על טיבם של דיונים מטא-הלכתיים - סיפור

אני מביא כאן סיפור שכתבתי לפני כמה שנים, בעקבות הרהורים על אפשרות או אי-אפשרות הכרעה בדיונים מטא-הלכתיים (ובעקבות היותי תלמיד לראש ישיבה שנחשב חדשן יחסית בכל הנוגע לפסיקת הלכה - סמכות השו"ע, תוקפם של מנהגים, תוקפו ההלכתי של הזוהר, האפשרות לחלוק על אחרונים, וכו' - רובם, כפי שניחשתם, כלל לא מיינסטרימיים).
מה שהביא אותי לחשוב, האם בכלל תיתכן הכרעה בנושאים הרי-גורל אלו. בהשראת 'פרנהייט 451' (וקודמיו 'עולם חדש, מופלא' ו-1984 האגדיים), כתבתי סיפור המקצין את השאלה, על ידי פנייה אל העתיד.

אני מביא את הסיפור לא למטרות שפיטת איכויותיו הספרותיות, כי אם כמקפצה לדיון - עם מי אתם מזדהים יותר, עם ראש הועד או עם הרב אור? (האם בכלל איזנתי בין הדמויות?) האם מצב כזה ייתכן בכלל? האם יש מוצא לשאלות כאלה? האם אין בכך דמיון ל'תנורו של עכנאי' המפורסם, כשבעצם גם שם ההכרעה הייתה אלימה למדיי? (באמת שלא חשבתי על הסיפור הזה כשכתבתי את שלי.) האם יש קשר בין חדשנות הלכתית להרפתקנות משיחית? האם הדברים קשורים לבניין בית המקדש בצורה כלשהי? ועוד ועוד.


אשמח לתגובותיכם.
------------------------------------------
הגיע זמן הגאולה

מבעד לחלון נשקף ממרחק הר הבית, מעליו מיתמר עשן. ריח אברים מוקרבים נישא בחלל האויר, חודר אל תוך החדר הגדול, שבו התכנסו כעת כל ראשי הרבנים, לכינוס מיוחד של ועד התאחדות רבני ארץ הקודש. ד"ר קרלוס שמידט עמד לסיים את דבריו. "עוד שאלות?" שאל. הדמויות המזוקנות הביטו בו בדממה. "ובכן, אחזור על עיקרי ההמצאה. מדובר במכונה פשוטה, המערבת חומצות אמיניות שונות בטמפרטורות גבוהות בתוספת חומרים מסוימים מן החי - ואני סומך בעניין הזה על הבטחתו של ראש הועד, שהפרטים הטכניים שחשפתי בפניכם לא יצאו מחדר זה - כך שבסופו של דבר נוצרת התרכובת הדרושה ליצירת חיים. המכונה גם מתפקדת כרחם מלאכותי, כך שבצורה זו אנו יכולים ליצור כל בעל-חיים המוכר לנו, כולל -" ד"ר שמידט הנמיך במקצת את קולו - "בני אדם".
ראש הועד הישיש הרים את עפעפיו הכבדות מעל לעיניו. "ואתה באת לכאן כדי -". "ואני באתי לכאן כדי לקבל את האישור ההלכתי של הועד על מנת להתחיל בייצור סדרתי של פרטים ממין הומו סאפיינס -" כמה ראשים הורמו בתמיהה. "כוונתי, בני אדם. מי כמוכם יודעים עד כמה מצבה הדמוגרפי של יהודה תלוי על בלימה כעת, גם עם עידוד הילודה המסיבי שהוחל ביוזמת הועד לפני שנים מספר. שלא לדבר על סדר הכוחות המעורער של צבא יהודה. רבותי," הוא הרים את קולו. "אין מנוס, לטובת יהודה ולטובת העולם כולו, מליישם את ההמצאה באופן מיידי. ההשלכות המוסריות העתידיות חושבו במחשבינו עד לפרט האחרון - ואתם יכולים לשאול גם את יעקב בן משה בעניין זה". העיניים הופנו לאיש המחשבים והביוטכנולוגיה של הועד. הוא הנהן בראשו. "לסיכום, הדבר היחיד שאנו צריכים הוא את האישור ההלכתי של הועד לייצור הומ- סליחה, תינוקות, באופן סדרתי. ההחלטה מונחת לפתחכם".
ד"ר שמידט התיישב במקומו. ראש הועד נעמד. "מר שמידט אמר את דבריו. מחר אנו מתכנסים שנית, להכרעה סופית ועמידה למניין אם יהיה צורך בכך. חישבו על כך היטב עד אז. משוחררים".
מלמול רחש בחדר כתגובה לדבריו. חברי הועד החלו לקום מכסאותיהם, דנים זה עם זה. "...נראה לי שניתן להביא ראיה משו"ת חכם-צבי..." "...אפשר לדייק מההוא-אמינא בתוס' כתובות סז..." "דוקא חשבתי על הפרי-מגדים בסימן קצח...". הרב יוסף אור נשאר ישוב בכסאו, פניו זעופות משהו. לאט, קם ממקומו ופסע מהורהר לכיוון הפתח. כשהגיע סמוך לדלתות העץ הגדולות חש שעיניים נעוצות בו. הוא נפנה, וראה את ראש הועד, עדיין ישוב בכסאו, נועץ בו מבט מתרה. "ראיות קבילות בלבד, אני מדגיש". הרב אור העיף בו מבט סתום, ויצא.
ראש הועד עקב במבטו אחרי הרב אור היוצא. זה זמן שהרב אור מנהל עימות סמוי עם דרך פסיקת ההלכה של הועד, הרואה עצמו כממשיך דרכם של הדורות שעברו בשלשלת הארוכה של המסורת, מהר סיני ועד עכשיו. עד עכשיו... וזו הבעיה. כעת, חש, הגיעה עת המבחן. ראש הועד התכנס בתוך עצמו. השם אלוקי, אתה היודע ועד. אתה היודע כמה עמל השקעתי מאז נעורי עד שהוקם הועד הזה. לא לכבודי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי. ועכשיו... האם הכל ירד לטמיון?...
אב בית הדין לא גרע את עיניו ממורו ורבו, השקוע בהרהוריו. לפתע, קם ראש הועד ממקומו, מבט החלטי מִתמיד שרוי על פניו. "בוא, נלך הביתה. אגב, מה דעתך על סי' יט בחלקת מחוקק...".

