אנא אזון ואפרנס ואכלכל האומנם?

מספר שנים לאחר שיצאתי מהכולל לצורך פרנסת אנשי ביתי פגשתי אברך בעל משפחה לא קטנה ברחוב, לשאלתי אם הוא עדין לומד ענה בגאוה, ודאי.
שאלתי לתומי, הרי בכתובה התחייבנו לפרנס, לא ללמוד, הלא כן?
הנ"ל נתן בי את עיניו כמביט בס"מ עצמו וכל מרכבתו הטמאה... והלך מעלי.
ואיננו כי לקחו הכוילל, למעלות גבוהות.
עברו שנים...
הוא כבר עובד, ועובד יפה.
סוף טוב אפעס

לענין דיון זה ואחרים שכמותו יפים דבריו של המלומד אלי ברמן במאמר שפרסם ברבעון לכלכלה (2000) בשם:"קורבן מסובסד:תמיכת המדינה בדת ישראל".
שם הוא מפתח תאוריה מאוד מענינת על כך שאנשים בוחרים מרצונם להשאר בכולל עד גיל 40.הוא מנסה להסביר את זה בצורה רציונלית לגמרי(שולל את העובדה שמדובר אך ורק בדביקות בקודש,שכן אף פעם לא היתה כזאת תופעה בעם ישראל ואף היום זה לא כך ביהדות התפוצות)
התאוריה שלו נקראת:"תורת המועדון".
בקליפת אגוז היא אומרת כך:ישנן קהילות שחבריה נהנים מהפעילות הדתית והחברתית של החברים האחרים שבה,מתפתח איזהשהוא מועדון (החברה החרדית מאופיינת בערבות הדדית,גמח"ים ועוד)שכדי להיות חברים בו צריך לשלם מחיר.
חברי המועדון רוצים לזהות מי חבר אמת ומי "נוסע חינם" ולכן צריך הקרבה אישית,מי שפורץ את גבולות המועדון מוטלים עליו סנקציות(יצאת לעבוד אתה לא יר"ש)

שם הוא גם מסביר למה אין טעם בסבסוד של אברכים,אם אתה מסבסד הקורבן שחבר המועדון הקריב הוא לא כל כך גבוה ולכן האיתות לשאר חברי המועדון לא מספק,אתה חייב להעלות את מחיר הקורבן ולכן אתה נשאר עד גיל 40 בכולל.

אין לי זמן להאריך,ובכל זאת מומלץ לקרוא את המאמר ואת המודל שהוא פיתח.כמובן שלא הכל שם תורה למשה מסיני ובכל זאת יש שם כמה תובנות מעניינות שיכולות לעזור בפריצת דרך בבעיה עתיקת יומין זו.

יש לי את המאמר ומי שרוצה שאשלח לו בפקס מוזמן לפנות באישי.

נ.ב.
אין לי כל קשר לאלי ברמן או לעידוד מאמריו ואף יותר מזה,אני לא יודע מי הוא.

אמשלום,
אבל מה יעשה במקרה שהיא אומרת ??? (כנראה לא במקרה שכחת הפעם את הסלאש...)

נאך,
הוא שאל שאלה (פסוודו) הלכתית.
ואני עניתי .
ברור שהגיונית זו התשובה טפשית. (אך מתאימה בהחלט לשאלה...)

בנוגע לשאלה החברתית המסתתרת, אני לא זה שאמור או יכול להגן עליה, פשוט כי אני רחוק מלהסכים על כך שמדובר בדרך חיים ראויה עפ"י תורה או "דרך ארץ". (מלבד לאנשים פרטיים שמצטיינים בתחומם, בדומה להבדיל [טפו ] למלגות אקדמיות למי שממשיך לתארים גבוהים בתחומו)

אישציפ,

זה לא אני שכחתי זה רב שכח...

הכוחות המופעלים חברתית על הציבור החרדי הופכוח אותו לתלותי לחלוטין,

הוא מחויב להאמין במה שכולם מאמינים ואוי לו אם ישאל שאלות, או חלילה לא יאמין במקובלות.

