נאך,
הפכת סיבה ומסובב.
נמצא לנו סיפור נאה להיתלות בו ואנו נהנים מן הרוח.
איננו רוצים לרדת מן הענפים
הרוח יפה וחופשיה
למטה שוכני עפר מרפדים ערשם
במתכת ונייר
מחכים ליום שיבוא
אך כאילו אין מחר
יושבי העצים
מחפשים בעצמם
הפרחה הגפן? הנצו רימונים.
מראש הדקל וממעינות שבהרים
אוספים מחברים
מחדש את השברים.
נשלח ב-20/6/2005 20:26
מייפל.
טוב, מי יכול אל מול שיר כה יפה וטעמו כטעם מייפל משובח.
אני על משמרתי אעמודה,
קרקע המציאות,
רגבי עפר לחים
נדבקים אל נעלי,
הבוץ הוא בשבילי אמבט נקיון
והדשא מנת חלקי
חול בעיני משב רוח מרענן
כגלי הרוח מבדרים שערות
אשה יפה.
זרעוני סתיו
ותפרחת רימונים
יפלו על ערפי הקשיח
בעת רדת ערב תל אביבי.
נשלח ב-20/6/2005 22:05
לו נפתח האשכול רק כדי לאפשר את שתי היצירות האלה, דייני.
מייפל ונאך - יישר כוחכם!
נשלח ב-20/6/2005 22:25
איני חפץ בהסטת האשכול אך איני יכול להחריש:
שקיעה נוגה על עיר דהויה
צא עלה אל ראש הפיסגה
הסב עיניך מהבט הימה
השפל ראשך וצפה קדמה
מעינות תמרים
ממדבריות משמימים
יבוא העיר יאמר לבודדים
כבר השבתי לב אבות
אך היכן הבנים?
ולאםשלום:
חלילה וחס מלאמר כך. מילים סדורות בשורות קצרות אינן תחליף ללחם דגים וכול מיני מעדנים.
נשלח ב-20/6/2005 22:35
תרכיז עצי אדר,
עלה על הרי בשן
בפעמים מוצקות,
בידי פסל מיובלות.
צעד אחר צעד.
נשימת צבעי חמרא
עלים יבשות מתמוללות
בכפות רגליך
לא בכפות תמריך.
עינים מושפלות אל על
ידים נוגעות עד כאב.
אל תפנה בני,
אל האובות, אל אלילי הרחף
שא עיניך אל האדמה ממנה
לוקחת, והיא אליך תשוב.
תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 20/06/2005 22:36:26
נשלח ב-20/6/2005 22:48
מייפל ונאך,
אגדה את, אמר
וכיוון בדיוק
למה שאני בשבילו –
כל מה שפרוץ
כל מה שמחוץ
לגבולות.
מה שיש בו ערבוב
ושדים וטירוף
ופרדס וסוד
מערה
כל מה שנמצא בין חייב ואסור
לא טומאה ולא טהרה.
כשאמר 'אגדה את' ידעתי בדיוק
שלא
יֵדע בי ברכה.
קא משמע לי אגדה את -
כל
מה שהוא לא
הלכה.
נשלח ב-20/6/2005 22:55
יקירי אהובי,
סללתם דרך שיר,
בויכוח עתיק יומין
חרצתם חריץ בלב שומע
טלטלת אין סוף
והאמת, היא מחייכת
מצמרות עץ
מצמיחת שתיל
מרקב אדמה נושנה
בכל מקום שתחפוץ בה
שם תיצרב בלבך
שם תמצא מסילות אליך.
היא מטפסת על עץ כבבון
או מזדחלת על האדמה כצב.
אמשלום במה זכית שפנינה זו תתמקם בקונכיתך.
שירך נפלא ומעורר רגשות. ואולי גם פוסק במחלוקת מייפל ונאך.
נשלח ב-20/6/2005 23:19
ברוך חכם הרזים
נשלח ב-20/6/2005 23:36
קל-מר
אכן בשיר סללנו
דרך ויכוח.
אך אין נחומים
בקול אשה.
קולה פורץ גדר
חורץ אף הוא
תלמים תלמים
בתופי האיש, ומכבידו
אל הקרקע, בסופו.
וכי גדר פרוצה נפרוץ
קמח טחון נמולל
בידינו, צרובות גלות.
