כפיה מול סובלנות

מפורסמים הם דברי הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב, מתוך התקליטור של די.בי.אס) :

מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו
וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

בדבריו אלו מסביר הרמב"ם כיצד ניתן לכפות על האדם לתת גט בניגוד לרצונו (היום אין נוהגים כן). אותו כלל נכון לגבי מצוות עשה אחרות, כמו הבאת קרבן שנתחייב בו ועוד דוגמאות מן הגמרא.
הרמב"ם טוען כי אותו אדם שמסרב ליתן גט בעצם "רוצה את כל המצוות". רק במצוה זו הוא נכנע ל"יצרו הרע". בשעה שמרביצים לו כראוי, היצר הרע "בורח", הרצון הרע מתבטל, ונשאר הרצון הכללי לעשות רצון השם ולשמור מצוות, וממילא גם לשמוע בקול בית דין ולגרש את אשתו. נמצא שהמכות רק סייעו לו לגלות את רצונו האמיתי ולגרש את רצונו המוטעה, היוצא דופן.

נושא הרצון הוא נושא חשוב מאד, וראוי להקדיש לו אשכול בפני עצמו, בפסיכולוגיה של האדם (איקה כבר המליצה לפתוח כזה אשכול). כאן די להעיר כי הרמב"ם, בעקבות הגמרא (ואולי גם בעקבות תפיסת הרצון של אריסטו, אך אין ניגוד מפורש ביניהם) מניח כי ייתכנו רצונות מנוגדים אצל האדם, ומרצון עקרוני לשמור כל המצוות ייגזר רצון פרטי לעשות מצוה מסויימת.

השאלה המעניינת, שעוררה פרשנות לדורות, היתה: על סמך מה קבע הרמב"ם כי
"הוא רוצה להיות מישראל.. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות.." ורק "יצרו הוא שתקפו"?
יש כאלו שפירשו את הרמב"ם כך: נשמתו של היהודי חפצה לעשות מצוות. רק היצר הרע נטפל אליו והעכיר את הבהירות של הרצון למצוות. ברגע שמגרשים את הסיבות החיצוניות, שאינן נוגעות לנקודה הפנימית ביותר של הנשמה, נשארת הנשמה בטהרתה ואז היא כמובן חפצה לשמוע בקול השם, שזה מהותה.
איני סבור שפירוש כזה יכול להלום את דעת הרמב"ם, ולו רק מפני שהרמב"ם, עד כמה שאני יודע, לא הבדיל בין נשמה של יהודי לנשמה של גוי. שתיהן נבראו אותו דבר בדיוק, ורק סיבות חיצוניות, סביבתיות, מבדילות בין אלו לאלו.
אבל יש קו מחשבה ביהדות ההיסטורית שפרשנות זו לדברי הרמב"ם תואמת מאד את גישתו.
לפי תפיסה זו, כל יהודי רוצה להידבק בקב"ה, ויש רק גורמים חיצוניים שמקשים עליו. אם מסלקים אותם, בתרופות מתוקות או מרות (לפי המשל של הבעש"ט), הוא ישמור מצוות בשמחה.
כלומר, אם נתפוס את.. אחד השמאלנים המפורסמים, למשל (למה לכתוב שמות סתם).. וניתן לו מלקות הגונות, נגלה פתאום צדיק גדול שנפשו חשקה בתורה...

