שלום רב לכל חברי הפורום היקרים.
זה זמן רב שלא ביקרתי כאן ולכן אבקש את סליחתכם אם נושא זה כבר עלה.
אם ניקח את האמונה ככח מסויים הקיים באדם
והכח הזה נתפס על עניינים מסויימים
ומהרגע שהוא נתפס עליהם אזי האדם מאמין בדברים אלו
אזי כאן נשאלת השאלה,
מדוע כח האמונה נתפס על עניין פלוני דווקא?
האם זה קורה מעצמו?
האם נדרשים תנאים קודמים להצלחת ההיתפסות?
האם ניתן "לייצר" אמונה בדבר פלוני?
האם ניתן לחזק את כח האמונה בעצמו?
תודה רבה על הלינק.
בקריאה ראשונית של הדברים שם עדיין לא מצאתי ממש את מבוקשי.
אשמח אם מישהו יוכל לתרגם את הנכתב שם,
באופן כזה שיענה ישירות על שאלותי.
נשלח ב-28/6/2005 10:50
אזרחי,
אשתדל להסביר בקצרה את שנתבאר שם [קוני התבסס שם על דברים שכתבתי במקום אחר] למען יהיה זה לבסיס ל"זיל גמור" שם.
היינו שאמונה הינה נאמנות לידיעה מסוימת בין אם היא אמת מוחלטת, אמת וודאית, אמת מסתברת או שקר. כשמאמינים מאמינים למשהו והמשהו הזה היא ידיעה מסוימת. נאמנות זו היא פעולה בחירתית-רצונית. האדם מחליט באיזה שלב שהוא להאמין בראש או/ו גם במעשים לידיעה מסוימת כפי אשר לבו חפץ. הפתי יאמין לכל דבר והחכם יאמין רק לדבר המבוסס לפי כמה שהוא מבוסס [וגם ידע לחלק בין סטטיסטיקה לבין המוחלט].
יש שבחור מוצא צ'ולנט טעים וניגונים נעימים בחסידות מסוימת, ולא ירצה להודות לעצמו שרק מחמת כן הוא מצטרף אליה, הרי יבחר להאמין בכל דבריה. היינו שמאמץ הראש להיכנע לפתיות קל עליו ממאמץ החיים בהכרה שהוא מוכר אידיאולוגיה עבור נזיד עדשים.
נשלח ב-28/6/2005 11:05
כן, יש כאן נקודה מסויימת נכונה בדבריך
תודה רבה.
על כל פנים לפי טענתך משמע שהאמונה היא בחירה רצונית!
פתי מאמין לסברות עמוקות בזכות הצ'ולנט הטעים שנתנו לו משמיעי הסברות.
טוב לו שם אז הוא קונה את כל החבילה, והופך לנאמן לה.
וחכמים מאמינים לדבר שהכי נראה הגיוני בעיניהם.
ובנוסף לשאלות הקודמות שחלקן עדיין מחכות לבירורן,
1) האם אמונתם של הפתיים חזקה יותר משל החכמים?
2) במה מתבטאת הנאמנות הזו אצל החכמים?
נשלח ב-28/6/2005 19:29
אזרחי,
האם אמונתם של הפתיים חזקה יותר משל החכמים?
איני חושב שניתן לקבוע בזה כלל, אך בעו"ה עדיין אנו במצב שהאדם חלש וחזקה תאוות הפתי מרצונו הטהור של החכם. אך יש וכמו ר' עקיבא שייחל למותו האכזרי והוא יוצא מהכלל.
במה מתבטאת הנאמנות הזו אצל החכמים?
כל מעשה נכון וישר שעושה האדם אף שהדבר עדיין לא ברור לו דיו ואינו מוחדר בו, אלא עושה כן מחמת הכרתו שאמונתו היא מורה דרך לשיפורו, הרי זה ביטוי נאמנותו לידיעה שעדיין קשה עליו והיא האמונה.
יש שהנאמנות זקוקה לאביזר חיצוני כנודר נדר כי יודע שיבוא זמן ויקשה עליו לקיים את שהשיג כעת כנכון ובהגיע הזמן הוא מקיים את נדרו, הרי שירת נדרו את נאמנותו לידיעה שהשיג אז וכעת קשה עליו.
נשלח ב-28/6/2005 19:36
לאחר שלחי חושבני שכוונת השאלה הראשונה לאמונה באלוקים. לזה גם הוא אותו העיקרון, כי הרי לא הרי האלוקים של הפתי כאלוקים של החכם. אלוקים של הפתי גובל באליל [למרות שאינו אלא מדומיין במילים] שקל להתמקד עליו ואילו אלוקי החכם שהוא אחדות כלל ההוויה, קשה בהרבה למיקוד. אך משיגיע החכם לדרגה שחי בהווה ומכיר שגם שכלו [הדל או העשיר] אינו אלא חלק הווה [חלק נעלה מאד אותו מכנה הרמב"ם כבוד השם או האב"ע המלאך שבין אלוקים לאדם], תהיה אמונתו איתנה מאמונת הפתי באלוקי דמיונו שלא שייך לומר עליו "הנה אלוקינו זה".
אך אכן יש חכמים בדברים כלליים שעדיין חושבים את אלוקי ילדותם לאלוקים ועליהם נאמר שמפסידים שני עולמות.