מה אעשה וחשקה נפשי להתעכב דווקא על האיכויות הספרותיות של הסיפור. הוא מצוין. אהבתי במיוחד את 'גברא' ואת הכתיב החסר של חסידי הרב אור. המון מקוריות וכושר המצאה.

כפי שכבר העירו קודמיי, המהירות היגאל-עמירית שבה עובר ראש הוועד לפסים של חריצת דין-מוות מטרידה מעט.


מרכז הכובד של ההכרעה עובר מן הדיון ביצירת חיים מלאכותית לדיון בשאלת הלימוד מן הפסוקים, וזה אולי מבלבל מעט.

המעניין הוא שדווקא הגישה השמרנית, לכאורה, של 'יתמי דיתמי', עשויה לתמוך בגישה החדשנית כל-כך של המדע, בעוד הרפורמיסט מסוגו של הרב אור נשען על דיוק בלתי-מוכרח כדי לשלול אותה.

חצק'ל,

תודה. אכן יש בסיפור כמה פרדוקסליויות (איזו מילה!) ששתלתי סתם בשביל שיהיה מעניין. בכל זאת אי אפשר להכניס אנשים לשטאנץ קבוע.

לגבי הסיום הדרמטי-מדי - אכן, מסלול ההתנגשות הוא לרוב הרבה פחות חזיתי. אחרי כמה ביקורות בכיוון הזה, עיבדתי גם סיום אחר, שלא נגמר בהכרח הרבה יותר טוב. אולי אעלה אותו לפה.

ולגבי הדמיון לתנורו של עכנאי - כוונתי לכך שר' אליעזר נשאר בנידוי עד יום מותו, וזו לא הייתה הפורענות היחידה שנגרמה, כזכור לאמ(א)שלום. זה לא סתם שזו הייתה הדרך היחידה. פשוט, אין דרך לשכנע בוויכוח כזה, מלבד הדרך הכוחנית. או פשוט לקוות שכל המתנגדים ימותו מעצמם, בסופו של דבר (ע"ע תומס קון).