אבל יש אפשרות פירוש אחרת בדעת הרמב"ם.
אותו יהודי שמסרב לתת גט אינו מורד בסמכות התורה ובסמכות חכמים. גם רצונו להיות נשוי לאותה אשה מעיד על כך, שהרי הוא חפץ להיות נשוי לפי דת משה וישראל. כלומר, מרצונו שלו הוא מכיר בתורה, ורק במקרה זה, של סירוב הגט, הוא מסרב לשמוע בקול חכמים.
עכשו אם אנו כופים אותו לוותר על רצונו הפרטי, הוא יישאר עם נכונותו העקרונית לתורה ומצוות, כי מבחינה אמפירית זה אופי היהודי שבו דן הרמב"ם.
אני חוזר: זה יהודי שמכיר וממילא מקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות. הוא מאשר, אמנם שלא במודע, את סמכות חכמים ואת סמכות בית הדין לענוש אותם לפי ספר הענישה המקובל.
לכן, אם יעמוד לפנינו טיפוס שונה, למשל מישהו כמו שפינוזה, שמסרב לשמור מצוות באופן עקרוני, ומסרב לקבל את סמכותו של בית דין כלשהו, אזי לא נוכל להפעיל כלפיו את סמכות הכפיה כדי לכפות עליו מצווה, מפני שאין לו שום רצון לשמור מצוות. לפי פרשנות זו, הרמב"ם לא ייחס רצונות טמירים לנשמה לשמור מצוות. מה שיש יש, מה שאין אין. לפי הבחירה. ושפינוזה והדומים לו אינם רוצים.
כמובן, יתכן שיהיה עלינו, בתור בית דין, לבחור צורות הנהגה אחרות, לפי מה שהם. למשל, אולי צדקו אלו שהחרימו את שפינוזה מתוך הדת. אבל זה כבר נושא אחר.
באשר לכפייתו של נמרוד בידי עמירם ליטול ידים או ליטול לולב, לפי שיטה אחרונה זו אין לה מקום, כל עוד נמרוד אינו מגלה מחוייבות לכל המצוות כולן.
(כמובן, כשיבוא המשיח, והיהדות התורנית תשלוט בארץ ישראל, יתכן שיהיה מקום לשלח את מי שאינו מקבל את ההלכה כספר החוקים מן הארץ. לא לכפות עליו לשמור מצוות, אלא להעמיד בפניו ברירה להישאר ולקיים או לפרוש. כיצד ננהג אז זו כבר שאלה ה-ל-כ-ת-י-ת. כלומר התשובה לה נקבעת מתוך מקורות ההלכה).




שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

לא ראיתי את ההערה המחמיאה בה פתחת את האשכול. איפה היא?

נבואת ירמיהו מנבאה ש"תורתי אתן בקרבם וכולם ידעו אותי". הכפייה תיעלם. כל הלגיטימציה של כפייה היא הגנה כאשר מישהו פוגע בזכויות זולתו. חלק מהזכויות הייתה הרמה המוסרית של עם ישראל שנטילת לולב והנחת תפילין היו חלק מהמבנה המוסרי. על המצוות לעתיד לבוא, אין לנו ידיעה ובטח לא תקווה שתבואנה בכפייה.

לתיאור המצב המיוחל אעתיק את עיקרו של צילום מאמר 'סיפור השבוע' שהתפרסם לפני כשנתיים כנראה באחד מעלוני פרשת השבוע, מאת ידידיה שילה.

'העיר הקדושה'

בעיר 'קדושית' שבגליל, הודפסו כרוזים: 'רבנו שמריהו הכהן מזמין את כל הציבור, מנער ועד זקן, לאסיפה דחופה'.
הקהל נאסף והרב נשא את דברו:
'רצוני להודיע לכם על משימה מיוחדת שאני מבקש שייטלו בה חלק כל תושבי העיר, ללא יוצא מן הכלל'
אנשים רבים שלחו באופן אוטומטי את ידם לארנק. הם היו בטוחים שהמדובר הוא בעוד משימה של צדקה. אולם הרב אמר דברים אחרים:
'המשימה היא: להתחיל להיות קדושים. ממחר כל העדה מנער ועד זקן טף ונשים, מתבקשים להיות כולם קדושים. ועתה, שובו איש לאוהליכם והתחילו להיות קדושים'
הקהל החל לרעוש.
- 'מה זה?'
- 'אנחנו, קדושים?'
- 'מי אנחנו? מה מבקש כבוד הרב מאתנו?'
בלבם חשבו כמה מהם אולי קרה משהו לרבם האהוב. אולי השתבש אצלו משהו.
- 'אני אהיה קדוש?' שאל מפקד המשטרה, 'איך צריך להיות שוטר קדוש?'
- 'ואיך אפשר להיות חייט קדוש?' שאל החייט.
- ואני אפתח מסעדה קדושה?' שאל בעל המסעדה בתמיהה.
- מה? נהיה מוסכניק קדוש, מנקה רחובות קדוש, מהנדס קדוש, עורך דין קדוש, בנקאי, חשמלאי, חקלאי, ספר?' שאלו בקול!
חיים הסוחר הבהיר את תמיהת הציבור: 'כבוד הרב, הרבנים, הזקנים, החכמים וכל העוסקים יום ולילה בתורה, יכולים אולי להיות קדושים. אבל אנחנו הרי כל היום בעבודה, איך נהיה קדושים?'

