|
|
| נשלח ב-30/6/2005 23:17 |
 |
| |
ריב, אני מקווה שבכ"ז תהיי בשטח...
משה רבינו לא אכל ולא שתה ארבעים יום ומן הסתם יש לזה קשר לעובדה שהוא קיבל את התורה. האם זה בסיס הגיוני להצדקת אידאולוגיה שתגיד שיהודים צריכים לשאוף לחיים בלי אוכל ושתיה? ומה דעתך על מי שיחיה כך הלכה למעשה?
הטענה הבסיסית שלי באשכול זה, ואליה אני מבקש התייחסות, היא שלאדם יש צורך (אני חוזר - י ש צ ו ר ך) בחויות רוחניות. ואת הצורך הזה צריך לאפשר לו לספק. זה שמן הצורך הזה יכולות לבא תקלות - נכון. גם מאכילה ושתיה. יין נחשב מאד מסוכן. רבים הפסוקים שבאופן מפורש מרחיקים ומזהירים משתיית יין ושיכר. והנזיר מתנזר ממנו (ויש דורשים לשבח). נו מה? ומצד שני היין משמש בקידוש ובהבדלה ועל המזבח, ואין סעודת מצוה שלמה בלעדיו. וגם סתם כך בין רעים "גדולה לגימה שמקרבת בין הבריות". אז יש סכנה ויש דרכים להימנע ממנה.
השאלה - אני חוזר בצורה קצרה ומפושטת - האם את מכירה בצורך האנושי הבסיסי הזה או לא. ואם כן - מה את מוכנה לעשות ביחס לקיומו.
ולגבי הרמב"ם - שאני מאד מעריך ומכבד, השאלה האם זוהי דרכך בתוך היהדות או שמבחינתך זוהי היהדות וד"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 00:07 |
|
| |
תודה להבהרות.
פשוט שכבר מזמן עברנו את הדורות בהם "חסידים ומתנגדים" סימלו במקביל מאבק אידיאלוגי עם מאבק סוציולוגי, והיום הדברים חלוקים. כאן לא התכוונתי לחלוקה הסוציולוגית, אלא לחלוקה האידיאולוגית.
חשבתי שהרב קוק ואלו שמשנתו היא נר לרגלם, שואבים בהכרח מהחסידות (אף שהרב קוק לא היה חסיד מבחינה סוציולוגית), ולכך היתה כוונתי.
ולענין מקובלים - יש רציונליסטים ויש המחפשים חויות, ומה רבו דברי חוקרי הקבלה בענין, עד שכמעט ולא הותירו מקום להתגדר בו.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 02:40 |
|
| |
סתם להרחבת אופקים - הכיוון שלי בקבלה הוא "מתנגדי" למהדרין ומהרבה בחינות יש לי פריחה מהחסידות (מצד שני יש לי גם הרבה העכרה לתנועה זו). ובכ"ז אני מוצא ברב קוק את מקור השראתי וחיותי מהרבה בחינות. ואני רגשי וקיומי לצד שכלי (כנדרש באתר זה... שכל! שכל! שכל!).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 08:42 |
|
| |
הויכוח סטה מעיקרו.
חויה דתית, מצויה בחז"ל ובתורה עצמה. וכל העם רואים את הקולות וההר עשן, האם זה לא נועד להשריש חוויה?
המקל והגזר המפורסמים של הרמב"ם לא נועדו ליצור חוויה?
עשרת המכות לא נועדו להחדיר מסר דרך חוויות?
היהדות מלאה בחויות, ומאידך בדרישה לעשות את הדברים מתוך היותם חדורים בנו כאמת ברורה. הדיון אמור לחפש את הקו המבדיל ביניהם, ואת המצבים האידיאליים, ואין לדיון קשר ישיר לחסידים ומתנגדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 11:15 |
|
| |
חוויה דתית?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 12:23 |
|
| |
רק שתי שאלות למבחן ולפרעתוני
מבחן,
לא הבנתי על איזה מקל וגזר 'חוויתי' מדובר.