הוא מחויב להתלבש במדי הקבוצה, ואוי לו אם הגרביים לא יהיו בצבע הנכון...

הוא מחויב להזדעזע ביום שהציבור כולו מזדעזע, ולחוש קורת רוח כאשר הציבור חש קורת רוח.

הוא חייב לחשוב בדיוק כמו שנאמר במאמרי המערכת.

הוא חייב להעריך אנשים, על פי הנחיות הועדה הרוחנית.

הוא חייב לשבת בכולל, ולא לעבוד.

ובקיצור המערכת מכתיבה לו את כל חייו.


------
אחת הקומבינות של המערכת היא כזאת:

אומרים לבחור: אתה שב תלמד, ואשתך תעבוד, והכל יהיה בסדר.
אומרים לבחורה: את צריכה ללמוד מקצוע כדי לפרנס בן תורה.

הזוג מתחתן בגיל יחסית צעיר כשהרמה שהבת הגיעה אליה היא לא גבוהה, ואז מהר מאוד הם מקימים משפחה גדולה, שלא מאפשרת לה לעבוד, ואז הם גולשים אט אט לעניות, דבר שמגביר את התלות במערכת...

גם אם נסכים עם דעתם של הרבנים מדור הראשון והשני שלאחר הקמת המדינה, כי באמת צריך היה לעמוד על הסידור של תורתו אומנותו כדי לשקם את עולם התורה.לאור מספרם העצום של בחורי הישיבה היום, מצב שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה היהודית, אין לתורתו אומנותו שום הצדקה.

אמשלום,
למקרה שזה לא הובן.
ניסיתי לרמוז שהדברים שהבאת לא רלונטיים לעניננו.
כי ברוב המקרים מדובר בהחלטה של שני בני הזוג.

כלומר לא מדובר בחור ששבר את הסכם הנישואין והחליט לא לפרנס, אלא בזוג שבו גם האשה הסכימה לאופן ההתנהלות הזה..
כך שאין שום רצון הלכתי לכפות עליהם להתגרש. (ועליו לשלם את הכתובה)
או במילים אחרות המימרא שהבאת לא רלונטית. (לענ"ד)
מה שכן אפשר להקשות ממנה זה האם אליבא דחז"ל הנורמה החברתית הזו ראויה ורצויה, והתשובה על כך, תאורטית חיובית (כנראה בבירור מהסוגיא על ת"ח שנעדרו כמה שנים מהבית, ודי מסתבר שלא פרנסו אז את נשותיהם)
מעשית היות ולא רבים כ"כ מצליחים לגדול בתורה אחרי גיל מסוים, ויש בכך פגיעה בענינים רבים שונים ואחרים, נראה ברור שלא היתה דעת חכמים נוחה מהנורמה החברתית הזו כפי שהיא מתבצעת ומתקיימת כיום.

אישציפ,

א. ברור לי שאין בינינו ויכוח על השאלה בה דן האשכול.

ב. ברור לי שיש בינינו ויכוח על הבנת המקורות, הבאמת לא רלוונטיים לאשכול זה.
[אני מסכימה שיש הבדל חשוב - לא רק הלכתי אלא גם ערכי - בין מי שהסכימו ביניהם לכתחילה, לבין מי שההסכם ביניהם הופר. זו בדיוק הנקודה שמעלה הבבלי בשרשרת הסיפורים בכתובות לגבי ת"ח שיוצאים ללמוד ומשאירים את נשותיהם אלמנות-חיים מאחור. כל הסוגיה שם דנה ב"ברשות" לעומת "שלא ברשות". סיפורו של ר"ע שונה מן השאר, לא בגלל שהוא ת"ח גדול מהשאר, אלא בגלל שעשה ברשות אשתו (ואפילו במצוותה), זו הסיבה (הספרותית לכל הפחות) לגדולתו, ולא להיפך. שאר החכמים שם נענשים (בדרכים שונות) על נטישת נשותיהם, וגם אם יש לחלקם ישועה, הרי שהם אינם מוצגים כמי שעושים את הדבר הנכון בכך שפרשו מביתם והסירו מעליהם עול פרנסת משפחתם וחינוך בניהם.]