הרב היסה את הקהל. 'אסביר את דבריי. התורה אומרת "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת עליהם קדושים תהיו". לא כתוב דבר אל אהרן ואל בניו או דבר אל זקני ישראל או אל ראשי המטות.
'החקלאי, אינו מכלה את כל תכולת שדהו לעצמו, אלא משאיר ונותן גם לנזקקים, אז הופכת החקלאות שלו להיות חקלאות קודש. הסוחר שיש לו מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק ומנהל את מסחרו ביושר, הרי מסחרו קודש. השומר את פיו מרכילות, יש לו פה קדוש. בכל תפקיד שאדם נושא גם אם נטל את התפקיד לפרנסתו, אבל הוא עושה אותו עם כל הלב, הרי הוא מקדש אותו. מנקה הרחובות שבאמת מעוניין שהעיר תהיה נקייה ולא רק להעלאת משכורתו, הוא עושה עבודת קודש. כולנו יכולים להיות קדושים, איש איש בתחומו ובעזרת השם נצליח' סיים הרב את דבריו וירד מהבמה.

כעבור שנה התפרסמה העיר קדושית, באווירה המיוחדת שבה. בישיבות העירייה לא היו צעקות, האשמות וגידופים. דפי העיתון המקומי צומצמו, לא נכתבו בו סתם סיפורי רכילויות וכל שכן שלא השמצות גם כאלו שיכלו לזכות בחותמת 'לשם שמיים'. רק סיפורים של גבורה במידות ובקיום מצוות ותמצות חידושי תורה מקוריים לצד חדשות הנחוצות לחיי היום יום ודיווחים על התקדמות המדע, התרבות והחכמה של החברה.
באולמות הוקרנו שיעורי תורה עם סרטי הדגמה, שהקלו על הבנת הנלמד. היו סדריות מחכימות על נושאי טבע וטכנולוגיה וגם סדרות חינוכיות שהעלו את הרמה המוסרית לנוער ולמבוגרים.
צורת האכילה של בני קדושית העידה על מוצאם. אכילה שקולה ומתונה. לא רק נהנו, גם ידעו איך ליהנות!
פועלי הניקיון היו פנויים ללמוד חצי יום, כי רק נשאר להם לפנות את פחי האשפה, שהרי איש לא השליך פסולת לרחוב. המשטרה עסקה בעיקר בהכוונת התנועה ובהשבת אבידות, שכן כולם נהגו בזהירות.
בתי המשפט כמעט שהיו מחוסרי עבודה. איש לא ניסה ל'סדר' את זולתו. ספקות שהתגלו בין בני העיר ובינם לבין עצמם, התבררו ביושר אצל חכם או מכריע מוסכם. עורכי הדין עזרו לברר את האמת הטהורה, נהגו ביושר והודו על האמת. בני העיר היו צנועים בלבושם ולא ניסו להתהדר. הם הבינו כי מטרת הלבוש היא ההתבוששות והצניעות. הפועלים עשו מלאכתם נאמנה בלי להתרשל וקבלו את משכורתם בו ביום. רופאים הגיעו לרוב לבתים הפרטיים של החולים הרציניים יותר ולא ביקשו על כך תוספת. שיפור עצום ניכר במצב הכלכלי של העיר. למעט העניים שנותרו עוד מזמן החוקים הסוציאליים, סודרו נדבות בסתר הישר לחשבונם במעטה של תמלוגים מהעירייה. ילדי העיר כלל לא ידעו מילים גסות. העזרה הדדית גברה באופן טבעי, בלי ליווי של כניסה לענייני הפרט. לא היה צורך לנעול מכוניות, בתים וכו'. בתי המדרש היו מלאים בלומדים מבוקר עד ערב, גם בלי שישלמו להם.
כפרים ועיירות סמוכות הגיעו לבירור משפטיהם בקדושית, כי ידעו ששם יש משפט צדק. תיירות רבה הגיעה מרחבי תבל לראות את העיר המופלאה והמאושרת, קדושית הקדושה.