פרעתוני,
הבאת ציטוט מהלכות תשובה, היאך היא הדרך לאהבתו, והדוגמא לדרך חיפוש האמת וההגעה להשגה הנכספת היא דרכו של אברהם באמונה, והשאלה שלי איפה בדברים שאותם מתאר הרמב"ם בתהליך הגעתו של אברהם להכיר את בוראו מלווה ב'חוויה דתית', אני לא מצאתי רמז לדבר - לעומת זאת מצאתי רק ביטויים שמתארים חשיבה שכלית עיונית
הלכות עבודה זרה פרק א, באמצעיתו
ט [ג] כיון שנגמל איתן זה, *התחיל לשוטט בדעתו* והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.
י ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. ו*ליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד*, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
יא *וידע* שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; *ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו*.
***************************************
ארבעים שנות חשיבה שכלית עיונית שהביאה אותו להכרת בוראו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 12:33 |
|
| |
ריב,
עם זאת אחרי אי אילו שנים מאוחר יותר, אברהם הגיע ל"חויות דתיות" עמוקות ומהותיות. (ברית בין הבתרים, המחזה בו צווה על ברית מילה ועוד.)
זה לא אומר שצריך או כדאי (ואולי אפילו מותר) לחפש חויות רוחניות, אבל זה בהחלט אומר שחויות כאלו הם חלק לגיטימי מעולמו של אדם שומר תורה ומצוות.
בכל מקרה יש לא מעט מצוות, שקיומן בשמחה יכול בהחלט להיחשב כ"חויה דתית".
החל בתפילה דרך סוכה ולולב, תלמוד תורה ועוד ועוד.
תוקן על ידי - אישציפור - 01/07/2005 13:13:54
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 12:34 |
|
| |
ואם כבר אז שאלה גם לאור נערב
עד כמה שידוע לי כל התורה והמצוות ניתנו כדי להביא את האדם לשלמות ליצור לעצמו איזון - וזה כדי להגיע ל'קרבת ה'' ללכת בדרכיו וכו', כדי להגיע לזה נתן הקב"ה תורה ביד משה ושלחו - תורה זו כולה מכוונת כדי להגביל ולרסן את יצריו דחפיו וצרכיו של האדם, אז עכשיו אתה בא עם תורה חדשה שתתחיל לדאוג לצרכיו של האדם? גם ככה אין לו הרבה שליטה עליהם - אדרבא, מי שמעונין להתעלות לקרבתו חייב להתגבר על נטיות טבע נפשו - וזו כל התורה כולה.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 12:44 |
|
| |
ריב,
אנו מדברים על שני עניינים שונים.
אין ספק שהרמב"ם החשיב את השכל, וכמעט רק אותו, ככלי לאימות האמונה הדתית. אמנם, האימות האולטימטיבי לא היה 'שכלי' אלא חושני-חווייתי - 'עינינו ראו ולא זר, האש והקולות והלפידים', אבל גם זה לא דומה מאוד למדיטציה.
אין ספק שבעבודה הזרה הייתה המון חווייתיות דתית, וזה לא מה שסיפק את אברהם.
מה שאני מדבר עליו הוא חוויה דתית כערך בפני עצמו, בנוסף לחקירה השכלית או כתוצאה ממנה. ומה שאמרת לא סותר את מצוות האהבה והיראה. למעשה, אלה הן שלב גבוה יותר, שבא אחרי הבירור השכלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2005 08:18 |
|
| |
ומה סבר בנו של הרמב"ם?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2005 14:57 |
|
| |
ריב,
קודם כל אני נצרך כאן לעיון כללי שמהווה יסוד למה שיש לי לומר לגבי הטיעונים שהעלית. אנחנו נכנסים כאן למתח ישן נושן בין כמה גישות להתקדמות המוסרית של האדם – ביהדות.
ישנה הגישה ה"מוסרניקית" שמדברת יותר על "שבירת המדות". צליל המונח משקף נטיה לראות באדם "גולם" שמבחינה מסויימת מקולקל מיסודו, ומצריך בניה מחדש. הרמב"ם די מתאים לכיוון הזה. קודם כל יש תחושה שהוא מתייחס לצרכים הפיזיים והנפשיים הפשוטים של האדם כמשהו שהוא בין כורח המציאות לכמעט מגונה. "חוש המישוש חרפה היא לנו" וכך גם היחס למין הוא מצד אחד משהו שנצרך לבריאות הגוף (בכמות הנכונה) אבל מצד שני משהו די "נחות". האיזון שהרמב"ם נוקט בו, דרך הזהב, הוא משהו מאד סטנדרטי. אמר לי פעם מישהו שמה שהרמב"ם מתאר בשמונה פרקים, די דומה לצורה הסטנדרטית של חכם תימני... תחשבי על זה... בכל אופן, יש שם איזה סטנדרט שלכאורה כל אדם באשר הוא ובאשר אופיו הינו, אמור לקחת כאיזה אידאל כללי שעליו כל החיים לשאוף להגיע אליו. והרמב"ם גם נותן את התרגול הנצרך, שהוא אינדיבידואלי. מי שמאד רחוק מהמרכז צריך יותר ללכת לכיוון השני. מי שנוטה מן האמצע לצד שפחות "טבעי" לנטות אליו צריך פחות ללכת לצד ההפוך לשם איזון. וכו'.
