדת היהודית, שהיא חשה שייכת אליהן, ומנסה להציע להן פירוש ומשמעות משלה. בדרך זו, היא מביעה את עצמה ומאפשרת (בין השאר) גם הסתכלות חדשה על ריטואלים ומושגים "קלאסיים". אתה לא חייב לקבל את פרשנותה, וזכותך לא לאהוב את שיריה. לומר כי כוונותיה הן בזיון, תועבה, או נסיון להפוך את הארוטיקה לפורנוגרפיה ואת הרוחניות לגשמיות, תוך הוצאת הדברים מהקשרם האמנותי (הקשר של בחינה מחודשת של העולם הקיים ואיתגור שלו ע"י מבט אחר ושונה ולעיתים גם מתריס), נראה לי מופרך ובמיוחד - לא רציני. ולמרות הכל, זו זכותך.

אמשלום:

כוחה של היהדות, להבדיל מדתות אחרות, הוא בנתינת משמעות רוחנית לפעילות גשמית. למשל, אכילה, היא מעשה גשמי לחלוטין, אבל מטובת הבורא על עם ישראל, שנתן לנו את האפשרות, להתעלות מעל הבהמות, ולנסך בתוך האכילה תכנים רוחניים, כגון אכילה לשם עונג שבת או אכילת הקרבנות וכדומה. מעשים גשמיים אלו שעשויים בכוונות הנכונות מעלים את המעשה מגשמי לרוחני. אפשר גם ההפך, לקחת מעשים רוחניים ולהוריד אותם לעולם הגשמי. למשל, אחד שמאריך בתפילתו בכדי שיכבדו אותו או יפרנסו אותו, הרי שמוריד פעילות רוחנית לעולם הגשמי ובזה הוא מבזה את הפעילות ההוא. ועל זה אמרו חז"ל, כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שולייתו על פניו.

יונה וולך, בשירתה על תפילין מורידה את הפעילות הרוחנית ומגשימה אותו. במקום לקחת את האקט הפיזי של הקשירה ולהעלותו לרום מעלת ההשתעבדות לבורא, וכדברי חז"ל, כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים, היא משפילה את האקט הרוחני ההוא והופכת אותו לגשמי וזול. עד כאן בנוגע לתפילין.

ומה שנוגע ליונה וולך עצמה, אני מאמין שמעשה אדם מורים על מהות האדם. אדם טוב עושה מעשים טובים - אדם רע עושה מעשים רעים. האמת אגיד שלא קראתי כל שיריה אלא כמה מהם. במה שקראתי מצאתי שאלימות ומיניות הם מוטיבים חוזרים ונשנים. אני לא פרוידיאני אבל יחד עם זאת לא מכחיש שדחפים אלו קיימים בתוך כל אחד מאתנו. ההקצנה של הדחפים האלו עד להבלטה מוגזמת מורה על טיב המשוררת.

צ'אוט,

בנוגע לתפילין - אני לא מתווכחת איתך על העיקרון אלא על מה שאתה קורא בשיר. אתה רואה בו בדיוק את ההיפך ממה שאני רואה בו, ולא-להים ולוולך הפיתרונים.

לגבי וולך - הפשטנות של דבריך מדהימה בעיני. אדם שכותב על אלימות אינו בהכרח אלים. ייתכן וזהו אדם שחווה אלימות כלפיו, או חויות קשות של כאב, גם כאלה הקשורות במין ובהתעללות. ייתכן גם שאין לחפש ארועים מציאותיים מן הביוגרפיה של המשורר בתוך שירתו, אלא דוקא לנסות ולהבין את המסר והמשמעות שהוא מנסה להעלות לפני השטח, לדוגמא (ומבלי להתחייב על שיריה של וולך): שיקוף של המציאות האלימה וגסת הרוח בה אנחנו חיים; ניסיון לדמות את היחסים בין בני האדם ובמיוחד את היחסים האירוטיים ביניהם, ליחסי שליטה, הכאבה ורוע, מתוך רצון להסביר ולהבין את העולם; נסיון לעורר את הרגשות של הקוראים/ות לקהות החושים של האדם בעולם המודרני וכו'...
המשורר משתמש בכלים העומדים לרשותו - השפה והתרבות בתוכם הוא חי - כדי להגיד משהו. אתה לא אוהב את אופן השימוש בכלים? אתה לא מכבד את ה"משהו" שאומר המשורר? זכותך. אבל אל תנסה לתלות בדברים מעבר למה שיש בהם.