אם תרצו, זו לא אגדה! אולי הגרעין של העיר התחיל באיזה שהוא פורום בהייד פארק הנקרא: ......?

ומה עושים עד שיגיעו ימות המשיח?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, לא תהיה בעיה עם שפינוזה, הוא יהיה חלק מהסנהדרין של קדושית.

(כמובן שמשה רבינו יהיה הנשיא שישמע שהכל 'הלכה למשה מסיני')

עד לימות המשיח יש עודף של כופים למיניהם.

תוקן על ידי - בוגיעלון - 7/7/2002 1:34:57 PM

אפשר להגיש מועמדות לעיר "קדושית"........?
רעיון נחמד אך לא בלתי מציאותי.
אם הוקמו מצפים רבים שאנשיהם חיים על טהרת הטבע, אוכל טבעי, בניה טבעית, שמירה על איכות סביבה ועוד, אז מדוע קשה יהיה להחליט לחיות ע"פ "שמירה על איכות סביבה רוחנית"?

מיימוני

השלכת את בניית קדושית לימות המשיח. אולי על התהליך להיות הפוך. בונים את קדושית ומשם יצא המשיח.
משום מה נראה לי הקישור שעשה אקדמאי בין קדושית ל'תימזרחי'. מכל הציורים בדמיוני על משיח, תימני עם כיפה סרוגה הכי מתאים. מכיון שהוא תימני, לא יתנגדו למזרחיותו ויקבלו אותו כל ישראל. (גם הבעיה מאיזו עדה יהיה החמור, יכולה להיפתר על ידי רוטאציה)

אם כי כתבתי בנוסחא דבדיחותא, מה אתם חושבים? מה באמת יביא את הגאולה מעיסקות החבילה, בהן מעורים הטוב והרע יחד, אם לא מודל קדושית?

רוצים 'תפתח'? אני מוכן לתרום ולהתרים סך הכל $3500 להקמת קדושית (כולל דמי כניסה, כמובן). לא יודע אם תכניסו אותי, אבל לכך אני מוכן ללבוש כיפה. בסדר?

מי מצטרף למגבית?
אל תצטנעו בענווה. במקום שיש קידוש השם, לא מתהדרים בענווה.

בוגי

אם נפתח את העינים, נראה את קדושית בכל מקום.
אבל זה לא עובד כמו בסיפורים.

התורה שנתן משה היתה אמורה לבנות את קדושית. צא ולמד מה קרה לאבותינו במדבר. כמה הכעיסו, כמה נכשלו, כמה חטאו.

כל אחד ואחד מוכן לקבל עליו להיות קדוש. הבעיה היא ששוכחים לפעמים את ההחלטה הזו.