לעומת זאת, יש גישה, שאני חושב שהנציג המוצלח ביותר שלה שאני מכיר הוא הרב קוק, שמדברת על חזרת האדם אל עצמו. שמניחה שהאדם ביסודו ובעומקו הוא שלם וחיובי "כמות שהוא", אלא שהעצמיות הזאת סולפה ועוותה, והלכה לאיבוד. והעבודה הנפשית על המדות היא למצוא את האוטנטיות ה"טהורה" מחדש, ולסלק את הפגימות שנוצרו בה.
לכאורה מבחינה מעשית זה אותו דבר. כאן וכאן מוסכם שהאדם כמות שהוא כאן ועכשיו יש בו קלקולים מדותיים, וצריך הוא לעמול קשה כדי לתקנם ולהגיע למצב השלם. אבל אני חושב שההבדל בהנחות היסוד יוצר הבדל מאד משמעותי בדרך התיקון.
הרב קוק שמניח שהאדם הוא יצור שמהותו העצמית חיובית, יותר בקלות נותן מקום לעצמי המיוחד הפרטי של אדם מסויים, מקום לכתחילה. הנטיה של גישה כזאת היא להכיר בכך שאדם מסויים צריך להיות, למשל, יותר קמצן מאדם שני – לכתחילה ובסופו של דבר. למשל שר אוצר צריך יותר נטיה לשמור על כסף מאשר לחלקו... ואדם שעוסק בחלוקת צדקה צריך נטיה יותר "פזרנית". וכך לכל אדם יש מקום ספציפי שמתאים לאופי המיוחד שלו. הנטיה לתקן תהיה יותר לעזור לאופי שלו להתבטא ולהסיר כל מיני מחסומים לא בריאים.
וגם ביחס לשאלה שריב העלתה. " תורה זו כולה מכוונת כדי להגביל ולרסן את יצריו דחפיו וצרכיו של האדם". זה משפט שיאומץ בהתלהבות על ידי חכמי המוסר. אבל הרב קוק היה אומר במקביל "תורה זו כולה מכוונת כדי לגלות את עצמיותו האמיתית של האדם".
עוד היבט של העניין הוא היחס לחומר ולעולם הזה. היחס של הרמב"ם הוא מסוייג מאד. דבר הבא לידי ביטוי בכך שהוא מרחיק מאד כל חיבור בין הגשמי לרוחני. למשל – שאיננו מקבל "התגשמות" של מלאכים בדמות אדם מוחשית. שהעולם הבא מבחינתו הוא נשמות ללא גופים. והיחס שלו לאלוהות בכלל. לעומת זאת, גישת המקובלים (מהגר"א ועד החסידות, מהרמב"ן ועד הרב קוק) היא שחומר ורוח הרבה יותר קרובים זה לזה למרות החילוק הבסיסי ביניהם. ובעיקר – שהעולם הבא הנצחי הוא "תחיית המתים" דהיינו חיים של נשמה בגוף "מזוכך". הרמח"ל, שתורת הקבלה שלו מפותחת ומתקדמת מאד, ומאד בנויה בכיוון זה, רואה את ה"קדושה" במסילת ישרים, כמשהו שקורה כאן בעולם הזה, שאדם חי ואוכל ושותה – מתוך "כוונה" נכונה ומעשיו הם כולם עבודת ה' במלואה. "כל המשקה תלמיד חכם כאילו ניסך יין על גבי המזבח".