תוקן על ידי - ווטו1 - 28/06/2005 19:38:42
נשלח ב-29/6/2005 13:56
אז האם אפשר להגדיר
אמונה = נאמנות [רצונית] להיגיון מסויים עם כל המחויבויות הנגררות ממנו,
מהאשכול על גן האמונה שם השאלה היא לא על אלקים אלא למה אנחנו מאמינים בו מובן ש:
שככל שהאמונה גדולה יותר, יש יותר סיכוי למצוא אצל הנבדקים את הגן המסוים הנ"ל, והוא פעיל יותר..
המאמינים עברו סדרה של חוויות מיסטיות או שינויים תודעתיים, ואלו נגרמו עקב אותו גן...
לסביבה שלתוכה נולד אדם, ושבה התחנך, גדל ובגר, יש מידה קטנה בלבד של השפעה על האמונה..
את הנטייה הזאת אין יורשים מההורים באופן ישיר..
הגנים קובעים את הנטייה להאמין אבל הם לא מכתיבים לנו במי או במה להאמין
גם מובן מהמחקר ש:
החומרים הפעילים הנוגעים בדבר נכנסים לפעילות נמרצת בעת תפילה, שקיעה במדיטציה עמוקה ואפילו בטראנס מיסטי בהשפעת סמים הפועלים על המוח..
הניק לפום ריהטא טען:אם אכן קיים גן כזה, הרי זוהי ההוכחה הכי טובה לאלוקים, משום שזהו גן מוזר למדי, גן שאחראי על אמונה לוגית כלשהי, כדי שהוא יווצר, הרי היה צריך כאן השקעה מיוחדת
בנושא ההורמון : סטודנטים, שקבלו תוספת ההורמון אוקסיטוצין, נטו לסמוך ולהאמין למשקיעים זרים.ונתנו להם את כספם..
בורג קטן אמר שכעת הוכח מעל לכל ספק, כי היהודים הינם בעלי הגן המסויים
_______________________________________
ואולי המורם מכל הנ"ל לעניינינו:
הגדרת האמונה:
אמונה = התעוררות היכולת הטבועה באדם [הגן] לנאמנות להיגיון מסויים עם כל המחויבויות הנגררות ממנו,
למרות הימצאותם של הגיונות אחרים [אצל החכם]
ולמרות אי החשק [אצל הפתי]
אפשר לתת קרקע נוחה להתעוררות זו ע"י עיון או תפילה
[ואולי גם ע"י תוספת הורמונים]
בד"כ מאמינים במה שנמצא כבר קרוב ומעוגן במסגרת קרובה
והבחירה החופשית למי שרואה כמה אפשרויות היא במה להאמין.
נשלח ב-30/6/2005 15:28
מהו ידיעה עמוקה לדעתך?
מן ממיני הנבואה?
או הבנת דבר בלי הסברים? <מה זה?>
אמונה פירשו שאתה מאמין בלי להבין.
הסיבה לכך שאתה מאמין נעוצה בדרך כלל בתולדה וחברה.
למה להאמין? זה עוד שאלה..
נשלח ב-30/6/2005 17:10
למה להאמין? כי אתה רוצה את הדבר בו אתה מאמין והאמונה בו מחזק את הקשר בינך לדבר. הסיבה שהקשר זקוק לאמונה (מבואר באשכול שלי המובא לעיל ובדברי וטו כאן למעלה) היא שללא אמונה לא ממוקדים מספיק בדבר. צא וראה דרכם של חולי אהבה להאמין כהנה וכהנה על נשוא אהבתם וכן להיפך ומעשים בכל יום.
נשלח ב-30/6/2005 17:20
ועוד שאלה -
דובר פה על אמונה חזקה או חלשה-
איך מודדים אמונה?
העוז בו אדם מחוייב לאמונתו? המעשים שאדם עושה למענה?
ועכבר הכפר בתוך שדה כך לי אמר
ריח מתוק של פרדסים זה העיקר...
נשלח ב-30/6/2005 21:12
האזיני ארץ,
אני אתן לך דוגמא: אני מאמין שהשם אחד, היינו בלי הרכבה.
לדוגמא הוא ודעתו אחד.
וכמו שאינני יכול להשיג את מהות הבורא, כך אינני יכול להשיג את מהות דעתו.
אבל אני יודע שהוא יודע את כל הנמצאים ואין דבר נעלם ממנו.
ואני מאמין שאין ידיעה זו מוסיפה בו ריבוי או הרכבה, אלא שהוא ודעתו הכל אחד.
את הדבר הזה אינני יכול לצייר היטב בשכל, אבל אני מאמין בזה.
יש בזה חכמה ונבואה. זה חלק מתורת ישראל העיונית שמבוססת על דברי נביאים ["אני השם לא שניתי" (אין מבחינתו שינוי עקב הבריאה), "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם"]
אני מאמין במשהו שאני יכול להבין שנמצא כזה דבר אבל אני לא ממש מבין את מהות הדבר.
ובהמשך לקונילמל ולווטו אומר לך שאני יכול לחשוב על זה עוד ועוד ולהעמיק דעתי בזה ולחוות את מציאותי בתוך זה, היינו להתפיס את אמונתי בזה.
הציץ, אולי אפשר לומר שאפשר למדוד כאן כמות ואיכות.
כמה אני נמשך אל הענין הזה ובאיזה עוצמה ואופן.
נשלח ב-4/7/2005 10:03
אולי אפשר גם לומר
שאמונה אמיתית נמצאת רק אצל מי שיש לו גם הרהורי כפירה או לפחות ניכרת לו היכולת לכפור.
