סוג ב' מבהירות: "שמעת? אחי מתגרש!"

חברים יקרים,

לפני שנעלה נושא נוסף - מספר הבהרות:
לא נעלמנו. גם לא שכחנו סיסמאות. אנחנו לגמרי כאן, אם כי - עם הרבה פחות זמן, מאשר קודם.

בזמנו, היו שביקשו לדעת על קשיים וניסיונות שאנחנו עוברות ועל הביטחון והאמונה באלוקים. ובכן, איננו יכולות לפרט, אבל גם אלו, היו הסיבות להימנעותנו מכתיבה בפורום.

מחמם את הלב לדעת שיש תמיכה בחוץ ושהנושא, גם אם הוא עולה רק כאן - הרי הוא כבר עולה ולא עוד טאבו שהס מלדבר עליו ואודותיו.
זה מועיל, הועיל ויועיל לעוד נשים וגברים במצב זה.

ולנושא הבא:

בחרנו להעלות לדיון, דווקא את היחס של המשפחה / הסביבה הקרובה / המכרים והחברים הטובים, לאותו זוג, שלפתע מתברר לכולם, שהוא לא זוג יותר.

(הערת אגב חשובה מאד: לעתים נשתמש בלשון זכר, לעתים בנקבה, אבל הדברים אמורים הן לגבר והן לזכר. חד הורית וחד הורי. גבר ואשה. כך שאל תאמרו אחר כך: גם הגברים / הנשים עוברים/ות את זה. אנחנו מסכימות לכך מראש.)

ניסינו לגבש כמה נקודות, של עשה ואל תעשה, שיכולות להיות רלוונטיות לכולנו. כי בינינו: למי אין אח/אחות בן דוד/בת דודה חבר/ה גיס/גיסה וכו' שהוא גרוש/ה או בדרך לכך?


1. לא תשפוט.

אף אחד לא שם אותך על כס השופט וביקש ממך להחליט נחרצות ובדרך כלל, גם בקול לא קטן, מי צודק. למה מתגרשים. והאם הוא היה כל כך לא בסדר, ש'נס שהם חיו עד עכשיו ביחד'.
דעו לכם, שבסופו של דבר, גם דברים שתאמרו בחדרי חדרים, לחבורה מצומצמת במיוחד - יגיעו דווקא לאוזנו של נשוא הסיפור, ולכן - שיקלו היטב את דבריכם.
אם חשובה לכם החברות והידידות איתו - אל תשפטו.
ומיותר להכנס לתוך הדברים ולפרט, שמעולם לא עמדת במצבו, ולכן אינך יכול לשפוט. גם אם אתה לא מבין את זה - אינך רשאי להיות זה שנוטל לעצמו את החרות, החופש וההחלטה של גזר הדין.


2. קח את הצד שלך.

לא משנה בכלל, מה אתה חושב על בני הזוג. יתרה מזאת. לא משנה בכלל, אם אתה יודע בוודאות, שדווקא בת הדודה שלך - אשמה בסיפור. זה פשוט - לא משנה.
דם - סמיך ממים. ולכן, עליך מוטלת החובה, לקחת את הצד שלה, בסיפור. גם, אם אתה בטוח במאה אחוז, שהיא טיפשה מטופשת שעושה את טעות חייה.
אם אינך מסוגל לקחת את הצד שלה - לכל הפחות - שתוק.
אל תביע עמדה. אל תעמוד בתוך מעגל משפחתי בסיומה של חתונה, ותבהיר לכולם את דעתך עליה.
כדי להבהיר למה בדיוק אנחנו מתכוונות, אסביר עוד:
אנחנו לא חושבות, שבכלל יש צורך 'לקחת צד'. אתה - בעצם לא צד בסיפור. אתה בסך הכל בן דוד נורא נחמד, אבל מעולם לא חיית איתם בבית, כך שאתה לא צד בסיפור.
אבל, כמו בכל מקום, גם במחוזותינו - אנשים אוהבים לדבר וללעוס נייעס. וסיפור חדש /ישן של גירושים או בעיות שלום בית - זה אחד הדברים שנלעסים הכי טוב.
כשאתה נתקל בכזה מצב, ומבקשים ממך להביע את דעתך, תאמר: "תראו. אני לא מתערב. היא בת דודה שלי - ולכן אני לוקח את הצד שלה. כל השאר - לא מעניין אותי."
במקרה ואתה לא מסוגל לומר דברים אלו: שתוק. ועדיף - שתעזוב את המקום.