ממילא גישתו של הרב קוק נותנת יותר מקום לחיים כמות שהם, כמשהו בעל ערך דתי, ולמימוש צרכיו של האדם כמשהו שבאמת צריך לעשות אותו. אבל כמובן צריך להימנע מאיסורים, ולזכך את הנטיה עצמית ולהעלות את ההבנה מהם צרכים אמיתיים ומהם זיופים ש"נדחפו" מבחוץ.
אפשר לדמות את הגישה המוסרית שאני מנסה להציג כאן, לעגלון שנוהג במרכבה. העגלון הוא השכל והסוסים כוחות הנפש של האדם. ה"מוסרניק" במדה מסויימת רוצה להפוך את הסוסים לנכים... ואולי להוביל את העגלה בעצמו... בכל מקרה אין לו אימון ב"חוש הטבעי" של הסוסים בכלל. הוא מעוניין לכפות עליהם את רצונו ללא ערעור, ואם לא עדיף לו שיימותו. לעומת זאת הכיוון של הרב קוק הוא לתת אמון בסוסים אבל להבין שהחוש הטבעי הזה התקלקל, וצריך לעזור להם להשיבו אל עוצמתו הראשונית. ואדרבה העניין הוא להעצים את כוחם מתוך הנחה שככל שהסוסים יהיו יותר בריאים וחזקים העגלה תסע מהר יותר. ויותר מזה, הסוסים, במדה מסויימת, יש להם גם מה לומר על כיוון הנסיעה. ככל שהם יותר "עבדו" על עצמם – יותר. ואני מוסיף שמבחינה מסויימת יתכן שגם השכל עצמו הוא סוס מסוג מסויים, אחר מסוסי כוחות הנפש, ומי שנוהג הוא ה"אני" הבוחר.
לסיום, לענייננו.
אני חושב שהצורך ב"חויה רוחנית" הוא משהו קיומי לאדם. לא סתם נטיית נפש חיצונית. "התפעלות". אלא משהו פנימי עמוק מאד. בדיוק כמו המין. אפשר להתייחס למין כמשהו פיזי נחות שיש למעט בו "כדי הצורך", ואפשר לראות בו משהו שמאחד את בני הזוג, שגורם ל"אדם" (ויקרא את שמם אדם ביום הבראם) להיות שלם יותר. שמחזק את המשפחה. שמאפשר לבני הזוג להכיר טוב יותר אחד את השני ולהיות קרובים יותר אחד אל השני. וכל זה ברמה המאד רציונלית. ואפשר באותה מדה לראות בחויה הרוחנית משהו שעוזר לאדם להיות יותר חכם, יותר שמח, עם יותר אנרגיה. החויה הרוחנית המהנה היא בעיני משהו אמנם נלווה כאילו תוצאה, אבל תוצאה חשובה מאד, שמהווה אינדיקציה לבריאות רוחנית. קודם כל לטיב היחסים בין אלוהים לאדם. ואמנם כמו שיתכן זוג אוהב בו אחד הצדדים נכה, באופן שאינו מאפשר יחסי מין – כך גם יכול להיות מצב בו אנו נכים והמפגש עם אלוהים/תורתו/עולמו איננו "עושה" לנו שום דבר, אבל צריך לזכור שזוהי נכות ולא מצב שצריך להפוך לאידאל. זהו מצב של מחלה שיש לרפא. ובלשון הרב קוק (בנושא קרוב) – "חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להרפא". וגם אני חושב שיש בזה אינדיקציה אם כי לא מוחלטת לחשיבותם של דברים. יש רגעים של התרוממות רוח שאפשר להגדירה כ"חויה רוחנית" בעמידה מול הטבע, באהבה (בין אדם לחבירו, וגם בין איש לאשתו, ואפילו במין), במוזיקה וריקוד, בלימוד התורה, בתפילה. וגם על הראשונות התחושה הזאת מלמדת לפי דעתי שיש שם משהו אמיתי. לעתים (אולי מזומנות לדאבוננו) הוא מזוייף, אבל הוא נמצא שם. וגם באחרונות – תורה ותפילה – לעתים התחושות הרוחניות יכולות להיות זיוף, אבל לפעמים לא.
