|
|
| נשלח ב-23/6/2005 20:39 |
 |
| |
אמשלום, חבצלת, וכולם
לא באתי לשפוט את יונה וולך, מהסיבה הפשוטה שאין בידי לעשות כן. איני סבור שיש ביד אדם לשפוט את רעהו (אמנם מצאנו שחז"ל דנו כי יש אנשים מסויימים שנידונו לגהנום, בסוף סנהדרין, וצ"ע).
כמו כן, מהמעט שראיתי משיריה איני רואה טעם לפסול את הטענה שהיא חיפשה את האמת.
ואם היא היתה משוררת, על אחת כמה וכמה שניתן לשער - כי איני יודע בוודאות, אלא על דרך ההשערה בלבד - כי אכן כך היה.
אדם שכותב שירה, צריך לכתוב מתוך עצמו. הווה אומר שיש איזו אמת פנימית הבאה לידי ביטוי בשיריו.
עם כל זאת, אני סבור שניתן להבדיל בין שני מרכיבים. הכיוון וההתקדמות, או התוכן.
אדם שמחפש אמת נע בכיוון הנכון - לפחות מה שאני ומן הסתם גם אחרים רואים בכיוון הנכון של החיים, כל אחד ושיטתו.
אך גם אם אדם נע בכיוון הנכון, יש מקום לשאלה כמה מן האמת גילה. בעיני, שאני יהודי אורתודוכסי, האמת אינה מנוגדת לתורה ולמעשה היא נמצאת בתוכה.
לפיכך, הגילוי של יונה וולך, אם היה כזה, שהיא פתוחה להדלקת נר של שבת, הוא בעיני הישג. ואני בדעה זו גם אם היה מתברר שהדבר נעשה בשל חולשה רגעית ופחד המוות, ולא מחמת החלטה יצוקה של אדם בריא.
אני סבור שצריך לבאר את המשפט האחרון, למרות שלא באתי לדון בנושא מסתעף זה. הנטיה שלנו היא להחשיב את מה שאנו משיגים ביישוב הדעת, מתוך התבוננות קרה. אך יתכן שצריך לראות את האדם בכוליותו, והחלטה שנעשית ברגע של חולשה, מתוך פתיחות, אינה פחות אמתית מאחרות.
ובחזרה לנושא המרכזי, כפי שאני רואה אותו - לא באתי לחלק כרטיסי כניסה לעולם הבא. אך בהחלט באתי להציג את דעתי, כפי שאני מבין, לגבי הסיפור שהבאתי. בעיני, הפתיחות שגילתה המשוררת ערב מותה למצות נרות שבת - גם אם מדובר במצוה דרבנן - היא דבר חשוב. עד כמה זה מזכה אותה בגן עדן, איני יודע, ואיני אוהב שאלות כאלו (למרות שברגעים האפלים שלי אני מאד מוטרד משאלות כאלו, במיוחד לגבי עצמי).
***
נאך
גם אני מתנגד לצנזורה. אבל אני סבור שלא כל דבר יכירנו מקומו בפורום. אני מתנגד במפורש להבאת השורות שעמלתי למחוק.
אולי אם תראה אותן תוכל להבין מדוע.
אולם איני רואה שום פסול בהבאת לינק למקום בו מתפרסם השיר, ואז יוכל כל אחד להשביע את סקרנותו, האינטלקטואלית או האחרת.
ואדרבה, יובא הלינק הלום.
כמו כן, אולי אפשר להביא עוד לינקים או שירים אחרים של וולך, כדי להתרשם מאישיותה כפי שהמליצו הכותבות מעלי.
***
נאך
אם רב מגלה, רק על ערש מותו, שהעולם עשיר יותר משחשב, ויש מקום עיון בשאלות תיאולוגיות, זה נראה לי קצת מאוחר וחבל.