ונורא יהיה היום בו משוררים יאלמו פיהם, רק בגלל שיש מי שעלול להיפגע משיריהם. ייתי ולא אחמיניה.

הדיון שהתפתח כשלעצמו מעניין עד מאוד - אך אולי כדאי לפתוח אשכול נפרד שידון בלגיטימיות והערך האמנותי של שימוש בסמלים אירוטים ולדון באשכול זה רק בשאלת זכויות היוצרים והשאלות המשפטיות המסתעפות?

רג''ס

בס"ד
למעשה השירה נועדה לחבר בין העולם הזה והיא שער לעולם הבא
וכאן באה משוררת ושמה לבוז את מצוות התפילין על זה תכוונתי ששירה כזאת היא בזה לקדש והיה מן הראוי ששירה תרומם את האדם,לא לחינם אמר הגר"א שהיה לומד את חכמת הניגון אי לא היה את התורה משום שהיא קרובה לשער עולם הבא.

תוקן על ידי - shay98 - 17/06/2005 16:55:55

רג"ס

בתור מי שפתח את האשכול אני מצהיר שכוונתי היתה, בין השאר, לעורר בדיוק את סוג הדיון שיש כאן, או שאני שמח עליו למפרע.

אבהו ואמשלום

תודה על השירים שלה שלא הכרתי. למעשה, איני בטוח שראיתי את שיר התפילין. אולי צריך לקרוא אותו מחדש. אולי אין ברירה אלא להביאו הלום? ואולי הוא גס מדי עבור זה, גס לא במובן הארוטי אלא גס במובן של פוגע בתפילין?

ובכלל,

אני רואה כאן כמה נושאים.

א. מה ההבדל בין שירה לבין כל סוג של ביטוי? איני אומר שיש לשאלה מפורסמת זו תשובה קלה, אבל לא כל אחד מדבר פרוזה (פרפרזה על משפט מפורסם ממחזה מפורסם, שכחתי את שמו), ובוודאי שלא שירה.

ב. האם שימוש במוטיבים באופן שפוגע בבני אותה תרבות ואותה חברה הוא לגיטימי? זו לדעתי שאלה מרכזית כאן. אם נניח שהשיר על התפילין פוגע בהם, (וכמובן צריך להסביר למה, אם כי גם להצביע ולומר, הנה זה מה שפוגע וכל אחד צריך להבין זאת, זה גם כן הסבר.) אזי יש כאן נקודת ביקורת.

אשתדל לתת דוגמא, אם כי ודאי שאפשר לערער על הדימוי. נניח שמישהו יבטא את עצמו בשיר ששם ללעג את השואה. פעם לפחות זה היה דבר בעל ערך בתודעה הישראלית. האם זה לא ייתפס כזלזול באלו שנפטרו? האם נכריע שחופש האמנות עולה על הפגיעה ברגשות?

ונניח שמישהו יכתוב שיר ששם ללעג את הפמיניזם?

מובן שכל דבר עשוי להיות בעל ערך עבור קבוצה מסויימת של בני אדם, וזה נראה רעיון מופרך לצפות ממשורר לבחון את ביטוייו מול כל החברות האפשריות. אבל נראה לי שסביר לדרוש ממנו לעשות זאת באותה חברה בה הוא חי ועבורה הוא כותב.

ג. ההצהרה של אמשלום כי מוטב שלא יבוא היום שבו משוררים יצטרכו לבדוק את שירתם לפני פירסומה פן תפגע בעקרונות מסויימים - זו הצהרה חריפה וגאה, אולי אופיינית לאומרת (אני מתכוון לבטא הערכה).

כמובן, לא כולם הסכימו לזה. אפלטון, למשל, לא, אבל הרי ביקרו אותו על הכפפת חירות הפרט לתועלת הכלל והמדינה. איני מביא זאת כטיעון אד הומינום אלא כדי להראות שאדם עשוי להיות פילוסוף דגול ובכל זאת לסבור שהאמנות היא בעלת ערך משני.

ד. מבחינות רבות, אני שותף לתחושתה של אמשלום. וזה בדיוק אחד הנושאים שהזכרתי בפתיחת דברי. האם יש התנגשות בין התורה לבין ערכים אחרים? אם כן, איך זה יתכן? האם התורה אינה אמורה להוות את מצבור הערכים האולטימטיבי?

ה. איקון ירוק למי שהעיר (שכחתי מי בלהט הדיון) כי שימוש בתפילין לצרכים שנראים לו פסולים, נניח לשם "ייחוד", יכול להיות פוגע בעיני מי שסבור שזה פסול.