על כן אשובה אל אדמתי
ובי יפרח גם איש,
גם עץ אדר. ואל נקבוביותי
יזיל צופו,וימתיק סודו
עמי.
נשלח ב-21/6/2005 06:16
נאך ידידי (מכיון שאתה זה "שהתחלת", פונה אליך - למרות שיש לך שותפים כאן, כולל אני הק'),
עצם הדיון הזה, ובודאי המתודה שלו, חשובים ונאים בעיני עד מאוד. ובכ"ז - נושא האשכול ברור: ניתוח הסיפור הספציפי.
אני מבקשת מן ההנהלה, להעביר את דבריכם האחרונים (ואת דברי שלי בהם) לאשכול חדש.
סליחה, ותודה.
כל הרוצה לדון בענין זה יפנה לשם. כאן הדיון הוא רק בפרשנותה של אמשלום.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
נשלח ב-21/6/2005 08:55
טוב אוסיף גם את הניתוח שלי לסיפור...
(כתבתי את זה אתמול ולא הספקתי להגיה את הדברים ואני מקוה שלא נפלו טעויות בקטע ארוך [יחסית] שכזה)
גם אני רואה את הסיפור כמשל. (וגם אם קרה באמת הרי הבאתו לפנינו נועדה לשם לקח מסוים…כך שלעובדה ההסטורית אין ממש רלוונטיות לדיון)
בנוגע לאופן לימוד הסיפור, ראשית אני חושב שצריך לעיין יותר בהקשר המדויק של הסיפור בסוגיא.
הסוגיא הכללית דנה במלאכות שהאשה עושה לבעלה גם כשיש לו די שפחות כך שתוכל לשבת בבטלה,
על כך מעירה הגמרא שמכ"מ עליה להציע לו את המיטה, ולמזוג לו את היין, אך לא כשהיא נדה.
עך כך נראה להסביר שאותן מלאכות מגדירות באופן מהותי (לפי חז"ל) את מהות הקשר בין איש ואשתו,
שהרי מלאכות אלו לא יכולות להעשות או לפחות לא ראוי שתיעשנה (לפי חז"ל) ע"י שפחה או אדם אחר (לכאורה כולל הוא עצמו !!!) , נראה שזאת משום שהיא מבטאת אלמנט אינטימי שלא ראוי שיתבטא שלא במסגרת אינטימית שבין איש ואשתו, יותר מכך נראה שיש סכנה מסוימת בכך שהאלמנטים האינטימיים האלו יחשפו לעין זרה ואולי יאבדו עי"ז את טעמם וייחודם האינטימי. (אני מקצין אלמנט מסוים שאני מקוה אצליח להבהיר יותר את מגמתו בהמשך) מכאן די ברור מדוע בזמן שהאשה בנדתה לא ראוי שתעשה מלאכות אלו בפני בעלה, לפחות לא באופן ישיר, והגמ' מפרטת לגבי האלטרנטיבות העקיפות לגבי דרכים עקיפות (שינוי וכד') בהן כן יכולה לבצע את המלאכות האלו בעת נידתה. כאשר מתוך מלאכת "מזיגת היין" מסתעפת הסוגיא הנקודתית בה מופיעה סיפורינו זה. נראה לומר (גם ממקומות אחרים בש"ס [לדוגמא הסיפור על ההקפדה של רב שמגיעה לכדי פיוס במזיגת היין, שמופיעה בפרק בתרא ביומא, וכן במשל המשנה לגבי ירידת גשמים ובחג הסוכות] )וגם מההקשר הבסיסי בסוגיא שלנו) שמזיגת היין קובעת את רמת ה"עוצמה הפנימית" בה כוחו הפנימי של האדם יקבל ביטוי, ולכן נמסרה המלאכה לאשתו (כשאינה נדה). מכ"מ ניכר מכאן שחז"ל (ונראה שזה דבר פשוט וידוע) רואים את המאכל כמשפיע על מזגו של האדם, ביחוד אם יש לו (=למאכל) "איכויות פנימיות" כמו ריח וקיהוי. (?) עד כדי שאם ההשפעה לא תתממש (והאדם יטעם מהמאכל) הוא עלול להסתכן.
עם זאת סדרת הסיפורים שמובאים, מזכירים לנו בתחילה ביקורים של אליהו (מה שמכונה בזמן הזה "גילוי אליהו") ויחס למלכות הנוכחית (סיפור רב אשי) מה שגורם לחשוב שהגמרא מכוונת אותנו להקשר רחב יותר מאשר ההקשרים המצומצמים של איש ואשתו.