מצד שני, יש בהחלט גישה שאדם צריך להסתפק באמונה האמיתית ותו לא, ולמעשה זו שיטת הרמב"ם, שזו עבירה לבדוק אפשרויות אחרות.
אבל זה נושא אחר, כמדומני, ושמא הוא כבר נידון בפורום.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2005 21:54 |
|
| |
מיימוני, אני חושב שיש כאן שתי סוגיות שראוי להפריד ביניהן. האחת היא מה הרגש היהודי או הדתי שקינן בוולך, אם היה כזה. השניה היא איך צריך להתייחס ליצירה שלה. אני חושב שאלו שתי סוגיות נפרדות ולא נכון לקשר ביניהן.
אינני רואה את עצמי מוסמך לקבוע מה חשבה וולך ומה הרגש שהניע אותה ולמען האמת אני גם קצת מצטער שאולי תרמתי להסטת הדיון לזה בכך ששאלתי האם התכוונה לפגוע. יש ל"כוונת המשורר" חשיבות מסויימת בהערכת פועלו הכולל של אדם, אבל צריך לתת לזה משקל משני בלבד בהערכת יצירה אומנותית. אני חושב שיצירה יש לה קיום משל עצמה בלי קשר לכוונת היוצר.
אני נזהר באופן שאני מנסח את הדברים, מאחר שכל הידע שלי מסתמך רק על כתבה אחת מווינט שרמתה אינה גבוהה והיא למשל אינה כוללת תגובה של הידוע בציבור של וולך או של הרב שלו. אבל בהסתייגות הזאת - ואפילו היה מדובר כאן בשאלה תאורטית בלבד, נעשתה כאן לדעתי טעות קשה בשיקול הדעת על ידי הרב והייתי שמח אם היה נמצא מי שיעמיד אותו על טעותו. אין לו הרשות לצנזר יצירה מלהגיע לציבור שמעוניין בה ולא לתכלית זו נוצר החוק.
בהנחה שהמצב המתואר הוא האמיתי ושהרב יסרב לסגת מהרצון לגנוז את השירים, דעתי היא שיש צורך בשינוי של החוק כדי למנוע מצבים כאלו.
פתרון אפשרי לבעיה הוא הכרעה על ידי מועצה ציבורית שתפקידה יהיה לשמש כערכאת עירעור שאליה ניתן יהיה לפנות במקרה שיורש של זכויות יוצרים יסרב להעניק זכות שימוש ביצירה (וכן במקרה של פגיעה פיסית ביצירה חומרית על פי דוגמת מואדיב).
על מועצה ציבורית כזאת יהיה להציב בין שיקוליה:
- האם היצירה שבה מדובר היא בעלת ערך תרבותי (החלטה הדומה במהותה להחלטה על בניינים המיועדים לשימור).
- האם השימוש המבוקש ביצירה הוא ראוי ואינו גורם לזילות היוצר או היצירה (למשל בפרסומת).
לדעתי זה פתרון פשוט שעונה גם על הצורך של היוצר לתת ליורשיו ליהנות מהערך הכלכלי של יצירתו וגם על הצורך של החברה ליהנות מהיצירה.
מאחר שנדמה לי שהקמת מועצה כזאת תהיה יקרה מאד יחסית למספר הפעמים המועט שהיא תתכנס, אפשר לתת את התפקיד הזה לבית המשפט שיעזר לפי הצורך במומחים. ובכל אופן, הייתי מאד שמח אם היתה דרך לגרום לרב "לרדת מהעץ" ולא להטריח את המחוקקים ואת אנשי הציבור שלנו בשינוי חוק ובהקמת ועדה שכל תפקידה יתמצה במקרה אחד, נכון לעכשיו.