וההדרכה צריכה להיות לחדד את החושים הרוחניים – לא לזרוק אותם לפח.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2005 15:42 |
|
| |
<אז עכשיו אתה בא עם תורה חדשה שתתחיל לדאוג לצרכיו של האדם? גם ככה אין לו הרבה שליטה עליהם - אדרבא, מי שמעונין להתעלות לקרבתו חייב להתגבר על נטיות טבע נפשו - וזו כל התורה כולה. >
בנוסף לכך, הייתי אומר בסגנון של "ישמעו אוזנייך מה שפיך אומר"... אם מדובר על צרכי הגוף – איך היו נשמעים הדברים? האם הדאגה לצורך של האדם היא זכות מיוחדת שצריך אישור כדי להתיר? ואני לא מדבר על אוכל מסויים – אלא על עצם הצורך באוכל. זה הרי לא מוטל בספק. יתכנו גישות שונות לגבי מה מותר ומה אסור. האם יש "נייטרלי" ומה דינו. לאן צריך לשאוף וכיוצ"ב שאלות חשובות. אבל העובדה שלאדם פשוט ונורמלי, בעצם כל אדם אפילו לא נורמלי, יש צורך באוכל, ואנו חייבים לספקו באופן עקרוני, ופיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה – זה שפוט. אלא אם כן מדובר באיסור חמור של גילוי עריות או עבודה זרה או שפיכות דמים. ושוב, כמובן שיש הרבה מקום לדון מהו פיקוח נפש, וכל הפרטים של מתי ואיך אבל העקרון הכללי – אין עליו חולק. ואם יבוא רב, מכובד ככל שיהא, ויבנה "תורה" למה הצורך לאכול הוא מגונה, ובעקרון אנשים צריכים להימנע מזה – לא יתייחסו אליו ברצינות.
ומדוע צרכי הנפש יהיו פחותים בערכם מצרכי הגוף? למשל הצורך באהבה. יגיד מישהו – יש מצווה על האדם לאהוב את זולתו, וגם בזה נחלקו הפוסקים מה גדר המצוה (האם הרגש עיקר או המעשה), ובכל אופן אין מצוה על האדם שיאהבו אותו לכולי עלמא. ולכן מסקנה – זה בכלל לא מעניין אדם אם הוא אהוב או לא, וכל מאמץ בכיוון הוא נטיה אחר צרכי הנפש הפחותים והמטעים. עד כאן. איך זה נשמע? ברור אני מקווה לכל בר דעת שהצורך של האדם באהבה הוא משהו בסיסי וחיוני מאד. לצורך הזה עומק רב – מבחינה נפשית, חברתית ודתית. יש ערך ומשמעות. אדם ללא אהבה יהיה חולה יותר – יש מחקרים רבים שמוכיחים את זה. וממילא זו חובה שאם תרצי נכניס לכותרת של "וחי בהם". אני חושב שזה מיותר לחפש לאיפה זה נכנס. כי התורה נתנה לאנשים נורמליים, שפויים, שהדאגה לצרכים שלהם היא נתון יסוד. אינני חושב שאדם צריך ללמוד מהתורה שיש עניין שהוא ישמור על רכושו. שהוא יחיה בבית ולא במלונה. ובאותה מדה יש צרכים נפשיים ורוחניים שיש לו, ושאינו צריך שום הצדקה דתית כדי לדאוג למימושם.
חוץ מזה שפשט התורה מלא בדאגה לצרכים של האדם. התורה מבטיחה "ארץ זבת חלב ודבש", היא מצווה "ושמחת בחגיך" ומאיימת בעונש "על אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה מרוב כל". היא דואגת לקנייני האדם, ומברכת את האדם "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". וקצרה היריעה מלהביא דוגמאות מכל תחומי החיים.
אז מה שנשאר זה צורך בתירוץ. אם כ"כ פשוט אז למה לא (כ"כ פשוט). ויש לי שתי תשובות. כללית – כי חיינו אלפיים שנים בגלות מכאיבה, שבה נותר בעיקר האינטלקט היהודי, ולא נותר כ"כ הקיום הנפשי והפיזי והלאומי הבריא. ולכן הרבה הנחות פשוטות – הפכו למשהו שצריך ללמוד מן הפסוקים במקרה הטוב ומהנמוקי יוסף או מהפרי מגדים במקרה הפחות טוב.
תשובה שניה ספציפית לעניין החויה הרוחנית – היא שבאופן מיוחד חויה רוחנית לא כ"כ היתה בגלות. בעוד שאכילה ושתיה ויחסי מין כן היו. ואפילו אהבה היתה. אבל יש דברים שמצריכים יסוד חיים יותר עז ועוצמתי. וזה לא היה. והתרגלנו לחיות בלי זה.