הגמ' מתארת לנו שמי שנתן לשמשו לטעום מכל המאכלים לפני הארוחה, ובכך לספק את כל ה"איכויות השונות" שאותם מאכלים עוררו בו , זכה ל"ביקורים" של אליהו, ומי שנתן רק מאכל אחד כדי להרגיע את הגירוי לא זכה לכך. קל (בעיני) לומר שחז"ל רצו להראות לנו סוג של מידה כנגד מידה, מי שנתן לשמשו לטעום מכל הסוגים , זוכה גם הוא לאחדות ושלום של מכלול הסוגים והגוונים במציאות (שהרי אליהו מסמל את השלום בעולם שיופיע לע"ל) .
בהמשך מובא סיפורו של רב אשי שנתן למר זוטרא "טעימה" ממאכל המלך, ו"הפיל" צרעת על אותו מאכל, שמראה על סוג של היפוך בין החכמים הנחשבים לסוג של מלכות בזמן הגלות והסתר הפנים, (מאן מלכי? רבנן) ובין המלכות המציאותית באותו זמן שזוכה לקבל מגוון רחב של איכויות הנמצאות בעולם (דהיינו המעדנים), וע"י ה"מעשה" של רב אשי מעדניה לוקים בצרעת. (מקוה שזה מובן, פשוט אני לא רוצה להאריך הרבה בסיפור הזה, שהסברו עמוק וקשה יותר להסבר, ואני חושש שההקשר לשמו הסיפור הוזכר יאבד מאריכות יתר) מכאן מגיעים אל הסיפור שלנו, אלא שכאמור הסיפורים האלו "מכריחים" אותנו להרחיב יותר את הבנתינו בסוגיא. הסוגיא גורמת לנו להבין שיש יחס מהותי בין איכויות פנימיות למאכלים ש"מזינים" ומקיימים אותם בפועל המציאות, כאשר במציאות שלימה (לע"ל) כל האיכויות הפנימיות שבאדם יוכלו לקבל ביטוי בר תוקף גלוי במציאות, אך בזמן הזה לא. וזאת כנראה (מההקשר) מפני שבזמן הזה ה"אשה" שאמורה לתווך ולמזוג את האיכויות המצויות בעולם החומרי באופן שיתאים למציאות האיכויות המופשטות (אותו מייצג האיש) נדה, כלומר מרוחקת מקשר ישיר ופעיל עם בעלה. (או אישַהּ…)
מכאן מגיעים הסיפורים על אליהו, ש"מסבירים" (באופן רמוז כמובן) שרק דרך מימוש השלימות בעולם האיכויות שבתוך החומר, אצל השמש , אפשר להגיע לשלימות האיכויות בזמן הזה.
ולעומתו סיפור רב אשי שמראה שבינתיים (עם התמשכות הזמן והתחדשות הדורות) התמונה משתנה באופן משמעותי ומהותי כאשר המבנה המטאפורי של איש ואשה, אינו ניכר עוד במציאות, ותחתיו מופיעה מלכות זרה ("אחרת") שמסוגלת לבטא רק חלק מסוים מהאיכויות במציאות ובעצם מרחיקה אותם מהקשר כולל כפי שאמור להתקיים כאשר יש קשר שלם (הנמשל בקשר שבין איש ואשתו) בין עולם האיכויות המופשטות ובין האיכויות הגלומות בבריאה.
על בסיס כל זה (שאני מקוה שהצלחתי להבהיר נאמנה ולו במעט…) מגיעה הסיפור שלנו על הרומאי.
רומא מייצגת בחז"ל את התחליף המושלם של האשה (הלוא היא ישראל, הנשואה לקב"ה) באשר רומא כל ענינה לממש ולהמחיש כאן ועכשיו את כל מה שמצוי (ודוק מצוי לאפוקי מ"גלום" שהןזכר למעלה) בעולם החומר. אותו רומאי רוצה שאותה אשה תינשא לו, כלומר הוא מודע ליכולותיה המיוחדות ולכן מעונין שתפעל לממש את הצרכים שלו. לשם כך הוא פותח ואוכל בפניה את הרימון כדי לגלות לה, שלכח שיש ברשותו יש השפעה גם עליה, הכח לפרק ולהוציא מבין קליפות המציאות את האיכויות הגלומים בה.