אמממ,
היות ומדובר במדע בידיוני קצת קשה להתייחס ממש לנושא.

בכל אופן, לפי הסיפור די ברור שהקבוצה של הרב אור הזה
יותר בעייתית מזו של הועד.

הועד אמנם "תקוע" באיזהשהם קונספציות שאולי לא מתאימות למציאות (אני מקבל את ההנחה הזו בלי ביקורת כדי להבהיר את הנקודה) אבל גם הרב אור מלביש את הקונספציות שלו על המציאות, והוא (או לפחות אנשיו) מלבישים אותה בכח על המציאות גם כשזו עדין לא קשירה לקבל אותם.
ולכן עם כל הצער על אנשי הועד שאולי אם היו משכילים לפקוח יותר את העינים אולי היתה מגיעה גאולה מסוימת לעולם (וגם כאן לא אאריך בעיון על מהות הגאולה מפאת חוסר המקום) הרי שגישתו של הרב אור מסוכנת הרבה יותר לציבור. (כפי שהעבר הוכיח)

בכל אופן כל הענין הוא לדעת איך להחדיר את האור לתוך מקומות חשוכים, כך שלהערכתי המשמעות האמיתית של סיפור כזה, היא ההכרה שאולי הגישה העקרונית של הרב אור מוצדקת, אבל כדי שיצמח ממנה משהו טוב, אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב טוב איך מכניסים לתוכה איפוק, ומחדירים אותה קודם כל אל תוך השיח המקובל , בלי קפיצות דרך ולהטוטים שלפחות אנשי הועד יוכיחו שטרם הגיע זמנם .

אישציפ,

פרשנות נפלאה. אני מאמץ אותה אל לבי.

מה שניסיתי להעביר הוא יותר את המצב הטראגי והחסר מוצא, מאשר את אשמתו של מישהו.

והנה, תראו מה קרה כשניסיתי לכתוב סוף פחות אלים:

---------------------------
...
"צא מן האולם!" רשף ראש הועד.
הרב אור פנה אל הפתח, ויצא בלי אומר ודברים.
אב בית הדין נטל את רשות הדיבור. "דומני שהבעיה חריפה ממה שחשבנו עד כה. כל סמכותנו כסמכות ההלכתית העליונה ביהודה היא מכוח תמיכת הציבור. למעשה, חלק גדול מפסיקותינו הן ברוח זו - על פי מנהג ישראל, על פי הדרך המקובלת בעם ישראל. הלוא אם לא נביאים הם, בני נביאים הם..." ראש הועד הניע את ידו בקוצר רוח. "...יסלח לי ראש הועד, אך חשוב גם לומר דברים ברורים מאליהם, מול אלו המנסים לערער אותם. נחזור לנושא. הרב אור, כפי שכולנו יודעים, הוא דמות כריזמטית ביותר. ישיבתו מושכת אליה אלפים מכל רחבי הארץ. אם יתגלה כי הוא הורחק מהועד, חוששני שהפופולריות שלו רק תעלה. אינני יודע אם שמתם לב, אך אותם תינוקות אותם אנו עומדים להתחיל, אה, 'לייצר', אינם כלל בני אדם לשיטתו של הרב אור. יתירה מזאת, הם נעשו באיסור, כך שלא מרחיקת-לכת היא הפרשנות שיש להשמיד אותם. אנו עלולים לראות בעוד מספר שנים מסע ציד גדול נגד כל אדם שיסומן כ'מיוצר'. אם נחשוב גם על תגובות הנקם של ההורים המאמצים וחוזר חלילה, שפיכות הדמים שתיווצר תהיה נוראית.
"אך זהו רק הסימפטום לבעיה הגדולה יותר - באין סמכות תורנית אחת, תחזור הארץ לתוהו ובוהו. זה זמן העמיד אותנו הרב אור על כך שההלכה כפי שאנו פוסקים אותה כיום עומדת על כרעי תרנגולת. כעת הוא עלול לחתוך אותן לגמרי".
ראש הועד הביט בו. "ומהי הצעתך?".
"כולנו מכירים את דין זקן ממרא".
אחד הנוכחים קם. "אך אין הוא נוהג כאשר איננו יושבים בלשכת הגזית. והר הבית...".
ראש הועד העיף בו מבט שהיה יכול לשסע אותו פיזית. "דיברנו על כך מספיק".
הדובר התקפל במקומו.
אדם אחר קם. "נוכל אולי להשתמש בדין של הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין, הלכה ד'".
ראש הועד מלמל בשקט. "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה, לא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה...".
"הלקאה לא תעזור" אמר אב בית הדין בשקט.
השתררה שתיקה.
ראש הועד הנהן. "נעמוד למניין על כך. מי בעד?".
"רגע, רגע!" קפץ סגן אב בית הדין כנשוך נחש. "זהו נושא חשוב מכדי להחליט עליו בדקה! אני דורש דיון מסודר!".
תלמיד חכם אחר קם מכסאו. "הוא צודק לחלוטין! אלו דיני נפשות. אסור להפעיל את הסעיף הזה ביד רחבה מדי!". עוד כמה מהנוכחים קמו, נכנסים אחד לדברי השני. "זה באמת דבר בלתי נסבל!..." "...הרב אור אינו עוד איזה פושע מועד..." "...יש להתחשב בתוצאות הקשות שעלולות להיווצר בשטח...".
סגן אב בית הדין היסה את כולם, ונטל את רשות הדיבור. "ברשות ראש הועד ואב בית הדין, אני מציע להוריד את ההצעה המדוברת מסדר היום".
במאמץ אחרון, קם אב בית הדין ממקומו. הוא נראה נואש. "הקשיבו בבקשה. אני יודע שזו הצעה דרסטית, אך זהו המוצא האחרון. כולנו יודעים את מגמת פניו של הרב אור עכשיו. אין לנו ספק בכך, ואין לאף אחד מאתנו ספק בתוצאות ההרסניות שייגרמו ממעשיו - עכשיו, עוד דקה, עוד שעה - אם לא נמנע זאת עכשיו. לא לחינם הורתה לנו התורה על דין זקן ממרא, ואני חש בכל מאודי שעל מציאות כזו בדיוק היא דיברה - " נאומו נקטע על ידי מבטו החודר של ראש הועד.
ראש הועד עצם את עיניו. הוא שתק לזמן מה, שקוע בהרהוריו. לבסוף דיבר. "איננו יכולים לעשות זאת. דיני נפשות חמורים הם מדי, והרב אור יקר לנו מדי. ניאלץ לקחת את הסיכון ולא נפגע באחינו".
רחש של הסכמה ואנחות רווחה נשמע בין הנוכחים.
"וכעת נעבור להמצאת ייצור התינוקות. מי בעד? מי נגד?".
***
על הצג במשרדו של ראש הועד קרן הדיווח המודיעיני-פוליטי השבועי. "...כעת, לאחר שממשלתו של הרב אור מחזיקה תחת השפעתה יותר משליש הערים ביהודה, הפך הכוח המדיני החדש להיות גורם שאין להתעלם ממנו במערכת הגיאו-פוליטית החדשה...".
הוא העביר את מבטו אל המכתב שקיבל הבוקר מאת ראשי התנועה הניאו-רליגיוזית ביהודה. "...אנו מודים מקרב לב על הפעולות האחרונות של הועד, שהוכיחו את אמונתנו על המולטיציזם הדיסהטרונומי החל על כל אדם מישראל (ובכלל) באופן אקזיסטנציאלי אבסולוטי. אנו דורשים לפיכך גם להגדיל את נוכחותנו בועד ממעמד של משקיפים להשפעה מהותית, לפי הגודל היחסי שלנו באוכלוסיה הלוקלית (הגדל והולך). נשמח לשיתוף פעולה פורה...".
ראש הועד הסיט את מבטו העגמומי אל השמשה חסינת הכדורים. מעל הר הבית היתמר העשן השחור של קרבנות הצ'רקסים, וקול שירתם נשמע בחלל האויר.