כל אדם שמקבל על עצמו עול שמירת מצוות, מקיים עליו לחיות בקדושית, להיות בגדר "קדושים תהיו כי אני ה' מקדשכם". אבל בני אדם הם בני אדם. לפעמים הם מתקדשים, לפעמים הם נכשלים. אתה באמת חושב שניתן להקים עיירה שבה כל העת יהיו בדרגת קדושה בלתי פוסקת, ללא ירידות ונפילות?

עכשו חודש אלול. היו ועדיין יש ישיבות שבהן יחידי סגולה מתאמצים בכל דיני השולחן ערוך. אלו הם מקומות סגורים שבהם הנסיונות עם העולם החיצון מועטים יחסית, ובכל זאת גם שם קדושית היא אידיאל רחוק.
ומה קורה כל השנה?
היום שמעתי שיעור שבו הסביר הרב שגם אם האדם מקבל על עצמו לשנות את דרכיו ולהיטיב, יש גבול עד כמה הוא יכול להתפתח ולזנק קדימה. כל אחד לפי כוחו, כשרונותיו, עברו - ובעיקר מאגרי הרצון שלו.
האם תקבל לקדושית רק כאלו שיש להם מאגרי רצון בלתי נלאים? או שתלמד את הבריות כיצד לדלות את הרצון הבלתי נגמר לעליה מתוך עצמם?

הסיפור של קדושית לא התרחש בעם שלי, ולא יתכן שיתרחש.

בעם שלי, אחרי 'כל העדה כולם קדושים', מוסיפים תמיד: 'ומדוע תתנשאו'...

זה כתוב בתורה שלי, וזו אמת נצחית.

אם בא קורח להתנשאות, צדקת. אז זה לא שקדושית לא תתרחש, אלא אין זו קדושית.

אבל אם בא רבי יוחנן לבנות את יבנה, הרי אין זו התנשאות, אלא קדושית.

מה קרה אקדמאי? זה האידיאל של העם שלך והתורה שלך. מה מרתיע אותך? אני מקווה שלא איזכור $.
התייאשת, או מעולם לא הייתה לך תקווה?

מיימוני ואקדמאי,

מדוע תנסו לכבות את אש המתלהבים?

נכון מיימוני, "צא ולמד מה ביקש משה ומה עלה בידו במדבר" על זה השיב כבר השם בידי ירמיהו [ל"א ל"א-ל"ג]: "לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, נאום השם, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום השם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את השם, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום השם, כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד" האין זו קדושית?

אקדמאי, וכי קדושית לא תקום בדרכי שלום מפני עדת קורח אשר תזעק לה "למה תתנשאו"? וכי לא תעזור לנצרך מפני שכווווווללללםםםם מזניחים אותו ויזעקו לך "מדוע תתנשא"?
כה דברי רש"ר הירש בעניין הלחימה למען שלום אמת:
"השלום חייב להשמר בכל מחיר. אם עניננו או זכויותנו ברכוש ובכבוד מוטלים על כף המאזנים, עלינו להמנע מוויכוח אפילו הצודק ביותר. ברם, בנוגע לזכויות של אחרים, לזכויות הטוב והאמת האלוקית, לערכים עליונים של כנסת ישראל וערכי מוסר, המקודשים לאנושות בכלל, ליעודנו היהודי בפרט, אסור לנו להחריש. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם השם. מי שמעז להאבק באויבי הטוב והאמת האלוקית, הרי בעצם מאבקו זה, הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם השם, הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ. לא אדישות ההמונים, אף לא דמעת הכאב שניגרה בחוסר מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פנחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם השם ותורתו, ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום האמת. מכיון שהשלום אינו המוליד של האמת, אלא השלום הוא התולדה של האמת, לכן יובאו האנשים לצד האמת, האמת שאינה נמכרת, אפילו במחיר השלום כשמדובר בערכים מקודשים, וממילא יבא שלום אמיתי, בר קיימא שאין בו חוסר שלימות מסתירות השקר. כל הכללים של איסור פרישה מן הציבור, ככל מוסריות, הם רק בתוך מערכת התורה ולא ח"ו חוצה לה. אין כוונת התורה למקרה שבה לא היחיד הוא שפרש מן ציבור, אלא הציבור הם שפרשו מן התורה".
וכי לא קדושית, תחזיר את שלום העם עם השם?
עוד מדברי הרש"ר:
"הצרה הגדולה שלנו היא לא בגידת הבוגדים, אלא אי-אכפתיות החרדים".