והיא רואה (ומכאן בדומה למה שאחרו קודמי/תי) אך כיון שלא רוצה לחשוף בפניו את פנימיותה עוצרת בעצמה, עד שנהיית שקופה, כלומר היא מבינה שממילא הוא יכול לראות מה שבתוכה… ולכן אין תועלת בכך שתתנגד ובעצם תפגע בעצמה רק כדי לא לפעול באופן שיועיל גם לו.
ולכן מסכימה להינשא לו, בתנאי שירפא אותה, הוא מלמד אותה שדוקא ע"י החצנה ו"הוצאה החוצה" של מה שבתוכה, היא תוכל לחזור ולהסתיר את המגמות והרצונות האמיתיים שלה, מה שמאפשר לה לקוות שבעתיד הרחוק יותר תוכל גם לממשם. (הרי הרומאי לא ימשיך לחיות לנצח…) לגבי ההוצא ירקא, תמר הוא עץ שמייצג את ההתעלות גבוה מעל החומר ("צדיק כתמר יפרח") כנראה שהפלטותו ממנה, מראה שמה שעיכב אותה, הוא הרצון להמשיך ולהיתפס במציאות ה"גבוהה" והיותר אידאית למרות שהצליחה להפנים
רק את העלים שבה, כלומר מה שנועד כדי לקיים את העץ בתוך המציאות, ולא התכלית לשמה הוא קיים. (שזה הפירות…)
נשלח ב-21/6/2005 11:14
אישציפ,
יישר כוחך!!!
לגבי ההקשר -
אני מודה לך מאוד על פירוט ההקשר הרחב של הסיפור ועל ההבנות שלך לגבי משמעותו בתוך הסוגיה. לא להכל אני מסכימה (גם לא את הכל הבנתי...), אבל עצם המיקום של הסיפור בתוך הקשר והבנה שלו ככזה, מוסיפה הרבה לקריאה שלו.
בהקשר זה, אני רוצה לציין, שמר זוטרא (או רב אשי) אינו "מפיל" צרעת על מאכל המלך (בסיפור המקדים את זה שלנו), אלא מגלה ורואה את "רוח הצרעת" שכבר קיימת בו (ושאחרים אינם רואים). במובן זה, הוא דומה לגבר שבסיפורנו, הרואה את "המחלה" של האשה, לפני שהיא עצמה (ובודאי אחרים) רואה אותה.
בודאי אפשר להרחיב גם על הקשר בין אוכל, האכלה ואינטימיות (כפי שעשית, אם הבנתי נכון) בסוגיה ההלכתית שם, ועל כך הרחבתי למעלה.
נראה לי חשוב גם לראות את המשנה הבאה (מעט לאחר הסיפור), העוסקת ב"מדיר את אשתו". אולי אפשר לראות בסיפור שלנו מעין "רמז מקדים" לסוגיה הבאה, וניסיון לאפשר לנו, הקוראים והלומדים, "להיכנס" אליה חבושי משקפים מסויימים: משקפי הבנה של אשה מתאפקת, שאינה מעזה/מוכנה/מסוגלת לומר את רצונה/תאוותה, ובכך משתפת פעולה, באופן מסוים, עם בעל מדיר (או, כמו בסוגיה עצמה - נוטש).
לגבי הסיפא ועלה התמר - אני לא בטוחה שהבנתי למה כוונתך, ואשמח אם תסביר שוב.
תוקן על ידי - אמשלום - 21/06/2005 11:14:54
נשלח ב-21/6/2005 16:51
לא שמתי לב אם הזכירו כבר את שני מאמרי חז"ל הידועים על רימון. אחד על אחר ורבי מאיר, רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, והשני מאחז"ל הידוע בכ"מ שריקונין שהם מלאים מצות כרימון. והצד השווה שבשני מאמרים אלו שהרימון יש לו קליפה קשוחה וגסה מבחוץ שאינה מבטאת ומשקפת את העסיסיות והעשירות של הפרי הגנוז בפנים. ורק כאשר קולפים ומבתרים את הקליפה הקשה והקשוחה מגלים את הפנימיות.
נשלח ב-21/6/2005 21:50
אתנחתא,
תודה רבה.
הדברים אמנם נרמזו, אך לא הוזכרו בגלוי.
אבל אם כבר התחלת, למה לא תמשיך? - מה, לדעתך, המשמעות של הדברים בסיפור הנ"ל?