אבל – אני מסיים – וחוזר על עיקר דברי, היום המצב ב"ה משתנה.
היום אנשים מרגישים צורך בכל התחושות שאיבדנו. במימוש כוחות נפש עלומים. וביניהם – ב"חויה רוחנית". זו עובדה החרוטה בחרט ברזל. אנשים צריכים חויה רוחנית. אנשים צריכים חויה רוחנית. הם צריכים את זה. זקוקים לזה. זה חיוני עבורם.
חיים "דתיים" בלי זה, הם חנק נפשי. חושך מעופש. רע להם. מעיק להם. ואני יכול לומר את כל זה בגוף ראשון – בחיים כאלה אני בוחל. עם חיים כאלה חשוכים רע לי. זה אולי לא כ"כ "שכלי" כביכול, אבל זו עובדה. ונדמה לי שגם ע"פ עבודת השכל צריך להתחשב בעובדות.
ועכשיו השאלה איך היהדות של היום חיה עם העובדה הזאת. האם היא אומרת לכל האנשים שהצרכים הללו התעוררו בנפשם – לכו ותחנקו, אתם לא מעניינים אותנו. או שהיא מוצאת בתוכה את הכוחות להתחדש ולהתעלות יחד עם האנשים הללו, למקום חדש וגדול ומואר וטוב ושלם יותר.
וכל זה לא אומר שחויה רוחנית אוטומטית פירושה אמת אובייקטיבית. לא קובע גבולות וסייגים. לא מערבב בין חויה רוחנית באשר היא לרוח הקודש ונבואה. כל אלו פרטים שצריך לסדר ולברר אחרי שמכירים בצורך הנפשי הפשוט וההכרח לתת לו מקום. בדיוק כמו שמי שמכיר בצורך לאכול – לא מערבב בין סעודת מרעים, סעודת רשות, מאכלות אסורים, וקרבן תודה – כי כולם מיני אוכלים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2005 21:10 |
|
| |
או"נ,
עד כמה שידוע לי, ויוסיפו אולי הבקיאים ממני - עיקרי המשנה שהצגת כאן בשם הרב קוק, מקורם בתורת החסידות.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2005 12:21 |
|
| |
בן איש,
- עיקרי המשנה שהוצגה כאן על ידי או"נ בשם הרב קוק, מקורם בתורת החסידות.ולהלן הסברו של הרמב"ם על התופעה-
"חיקוי הסכלים:
וכאשר ראו הסכלים, שהחסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם, חשבו אותם ל"טובים" וכיוונו אליהם באומרם להיות כמוהם. והתחילו מענים את גופם בכל מיני עינויים, וחשבו שקנו לעצמם מעלה ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לאלוהים.
כאילו האלוהים שונא הגוף ורוצה לאבדו ולכלותו. והם לא ירגישו שמעשים הללו רעים, ושבהם תגיע פחיתות מפחיתויות הנפש.
הנטייה הקלה שבמצוות התורה
וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת. רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל. שכן איסור "המאכלות האסורים" כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תיאסר בעתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה לא צווה אלוהים אלא כדי שנתרחק מקצה "רוב התאווה" ריחוק רב, ונצא מעט מן המיצוע אל צד "העדר הרגשת ההנאה", עד שתתיישב בנפשותינו תכונת הזהירות.
וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפיאה, והפרט והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו", הרי כל זה קרוב ליהירות, כדי שנתרחק מקצה הנחיתות רחוק רב, ונתקרב לקצה היהירות עד שתתיישב בנו השועות (=הנדיבות).
ובזאת הבחינה תבחן רוב המצוות ותמצאן כולם מסמלות כוחות הנפש, כגון הפסקת הנקימה וגאולת הדם. באומרו:
לא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט, י"ח);
עזוב תעזוב (שמות כ"ג, ה');
הקם תקים עמו (דברים כ"ב, ד'),
כדי שייחלש כוח הכעס והרגזנות.
וכן השב תשיבם (דברים כ"ב, א')
כדי שתסור תכונת הכילות.
וכן: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא י"ט, ל"ב),
כבד את אביך ואת אמך (שמות כ', י"ב).
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים י"ז, י"א),
כדי שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת.