אל תקרי "כולם קדושים", אלא "כולם קדושית" והכל יבוא על מקומו בשלום!

ווטו,

למי מיועדת קדושית?

לכולם? לספר ולטבח ולעיתונאי וליחצן, אלו שכותבים בפורום השכן שלנו? אתה חושב שהם ירצו להתגורר בה? כפי שאתה מציג אותה?

ליחידי סגולה? אתה רוצה להקים שוב מגדל שן? למה לא, אבל אז אין צורך שקבוצה נבחרת של יחידי סגולה תעתיק את מקומה להר נידח או לעמק נסתר, או למערתו של הרשב"י. מספיק שכל אחד יישאר במקומו, בכולל שלו, בעבודתו, ועם המחשב שלו, שבו יוכל ליצור קשר וירטואלי עם אחיו הרוחניים. ודי לו.

בכל הדורות היו כאלו שחלמו על קדושית. כתבו עליה סיפורים (כוונתי לגויים, יהודים היו יותר מעשיים), טוו עליה חלומות. אבל נראה לי שהסיפור הקולע ביותר נמצא בגמרא. הוא עלה בדעתי בפעם הראשונה שהזכרתם את קדושית, ויותר ויותר נדמה לי שזו היתה כוונתו של בעל המעשה (ועיין במהר"ל).

בבלי, סנהדרין צז/א, מתורגם (עבור אלו שאינם יודעים):

אמר רבא: מראש הייתי אומר כי אין אמת בעולם. אמר לי אותו אחד מרבנן ושמו רב טבות ויש אומרים רב טביומי, שאם היו נותנים לו כל אוצרות עולם לא היה משנה בדיבורו. יום אחד נקלע לאותו מקום ואמת שמו. ולא היו משנים בדיבורם ולא מת איש מהם בלא זמנו. נשא אשה מביניהם. היו לו שני בנים ממנה. יום אחד היתה יושבת אשתו וחופפת ראשה. באה שכנתה ודפקה על הדלת. סבר כי אין זה דרך ארץ (לומר לה שהיא חופפת ראש). אמר לה: אינה כאן. מתו שני בניו. באו אנשי המקום ואמרו לו: מה זה. אמר להם: כך היה מעשה. אמרו לו: בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות.

אל תקרי "אמת" אלא "קדושית"!
מה גרם לו לרב טביומי שנעקר מאותו מקום? ההתמודדות עם הסתירה בין מידת האמת והיושר לדרך ארץ המקובלת. ואם תשיבוני שרק רב טביומי נכשל ושאר בני המקום ידעו למצוא את הדרך בין דרך ארץ לבין אמת, ויכלו להישאר במקומם, אשיבכם כדברי רבא: אין אמת בארץ. אין קדושית בארץ. החיים מורכבים מדי ומסובכים מדי. כל אחד ופתרונו. כל אחד מתקדש בדרכו שלו.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

נו טוב, שתהיה קדושית וירטואלית, אבל שתהיה!!!

שקדושית זו תספק לחבריה את הסיפוק החברתי הנדרש להם ושלא יהיו תלויים בבוגדים באידיאל שלהם הקדוש, המיצג את אידיאל חורב ומוריה.

אל תוותרו כל כך מהר על קדושית האמיתית.