ו. נזכרתי ולכן כתבתי בסוף. בספרו, לדעתי המוצלח, "שמי הוא אשר לב" של חיים פוטוק (האם לא היה לנו אשכול עליו?), הוא מתאר את הדילמה הזו, כאשר האמן - צייר במקרה זה - בוחן את היצירה לפני ואחרי שיצר אותה, מפני שהוא ער לכך שהיא פוגעת בקהילה שבה גדל, ויותר מזה - בהוריו.

הוא מחליט לבכר את הנאמנות לאמנות, יהיה טיבו של ערך זה אשר יהיה (מן הסתם יש כאן גם את המוטיב האקזיסטנציאלי, ואפילו הדתי באופן מסויים) של להיות נאמן לעצמך.

המחיר הוא הסוף העצוב של הספר.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה אני איך אוכל לשכוח

(יונה וולך)

**************************

תבוא אלי כמו יהודי/יונה וולך

תבוא אלי כמו יהודי
בלי מלאכת כפיים
בלי חדוות יצירה היה אינטלקטואל
בלי הרשאה
להשראה
צטט הרבה
כי אין בך מעשים
צטט ציור
כי לא תצייר
צטט סיפור
כי לא תספר
את שלך תעזוב
לטובת הזיכרון
הגדול מחייך
שנא את עצמך היטב
חקה אותי
היה אני
הפוך לאני
לכל זהות שאולה
רק לא אתה
לעולם אל תהיה אתה
שלא יהיה לי במה
במה להיאחז,
שנא את ארצך
שנא את הזמרים
אל תשכח אחד לשנוא
וגם אותי
אם אני בסביבה
נשים
בדבקות שנא
שאין לך בחיים
גמור תמיד לפני
שלא אגמור
אף פעם.
ותגיד שנשים לא גומרות,
או אחת מאלף.

אני למדתי שעל פי דין תורה אין בכלל זכויות על קנין רוחני

והאמת שאם שיר השירים זה בסדר והקטעים המפורסמים בגמרא זה בסדר אז גם מה שהיא כתבה זה בסדר

תודה לכותב ששלח לי את השיר המדובר באישי, ובעדינותו הוא ביקש להתייעץ אם ראוי לפרסמו.

איני מזכיר את שמו כי אולי יש בזה טעם לפגם שמצא את השיר? אם ירצה, אשמח להזכירנו על ההשתדלות שעשה.

כיון שחשוב לדון בו, לדעתי, אני מביאו, אך בהשמטות.

***

תפילין (מתוך "אור פרא", הוצאת "איכות" 1983)

תבוא אלי
אל תתן לי לעשות כלום
אתה תעשה בשבילי
כל דבר שרק אתחיל לעשות
תעשה אתה במקומי
אני אניח תפילין
אתפלל
הנח אתה גם את התפילין עבורי
כרוך אותם על ידי
שחק אותם בי
*
*
*
*
*
קשור בהם את מותני
כדי שא**** מהר
שחק אותם בי
קשור את ידי ורגלי
עשה בי מעשים
למרות רצוני
הפוך אותי על בטני
ושים את התפילין בפי רסן מושכות
רכב עלי אני סוסה
משוך את ראשי לאחור
עד שאצוח מכאב
ואתה מעונג

אחר כך אני אעביר אותם על גופך
בכוונה שאינה מסותרת בפנים
הו עד מה תהיינה אכזריות פני
אעביר אותם לאט על גופך
לאט לאט לאט
סביב צוארך אעביר אותם
אסובב אותם כמה פעמים סביב צוארך,
מצד אחד
ומהצד השני אקשור אותם למשהו יציב
במיוחד כבד מאוד אולי מסתובב
אמשוך ואמשוך
עד שתצא נשמתך
עד שאחנוק אותך
לגמרי בתפילין
המתמשכים לאורך הבמה
ובין הקהל מוכה התדהמה.

***

יתכן בהחלט שאין מן הראוי להשאיר את השיר. ואולי יש לקצץ שורות שלמות?

למשל, אם איישם את אחד המבחנים השגרתיים, אני יכול לקבוע שלא ארצה בשום פנים ואופן שילדי יקראו את השיר הזה, בכל גיל שהוא.

***

ולגבי השיר ספציפית: מדוע נזקקה המשוררת לתפילין למטרות אלו? ומדוע התפילה מוליכה לתגובה זו? אני מניח שה"אתה" שהיא פונה אליו אינו האלקים, חלילה, אלא גבר. אז מה המשמעות שיש לייחס לצירוף שלהם יחד?