והרחיק גם מן הקצה האחרון. רצוני לומר, הביישנות, ואמר:
הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט, י"ז);
לא תגורו מפני איש" (דברים א', י"ז),
כדי שתסור הביישנות גם כן ונשאר בדרך האמצעי.
הנטייה היתרה ותוצאותיה:
וכשבא איש, בער בלא ספק, ובקש להוסיף על אלה הדברים, כגון, שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, וייתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים, הרי זה עושה מעשי הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקיצוניות האחת, ויצא מן המצוע לגמרי.
ולחכמים בעניין הזה מאמר, לא בא לידי נפלא ממנו. והוא בגמרא דבני מערבא, בפרק תשיעי מנדרים. דיברו בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנעשים כעין איסורים. ואמרו שם בזה הלשון:
"אמר רב אידי בשם ר' יצחק:
לא דיך מה שאסרה לך התורה,
אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ירושלמי נדרים פרק ט', הלכה א').
וזה הוא העניין שזכרנוהו בשווה, בלא תוספת ובלא חסרון.
מעלתם של המעשים הממוצעים
הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בפרק הזה, שצריך לכוון אל המעשים הממוצעים, ושלא לצאת מהם אל קצה מן הקצוות השנים, אלא על דרך הרפואה וההתנגדות בהפך.
וכשם שהאדם, היודע מלאכת הרפואה, משראה מזגו שנשתנה שינוי כל שהוא, לא יתרשל ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל ריפוי חזק בתכלית. וכשידע שאבר מאברי גופו חלוש, ישמרהו תמיד וירחיק הדברים המזיקים לו, ויכוון למה שיועילהו, עד שיבריא האבר הזה, או שלא יוסיף חולשה, - כן האדם השלם, צריך שיפקוד מידותיו תמיד ושיקול מעשיו. ויבחן תכונות נפשו יום יום. וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות, ימהר ברפואה, ולא יניח התכונה הרעה להתחזק, בהישנות מעשה הרע, כמו שזכרנו.
וכן ישווה לנגד עיניו המידה הפחותה אשר לו, וישתדל לטפל בה תמיד, כמו שהקדמנו. שכן אי אפשר לאדם מבלתי חסרון. וכבר אמרו הפילוסופים:
קשה ורחוק למצוא מי שהוא מוכן בטבע למעלות כולן,
בין מידותיות ובין דיבוריות.
וספרי הנביאים הרבו בזה. אמר:
הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד', י"ג);
ומה יצדק אנוש עם אל ומה יזכה ילוד אשה (שם כ"ה, ד').
- ושלמה המלך אמר בדרך כלל:
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז', כ').
נטייתו של משה מן הממוצע
ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך:
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ', י"ב);
על אשר מריתם את פי למי מריבה (שם, כ"ד);
על אשר לא קדשתם אותי (דברים ל"ב, נ"א).
כל זה! וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות!
כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: שמעו נא המורים (במדבר כ', י'). דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה?!
וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שבארנו, ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש.
אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו. וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו:
"ודאי אין הוא, עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים, ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז".
ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדברו אליו בעניין הזה; אלא אמר: קח את המטה והקהל את העדה, וגומר (במדבר כ', ח').
והנה יצאנו מעניין השער, אבל היתרנו ספק מספקי התורה, שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא?" וערוך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והאמת תעשה דרכה.
סיכום הפרק:
ואשוב אל ענייני: אם היה האדם שוקל מעשיו תמיד ומכון אל אמצעיתם, היה במדרגה העליונה שבמדרגות בני אדם. ובזה יתקרב אל האלוהים וישיג את אשר לו. וזה האופן השלם שבאופני העבודה.
וכבר זכרו החכמים את העניין הזה וניסחוהו ואמרו בו:
כל השם אורחותיו, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: ושם דרך אראנו בישע אלוהים (תהלים ג', כ"ג).
אל תקרי "ושם" [מלשון לשים] אלא "ושם [ש' ימנית, לשון שומא]". (מועד קטן ה,א)
ו"השימה" היא "השיעור וההערכה". וזהו העניין אשר פרשנו בפרק זה כולו, בשווה.
הרי זה שיעור מה שראינוהו נצרך לעניין הזה"
***************************************************
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/3-2.htm
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm
|
|
|
|
|
|