אין תחליף לדבר האמיתי. אין כמו מראה עיניים. רבינו הקדוש מעיד על עצמו כי שאב את יתרונו על חבריו בתלמוד תורה מפני שראה את רבי מאיר מאחור. אני יכול להעיד על עצמי כי אני שואב כח עצום משאלת רב אשר שאלתי את אחד מגדולי ישראל (רבינו ג.נ. שליט"א) ממאור פניו והבטחון בו ענה את התשובה אשר דנה בעניין של חיים ומוות.

אסור לוותר על הדבר האמיתי. אין כמו לראות בעינים ולחוות בשאר החושים, בשביל זה קיבלנו אותם. אני רוצה לראות את מבט עיניו הטובות של מיימוני כאשר הוא עושה שלום בין המצויים במחלוקת, את החיוך בזוית פיו של אקדמאי המבקש שיעירו אותו כאשר מגיעים למסקנה, את בוגי עם כיפה קטנה אשר בטח תגדל עם הזמן, את ווטו1 מדבר ב'עננים' ואת anyname המבקשת ממנו לחזור ארצה, את האור בעיניו של אורבערפל ואת החביבות של יאנטע.
אני רוצה לראות אדם מוחל על כבודו. לשמוע אדם אומר "טעיתי, זו היתה גאווה מצידי לחשוב כך". לראות אהבה שאינה תלויה בדבר בין אנשים בקהילה. לחוות אנשים משתנים עם הזמן ונעשים טובים יותר ויותר.
ומעל הכל לראות בעיניים בני אדם אמיתיים אשר נלחמים להיות יראי שמים בסתם ובגלוי ומוחלים לעצמם ולזולתם על טעויות וחטאים.

ובכן, מי יהיה מוזמן להצטרף לקדושית? כולם מוזמנים... לא רק אנשים שלמים... אסביר:

היתה פעם פרסומת יפה של תכנית הרזיה בארה"ב בה הראו תמונה של אשה מול משקל ומעליה הכותרת "כמה פעמים את רוצה להוריד את אותם 7 הקילוגרמים?" המסר של הדיטאה היה "לרזות בדרך הקשה, אך אחת ולתמיד" לא עוד דיאטות פלא שאוכלים כמה שרוצים ומרזים, לא עוד דיאטות בהן מרזים 10 קילו בחודש ומעלים בחודש שלאחריו 12 נוספים.

אולי ניתן לומר כי הסיסמא של קדושית שלנו תהיה "אוטופיה בדרך הקשה". אין נוסחאות פלא של אנשים מושלמים, על פי נסיון הדבר אינו קיים אלא באנשים אשר לא חושפים חולשות כלפי חוץ. כולנו בני אדם אשר עושים טעויות והדרך היחידה ל"גאולה" היא דרך עבודה קשה של אימונים ועשיית כושר בהרגלים של מוסר, עבודה קשה היכולה לקחת עשרות שנים. תנאי הקבלה לקדושית הוא לא "להיות שם" אלא הרצון "להיות בדרך".
בקדושית נרשה אחד לשני לטעות ונפרגן למי שצריך לעשות תשובה. "טעיתי" תהיה אחת המילים הנפוצות ביותר. נשים את כל החולשות על השולחן ונעזור אחד לשני להשתלם בלהיות בני אדם. כך נוכל לחיות בצוותא אנשים מדרגות שונות של השתלמות.

בקדושית נדע לנפרגן לאנשים אשר במקום להתגבר רוצים להתגדר (במקום להלחם ביצר האכילה, מחליטים לא להכניס עוגות הביתה וכו') נעזור להם, ולא נחשוף אותם לדברים אשר קשה להם לעמוד בהם. מצד שני, נפרגן לאנשים אשר השתלמו והגיעו לדרגה בה הם לא צריכים גדרות ולא נראה זאת כאיום עלינו.
ניישם את "חיה ותן לחיות" במובן האמיתי של המילים ולא במובן ה"חיה והוצא לכל הסביבה את העיניים" כפי שחיים אלה הדוגלים במשפט הנ"ל בימינו.

אני מחכה...