ראוי להזכיר בהקשר של הדיון בשאלת חופש הדיבור והפגיעה בקבוצות אוכלוסיה את הולנד, שם נרצח לאחרונה באכזריות אחד מקרוביו של הצייר ואן גוך על רקע סרט חריף מאד שלו שיצא נגד האיסלאם (אין בכלל מקום להשוות אותו לשיר של וולך). עם כל התמיכה שלי בוון גוך ובחופש הביטוי, התאור של הסרט של וון גוך גרם לי לאי-נוחות: בארץ, סרט קשה כזה לא היה נוצר וייתכן שהוא אף היה נחשב כאן בלתי חוקי ומסית. אני חושב שעדיף להגיע להסכמות בנושאים כאלו ולא לפעול לפי עקרונות נוקשים.
ולבקשתך, מיימוני, הנה עוד שני שירים של וולך.
בַּיִת אָמַר הַבַּיִת
בַּיִת אָמַר הַבַּיִת
עֵץ אָמַר הָעֵץ
נוֹפִים אָמַרוּ הַנּוֹפִים
אָדָם אָמַר הָאָדָם
אֱלֹהִים אָמַר אֱלֹהִים
מָה אָמַר הַמָּה
מִתְכַּוְנִים אָמַר הַמִּתְכַּוְנִים
רוֹאִים אָמַר הָרוֹאִים
דִּבּוּרִים אָמַר הַדִּבּוּרִים
אֲנִי אָמַר הָאֲנִי
אַתָּה אָמַר הָאַתָּה
אַהֲבָה אָמַר הָאַהֲבָה
מָה אָמַר הַבַּיִת לָעֵץ
מָה אָמַר הָעֵץ לַצִּפּוֹר
מָה אָמְרוּ הַנּוֹפִים
לָאָדַם מָה אָמַר הָאָדָם
לֵאלֹהִים מָה אָמַר אֱלֹהִים
לָאַהֲבָה מָה אָמְרָה הָאַהֲבָה
לַכִּוּוּנִים מָה אָמְרוּ הַכִּוּוּנִים
לַדִּבּוּרִים מָה אָמְרוּ הַדִּבּוּרִים לָאֲנִי
מָה אָמַר הָאֲנִי לָאַתָּה
מָה אָמַר הָאַתָּה
לַנּוֹפִים מָה אָמְרוּ הַנּוֹפִים
---
הַאִם הֲלָכֵי נֶפֶשׁ אֵלֶּה זִכָּרוֹן
הַאִם הֲלָכֵי נֶפֶשׁ אֵלֶּה זִכָּרוֹן
קוֹל צִפּוֹר כְּנָפַיִם דַּק עוֹמֵד
בּשֶׂם תַּפּוּחַ פָּנִים שָׂם לָאֲוִיר
אֲנִי צָף בָּאֵלֶּה אֵינִי יוֹדֵע נַפְשִׁי.
וּמִתְקָרֵב לָזֶה וְכָרֶגַע מִתְרַחֵק
כְּמוֹ צִנָּה מִלְּפָנַי לַדְּבָרִים
וּכְשֶׁאֵלֶּה חֱגִיגִיִּים רוֹחֲצִים לַגּוּפִים
מִתְקַיֵּם הַשֵּׁם בְּכל הַדְּבָרִים.
כְּאֵב וָטהַר כְּמוֹ חַי אַמִּיצִים
וְלוּא מִתְחַלְפִים בִּדְגָמִים אֲפֵלִים
לְכל זאת שׂוֹמְרִים אֱמוּנִים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2006 12:12 |
|
| |
עקב פתיחתי מחדש את אשכולו של מיימוני על זכויות כתיבה וניק בפורום שם היה לינק, הגעתי לאשכול זה שלא ראיתיו עד הנה.
אני מזדהה עם מיימוני בשני הדברים שכאן התקיפו אותו עליהם.
א. על שצינזר את השיר עם כוכביות.
הרי לא רצה להציג את השיר אלא להראות הביטים שבו, א"כ לא פגע ביצירה (גם לולא היתה זמינה ברשת) ואינו אלא כמצטט חלקים. בשלמא אם היה מצנזר בלי לציין את הצינזור ואת מקומותיו בשיר כדרך המצנזרים "שלנו", זו היתה פגיעה אבל הרי גילה מפורשות שצינזר והיכן צינזר.