3. גירושים - זאת לא מחלה מדבקת.

כשאמרו שחבר נמדד דווקא בשעות הקשות - ידעו היטב למה התכוונו. המשפט הזה - נכון במאה אחוז.
אתמול שמעת על חבר שבהליכים? היום נתקלת בו ברחוב? למה אתה עושה את עצמך, כאילו לא ראית אותו ועובר למדרכה ממול?
למה? הוא הפך למצורע? בעל נגע חברתי? אם תשוחח איתו, עלולה אשתך לקום בבוקר ולעזוב אף היא את הבית?

רבות מאיתנו, נתקלו ביחס קשה ומכפיר של הסביבה. אמרנו כבר פעם, ונגיד את זה שוב:
להיות אלמנה ל"ע, זה מכובד בעיני החברה. את לבד, אבל "מהסיבות הנכונות".
להיות גרושה - זה להתמודד עם קשיים כמעט זהים, ועם הרבה בזיון ובושה הנלווית לכל פעולה.
זה לא חייב להיות כך. וזה תלוי בעיקר -בכם. בסביבה. ביחס. במבטים.
"הי, הלו, אני חריג לך בנוף האנושי, אבל אני מרגיש היטב את המבטים הננעצים בגבי..."

לא כולנו, נולדנו עם עור של פיל ושריון קשקשים. כמעט כולנו, עברנו הרבה עוגמת נפש וים של דמעות שנשפכו בבית, מאחורי הדלת הנעולה - בגלל היחס של החברה אלינו, כאל מוקצה מחמת מיאוס, ואז - גידלנו עור קשה לתפארת. היום - אתם יכולים לשלוח חיצים. הם לא יפגעו. אבל, למען אחרות ואחרים - אל תתנו לזה לקרות.


4. פתח אוזניים וסגור פה.

זוג שמגיע לכזה מצב, צריך לפרוק דברים. לדבר, לשוחח, להשמיע. לומר. לעתים - אנחנו מבקשות חוות דעת נוספת, לאירוע שאנו רואים מהצד שלנו בלבד. לעתים, עצה נחמדה. ולעתים, פשוט שתשמעו אותנו. גם בגלל, שאין לנו עם מי לדבר.

לא תמיד 'בוחרים' במישהו מסוים בשביל לשוחח איתו. לעתים, זה פשוט עניין של 'קורה' מעצמו.
אם אתה זה, שאותו חבר שעזב את הבית לפני שלושה חודשים ומאז לא ראה את ילדיו - פותח בפניך את סגור ליבו - האזן לו. תן לו לומר את דבריו. תן לא להשתפך. מותר לו גם לבכות. אל תעצור אותו. אל תאמר לו: "פשש. אצל הגיס של אחי, זה היה יותר גרוע..."
תפתח את האוזניים שלך, הכי שאתה יכול. תאזין עם כל הלב. תשתתף. תקח חלק. תסכים איתו. תכאב איתו.
בשבילך, זה להקדיש זמן, לעתים לספק את הסקרנות ועזרה אמיתית לחבר.
בשבילו - זאת הקלה. זאת הרגשה טובה. זאת ידיעה, שלא פסו חברים מהעולם. זה משהו, שקשה לתאר במילים.

ו.. - סגור את הפה!

שלא תחלום אפילו בחלום השביעי של הלילה, ללכת ולספר את מה ששמעת.
חבר נתן בך אמון, סמך עליך. אל תתקע לו סכין בגב. זאת הפגיעה הכי קשה וכואבת לבנאדם. אל תהיה רוצח.




ישנם עוד כללים.
הרבה.
לא בטוח שכתבנו אותם על פי הסדר הנכון.
נשמח לשמוע מכם, ובעיקר - נשתדל כולנו ליישם.


-------------------------
סוגבית - נשים שהן א'' א''

תוקן על ידי - סוגבית - 20/06/2005 13:08:39

אתם מקסימות.

ואתן גורמות לי לחשוב פתאום, שאם ננסה ביום מן הימים לעשות רשימה של הדברים שדווקא הנט הועיל..

אזי ניפוץ מיתוסים אוויליים לגבי גירושין בציבור החרדי,
יהיה אי שם, בראש הרשימה..

המון הצלחה!