הפרעתוני,
ראשית .
לגבי עצם הדברים, האיבון של ההלכה מפריע לרבים. מאידך, השמרנות גם לה יש ערך (וגם על כך, ע"ע קון). קל לומר שצריך דרך ביניים (כבנציון), אבל במקרים קיצוניים כגון זזה אין מקום לדרך ביניים. שכן לדעת הרב אור ויתור על עמדותיו כאן יולידמצב הרה אסון.
במצב כזה אין פתרון בית ספר, ובאמת בסופו של דבר כל צד צריך לשקלל את ערך העמדה שלו מול ערך הסדר הציבורי (ראה אלטלנה וכדו'). אם הצדדים אינם מגיעים לנוסחה משותפת החברה מתפרקת ואין מנוס מפעולות קיצוניות, מצד זה או אחר.
הדבר נוגע לסוגיא של חוקי הסדר מול החוקים המהותיים (עליה עמד בן איש באשכול סמוך, ולא הסכמתי עמו). זוהי אותה סוגיא עצמה.
זהו הסיפור על תלמידי הלל ושמאי שהרגו זה בזה. כאשר המסגרת של הדיון מתערערת, איןן פתרון אלגוריתמי, ואם לא מגיעים להסכמה כמעט אין מנוס מאלימות.
זוהי בדיוק ההדגמה לדעתי על חוקי הסדר (=כללי הדיון והתנהלות החברה), שבסופו של דבר יונקיים את כוחם מהעקרונות של כל אחד ממרכיבי החברה. אני מקיים את החוק רק בגלל שעקרונותיי שלי קובעים זאת. ברגע שהם יקבעו שלא, אני מפסיק לעשות זאת.



מיכי

הפרעתון

1. אני מזדהה עם ראש הועד להתיר את הילודה המדוברת. היא כנראה גם מצוה שלא כדרש האומלל של הרב אור. אבל אני גם מזדהה עם הרב אור בפתיחת מנעול התלמוד המרחיק את היהדות מהמציאות.

2. מצב הזה ייתכן בהחלט אבל אני מקוה שהמקדש העתידי יהיה מרכז חושבים עולמי ולא בית מטבחיים. גם אם עדיין יזדקקו למקדש בנוסח הישן עבור גולשי חטא חטא, אני מקוה שיקריבו קרבנות סויה כדעת הרב קוק.

3. יש מוצא לכל שאלה אם מתאמצים לחשוב. גם אם לא מגיעים להכרעה, ישנם כללי הכרעה.

4. יש דמיון לתנור עכנאי אבל הזמנים השתנו וחוקי המדינות מספיקים לשמירת השלום החברתי והדת אמורה להתעסק בשיפור החינוך האישי. לשם כך יש ללמד ולא לכוף.

5. חדשנות הלכתית שמנסה להקים את הסמכות העתיקה היא הצד השני של מטבע המשיחיות. אבל חדשנות הלכתית הפותחת מחדש את השיח התלמודי הפתוח ללא קיבעון הלכתי היא התרופה.

6. הקשר בין הדברים לבנין המקדש תלוי באיזה מקדש מדובר. ראה התגובה לשאלה 2.

בוגי,

מדוע נדמה לי שאתה מתעלם מהטראגיות שבמצב, שבו כל אחד מאמין בלהט שהוא צודק, ואין בו יכולת הכרעה ממשית?

כדי להגיע לפתרון, לא די לומר בפסקנות את דעתך, תהא אשר תהא. צריך להכיר תחילה בבעיה, ולנסות להבין האם היא כזו חריפה, וגם אם לא - האם יש דרכים לפתור אותה, ומהן.

פרעתון

בתגובות שלי הוכחתי את הכרת הטרגדיה שאין לה פיתרון כל עוד לא יהיו מספיק בני אדם רציניים שיש להם סמכות תורנית וגם מכירים בצורך לפתוח ללא בושה וללא התחמקות את מנעול התלמוד.