ב. שהביא שעל ערש דוי היה למשוררת רצון להתחבר יותר לדת מאשר קודם (על ידי הדלקת נר שבת).
לא צריכים לראות בזה מגמה של מחב"תיות [מחזיר בתשובה] המוכיחה לאמור: "הנה ברגע הקריטי לא יכלה להתעלם מהאמת". זה פשוט יפה איך שברגעים הקריטיים לובש האדם ארשת רצינית יותר ורוצה להתחבר עם מה שנשגב בעיניו, למרות שביום יום יש לו בעיה עם זה. זה היה אותו הרעיון לו יהודי ברגע רציני היה נכנס לכל בית תפילה גם מוסלמי ואולי אפילו נוצרי!
אשריך רבנו המיימוני שנתפסת על כגון אלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2010 14:30 |
|
| |
נסיון פתאטי של משרד החינוך לעצור את ההידרדרות בחינוך .
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2010 14:42 |
|
| |
ניסיון מטומטם למדי, זה מזכיר לי סיפור ששמעתי מפי אחת שהשתתפה בכתיבת בחינות הבגרות לפיסיקה, אחת השאלות במבחן היתה, כיצד יותר נוח להדליק אש האם עם עדשה מסוג כזה או מסוג כזה וכוליה. כשהבחינה הגיעה לביקורת אצל המפקחת, היא מחתה ואמרה, מה פתאום אש? זו דוגמא לא חינוכית לנוער, הם יכולים להיות מושפעים מכך לרעה! ולא נחה דעתה עד שניסחה את השאלה מחדש, באופן הבא, קבוצת נערים נתקעה על אי בודד ולא יכלו לבשל את האוכל שברשותם כי אם באמצעות אש, כיצד יוכלו להדליק אש האם כך או כך?
רק להזכיר, הניגשים לבגרות זו, הם בדרך כלל בגיל 17 או 18, מה שאומר שהם ראו מספיק אלימות ומספיק פורנוגרפיה, בשריפות הם כנראה הפסיקו לצפות מחוסר עניין, די מזמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 15:53 |
|
| |
דבר שראיתי שהרשים אותי ואותו חיפשתי:
ציטוט:
דניאל קרני בתאריך 7/4/2007 12:15:14 AM "מי אתם שתחליטו בעבור יובל רבלין?
למרות שאולי (וכנראה) הדעה שלי תהיה שונה משלכם, נסו להבין אותה, וגם אם לא תקבלו אותה - לפחות אולי תאיר לכם צד אחר בעניין.
יובל ריבלין, הידוע בציבור שלה, שמי שקרא את הביוגרפיה של יגאל סרנה לבטח קשה לו לטעות בנוגע לאהבה הגדולה שהיתה ביניהם (לדעת כולם), כותב בראיון ל"עיתון תל אביב" כך:
""אתם בכלל לא מאמינים שהיא קיימת, אז מה אכפת לכם בכלל? אבל אני כן מאמין שהיא קיימת, יותר מאשר היתה בחייה. וכל רגע שאני מתעקש בעניין השירים שלה ולא מפרסם אותם, עוזר יותר לעילוי נשמתה. אם הייתי מטיל וטו מוחלט זה היה עוזר עוד יותר. אני משתדל לעשות לעילוי נשמתה של יונה, אם זה שאני עולה לתורה ומזכיר את שמה או כשאני לומד תורה לעילוי נשמתה. לאט לאט המצב שלה משתפר. היא באה אלי ואל אשתי בחלומות והיא קורנת מאור או שהיא יושבת אצלנו בחלום במטבח ואומרת לאשתי לא לדאוג. ומהחיוניות שלה בחלום אני יודע שהנשמה שלה עולה גבוה עם הזמן. אומרים שכשאדם כותב ספר תורה והוא כופר אפילו במצווה אחת בתורה, אסור לקרוא את הספר שלו".