יושב סתר,

יש משהו בדבריך, אבל לפי דעתנו - הם לא מדויקים במאה אחוז.

נכון, שהדור הצעיר שמתחתן היום - הוא דור שגדל וגודל על שיטת האינסטנט. רוצים משהו - מקבלים אותו. כאן ועכשיו. חיים במשוואה של "קנה-קבל".

אבל, משוואה כזו, טובה כשקונים איתה במכולת. היא לא פועלת בחיי הנישואים, וכאן - אפשר לעבור לנקודות הבעייתיות יותר:

ההכנה לנישואין שקיבלו זוגות צעירים לפני 10-15-20 שנה - לא יכולה להתאים בשום פנים ואופן להכנה שאמורים לקבל הזוגות הצעירים המתחתנים היום.
העולם השתנה. הצרכים השתנו. המבט על החיים - שונה. התרגלנו לדברים שפעם הם היו בגדר מותרות והיום הם בגדר חובה ו"אי אפשר בלי זה".
חובה וצריך לשנות את הסיסטם ולעשות ראורגניזציה בתחום ההכנה לקראת חיי נישואין.

אמר לי פעם רב חשוב שעוסק הרבה בתחום השלום בית, לגבי הבחורים:

"בחור חרדי רגיל, מגיל 13 ועד לנישואיו - שמשאלותיו מתקבלות עוד לפני שהן נאמרות.
הוא רגיל לקבל שלוש ארוחות ביום, כשהן חמות וטריות על השולחן ואבוי למבשלת אם הקציצות הן מאתמול. הוא נכנס למטבח ומארגן שביתת מחאה מול משרדי ההנהלה.
הוא רגיל לכביסה שנוסעת מלוכלכת הביתה וחוזרת נקיה ומריחה בתוספת 'משהו' טעים מאפה ידיה של אמא.
הוא רגיל ללמוד לאורך היום - אם הוא באמת למדן וזה מעניין אותו ואם לא - הוא מומחה מספר אחד בלקמב"ן את הר"מ והמשגיח איפה היה ומה עשה.
הוא תמיד מוכן ומזומן לצאת לטיולים עם החבר'ה, לאכול צלחת צ'ולנט בליל שישי ולהדר על גפילטע פיש וארבעס בליל חמישי.
הוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד בעולם. לא לאן הלך. לא מה למד. לא עם מי דיבר ואיזה לשוה"ר עסיסי הוא שמע אתמול.
הוא אף פעם לא מוריד מהשולחן.
אף פעם לא צריך לצאת לעבוד בשביל זוג נעליים.
הוא 'עושה טובה' ובא קצת לפני שבת, כדי שלא יצטרך לעזור 'הרבה'. מספיק שהוא הגיע.

ואז -

אז הוא מתחתן.

ומגיעה אישה, שרוצה לדעת לאן הלך, עם מי שוחח, מתי יחזור ו"מה עשית?"
מבקשת שיוריד מהשולחן וישטוף מדי פעם את הכוס.
כועסת כשהוא לא רואה שהפח עלה על גדותיו.
מתרגזת כשהגרביים לא מגיעים לכביסה.
מתעצבנת כשהמגבת של המקווה נשארה בשקית למשך השבת כולה ובמוצ"ש מקומה באשפה.
הוא צריך להשקיע מאמץ ומחשבה ב"פרנסה מנין?"
חשבון טלפון. חשמל. מיסים. ארנונה. מים.

ופתאום, לפני שהוא הספיק להתרגל לנוכחות של אישה בבית -


תינוק...


יש מי שמעיר אותו בלילה.
מילל סתם כך או כדי לפתח את הריאות.
כאן כואבת לו האוזן.
שם יצאו לו שתי שיניים.


וכן הלאה.


בשורה התחתונה:
בחור/ה שמגיעים מצורת חיים של 'סתלבט' - מתקשים בהחלט לקיים זוגיות תקינה וראויה.
הם אכן קצרי רוח לראות את התוצאה המיידית.
לעתים, זה גורר פירוק נישואין. לעתים - יש בקודקדם מספיק שכל כדי להסתייע באנשי מקצוע וניתן לשקם הריסות ולבנות בית מפואר.

זה לאו דווקא הבנות או הבנים. זה שילוב של שניהם.



-------------------------
סוגבית - נשים שהן א'' א''

אז המצב אכן בקנטים אם כך.

סתירת זקנים = בנין,
ובנין נערים = סתירה!