ואני מזכיר את שאלתי מקודם: האם הPOETIC LICENCE
מתיר להשתמש בביטויים פוגעניים באותה חברה שבה חי המחבר?

אולי היתה לה אמונה אידיאולוגית בשקריותה של הדת, ולכן רצתה לזעזע את הקוראים בשילוב הדימויים הזה?

ואולי, באיזה אופן פרדוקסלי ומדהים, ראתה בתפילין סמל לאהבה הגדולה ביותר, ולכן בחרה להעתיק את הדימוי הזה לשיר אהבים?

כך נהג בשעתו אומברטו אקו, כאשר השתמש בדימויים של חויות מיסטיות נוצריות כדי לתאר את מעשה הזיווג היחיד שהיה לנזיר גיבור הספר שלו, "שם הורד"...


***
למרות מה שכתבתי לעיל, כאשר החלפתי רק אותיות בכוכביות,החלטתי בסופו של דבר למחוק חמש שורות. אני סבור שניתן להתרשם מן השימוש שהיא עושה בדימוי של תפילין בצורה מינית גם ללא שורות אלו. ויתכן שגם מה שהבאתי כאן הוא יותר מדי.

מימוני,
האם אני מבין נכון: לא היית רוצה שילדיך יקראו את השיר, גם כאשר יהיו הם בגילך היום - אף שאתה עצמך מוכן לקרוא אותו?

גם וגם

מדוע אתה חושב שהייתי רוצה לקרוא אותו בעצמי?

קראתי אותו, מפני שהוא חשוב לצורך הענין. אבל איני סבור שזו מעלה לקרוא אותו. לא נראה לי שזה יירשם בספר המצוות שלי. אולי זו עבירה לצורך מצוה?

[עוד אחד לשם האיזון]

יש לי במה בראש /יונה וולך

יש לי במה בראש
והיא מציאותית יותר מכל במה
וכשאני יורדת ממנה
אני יורדת לשפל המדרגה
יש לי תיאטרון שלם בראש
ואני בו הגיבור
וכשאני מכבה את האור
אני גמור
וכשאני מפסיק לשחק
מפסיקים חיי
וכשאני מוריד את המסך
מאחורי ריסיי
אובדים כל ידידיי
אהוביי.
צבעיי
קסמיי
באות בהלותיי
חרדותיי
גוויותיי
עלבונותיי.

.

תמהני על הצורך להביא לכאן את "שיר התפילין" המדובר.

החפץ לקראו, יכול למצאו במקומות רבים ברשת, ובטוחני כי מר גוגל קשישא יסייע בכך.

כאשר השיר מובא במלוא, יש בו פגיעה ברגשותיהם של רבים (ואנוכי, הדל באלפי ישמעאל, אחד מן ההמון במקרה זה).

כאשר השיר מובא כשהוא מצונזר, לא ניתן לדון בו באמת, כי התמונה הכללית מתעוונתת, ואין הקורא לשיעורין יודע להיכן עוות, והאם עוות.


ותמהני לגבי שאלה אחרת:
עד איזה גיל מקבלים אנו את מבחן הילדים. כלומר מיימוני, באיזה גיל לא יהיה לך אכפת אם ילדיך יקראו את השיר. ואם גיל זה הוא 40 ומעלה, שמא גם קוראים אחרים בפורום, שאינם ילדיך, זקוקים גם הם לחשיפה מבוקרת בלבד?


(מואדיב, ישמעאלי נמוך-מצח וחסר ליברליות שולף את הצנזור הקטן והנבער שבתוכו)

השיר 'תפילין' של יונה וולך הוא מעניין וראוי להילמד בהקשרים שונים, בוודאי שבהקשר של שירתה של וולך.
בעבר התבקשתי על ידי סטודנטים שלי ללמד אותו בשיעור במסגרת הדיון במצוות התפילין. חילקתי להם את השיר, אבל אמרתי שאיני בטוחה שיש לדון בו במסגרת של הקורס דידן.
לכשירחיב, אולי אצליח לפרט יותר.

כך או כך, אני מבקשת ממך מיימוני, שתסיר את השיר כלל או תסיר ממנו את הצנזורה המביכה שלך.

רשותך לא לקרוא או לא להביא שיר שגורם לך חוסר נחת או מעורר בך רגשות קשים או תחושות מביכות, אבל מעשך זה, מעשה חשמני הוותיקן (שעיטרו את מבושיהם של הפסלים ברומא בעלה תאנה ובכך השחיתו אותם), הוא מעשה לא ראוי לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אומנותית, מניה וביה אינו ראוי מבחינה דתית.