אני חושב שמן הראוי לפתוח אשכול על הבעיה של המזרוחניקים/דתים לאומיים/סרוגים/מודרנורתואים (מחק את המיותר) שיש להם פתח לדרך טובה אבל הם חסרי השקפה (אידיאולוגיה) עצמית. לחרדים יש השקפה איתנה. הם דואגים שלא תהיינה סתירות פנימיות בין חלקי התורה על ראשוניה ואחרוניה ולא איכפת להם בכלל מהסתירות שבין התורה למציאות. הם לא נותנים לעובדות החיים המתפתחים לבלבל את השקפתם. לעומתם המזרוחים לוקחים בחשבון את המציאות אבל אין להם את הכוח והתעוזה (ואולי גם לא היכולת) לבסס את דרכם על השקפה תורנית. הם ניזונים מפתיתי הלכה שהם מוצאים בשולי הספרות התורנית. למזלם מצאו את הרב שרידי אש שמתיר טיפה שירת נשים ואולי עוד איזה ספר שמקצר את שרוולי הנשים וכדומה. אבל הם נמצאים בבעיה לא רק מפני שאינם זזים הלאה אבל גם הדבר הזה לבנות השקפה על שיטות יחיד מקילות ללא עקביות ענייית אלא ההקלה בלבד, הוא מגוחך.

עד שלא יתחילו ללמוד את התורה בצורה המתחקה על הרעיון החינוכי הטמון בדברי התורה ולקבוע תוצאות מעשיות (מומלצות ולא הלכות כפויות) אך ורק לפי הבנת הרעיון, הטרגדיה תעמוד בעינה.

בוגי,

לפי דבריך על המזרוחניקעס, אתה פשוט אינך מכירם.




(מחקתי את החתימה...)

יעלון,

אני לא בטוח שהצעתך (שהמזרוחניקים יגבשו השקפה) אכן תביא לציון גואל.

בגדול (וזה באמת נושא לאשכול נפרד) יש כל כך הרבה סוגים של מזרוחניקים, כפי שיש כל כך הרבה סוגי חרדים.

כיום מסתמן תהליך של הקצנה של חלק מהציבור הנ"ל לכיוון החרדי (מה שמכונה חרד"ל) - מבחינת הקפדה על שמירת תורה ומצוות, אבל קיימים גם סממני חרדיזציה אחרים אצל חלקם (השקפה נוקשה / חומרות בשפע / סגירות קהילתית / וכדומה). מן העבר השני, נמצא ציבור שהולך ומקבל את הנורמות החילוניות ללא כחל ושרק (ולעתים מוצא לו צידוקים הלכתיים מפוקפקים יותר ופחות). ויש, כמובן, הרבה "באמצע", עם גוני ביניים שונים.

אבל איך זה פותר את הבעיה?

אתן דוגמה אחרת. לעתים, כאשר מראיינים ברדיו רב כזה ואחר, ושואלים אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר, נניח, "כשרות לפי ההלכה". אז הוא אומר (ברוב ככל המקרים): "לפי השולחן ערוך".

האומנם? אנחנו יודעים על התימנים, שאינם מחוייבים לשו"ע. אנו יודעים על האשכנזים, שאינם מחוייבים לו כשהרמ"א חולק עליו. גם הספרדים לא מחוייבים אליו כשזה נגד מנהג. גם האשכנזים (משנ"ב למשל) לא קיבלו תמיד את הכרעות הרמ"א.

תאמר: "מנהג ישראל". ראשית, גם על כך יש ויכוח קדום, האם המנהג עוקר הלכות או שאין לו אפשרות כזו. בהקצנה: אם כל עם ישראל היה מפסיק ח"ו להניח תפילין - האם היינו רואים בכך 'מנהג ישראל - תורה'? ולמעשה, כבר היו מקרים דומים לכך.

די ברור שהכרעה הלכתית מורכבת מכל מיני שיקולים - שכוללים גם ספרי הלכה מרכזיים, גם מנהג ישראל, גם (!!!) את התורה שבכתב, גם את המשנה והתלמודים, גם את השכל הישר (ע"ע), גם את הלוגיקה הדווקנית, וכו'. מה קורה כאשר יש מחלוקת חריפה בשאלה אילו מהקריטריונים מכריעים?

אז תלמידי שמאי והלל הורגים זה בזה (בהקשר זה, תודה לרב מיכי. וגם בהקשרים אחרים). אז ר' אליעזר מנודה עד יום מותו. אז תלמידי חכמים מוחרמים וספריהם נשרפים. אז הרב אור מוצא להורג.

וזו הבעיה כולה.