(http://www.tam.co.il/24_6_2005/magazin2.htm)
אני לא הולך לדון אם יובל צודק בעניין החיים שאחרי המוות וכו', אבל עצם העובדה שיובל מאמין בזה ושהוא לא לבד, כלומר, באותה מידה שיכול להיות שהוא מדבר שטויות, גם (סטטיסטית) הצד השני יוכל להיות הטועה.
ואם יובל, שכאמור היה הבנאדם הקרוב אליה ביותר והעניק לה את האהבה שמעולם לא היתה מנת חלקה (ובאמת אולי מתה עם הטעם המתוק של האהבה הזו), מי אנחנו, הקוראים של השירה שלה, שניקח את הזכות המלאה על השירים ממנו?
מי אתם שתקחו ממנו את הזכות הזאת?
הבנאדם שכותב את השירה עומד לפני השירה עצמה.
אין שום ערך מוסרי לקדש את השירה על פני האדם.
שתהיה לכם נקודה למחשבה. "
מתוך:
http://www.notes.co.il/eli/12108.asp
האמת היא, ששירי יונה וולך שבאו לידי ביטוי מתוך השרשור הזה הותירו בי רושם, לעיתים עז. אני לא יכול לומר מי צודק, מי בסדר ומי לא אבל הדברים המצוטטים (אם הם לא נאמרו לפני כן) נתנו לי זוית חדשה על העניין אני מקווה שגם לכם (למרות שהדיון נראה שמיצה את עצמו).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 16:14 |
|
| |
אותו יובל חזר בו לאחר מכן כשכנראה הבין שאינו רואה אלא מהרהורי לבו וחלומות שוא ידברון.
על חזרתו, ראה בקישור שהביא קעלעמר לעיל בדף זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 16:37 |
|
| |
אין ספק שלנוכח הדברים שהבאתי אז מה שעשה יובל ריבלין תמוהים וצריכים הסבר.
רק אני לא בטוח שהדברים שאתה מציג הם אלו שמסבירים את כל הסיפור, אני זוכר (ולצערי אני לא יכול למצוא את המקור) שהוא קיבל היתר לכך מרבו.
בזמנו (וגם עכשיו) הם נתנו לי זוית חדשה על נושא זה בפרט ובכלל בין הקשר של אנשים ליצירות קרוביהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2011 10:31 |
|
| |
סידור תפילה על פי יונה וולך ובוב דילן
בית תפילה ישראלי, קהילה יהודית פלורליסטית בתל אביב, הוציא לאור סידור ערב שבת. הסידור כולל בתוכו, בנוסף לטקסטים המסורתיים, כ-250 קטעי תפילה, שירה ופיוט מתקופות שונות.
"הסידור הוא לא יצירה שנחתמה כמו התלמוד", מספר אחד מראשי הקהילה, אסטבן גוטפריד, "הסידור השתנה כל הזמן. במגזר האורתודוקסי לא תמצא שני סידורים דומים. אנחנו מרגישים שהסידור שלנו מייצג את הרוח של היהודים הישראלים של היום. לשים אופציות שמדברות אלינו היום לצד כל טקסט מסורתי. לצד תהלים אנחנו שרים את 'שחקי שחקי' של טשרניחובסקי. בדיוק אותה כוונה, בשפה פיוטית של המאה ה-20. מול ברכת הגאולה יש 'לו יהי'". את סידור התפילה, שכולל בין השאר גם טקסטים של יונה וולך, בוב דילן ואברהם חלפי, אפשר להשיג בקבלות השבת שמקיימת הקהילה בנמל תל אביב בכל יום שישי ב-18:30, ובחנויות צומת ספרים בנמל ובדיזנגוף סנטר בתל אביב.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1236682.html
|
|
|
|
|
