| נשלח ב-30/6/2005 17:08 |
 |
| |
על הצנזורה ועל המצנזרים באומנות וקולנוע
במקביל להשתתפותי בפורום זה, אני גם משתתף בפורום העוסק בקולנוע בשם "עין הדג" – ביקורת קולנוע למי שלא אוהבים מבקרי קולנוע. אתר מעניין מאד ומומלץ – למי שתחום הקולנוע מעניין אותו.
בכל אופן, יצא שהעלתי שם דיון אוףטופיקי במהותו, בעניין הצנזורה וגבולותיה, על רקע היחס בין האלימות בסרטים (סיןסיטי במקרה ההוא), לבין האלימות החמורה ומזעזעת הפושה ברחובותינו.
לינק: http://www.fisheye.co.il/story_2730 הפתילון שלי בערך ברבע האחרון תחת הכותרת: "(עוף מטוגן) אלוהים אף פעם לא בחופש! (הייתי מוכרח לומר את זה...)" (אור נערב). ע"ש.
בכל אופן, הנושא הוא היחס בין האלימות בסרטים לבין האלימות בחיים, והמחיר האישי שאנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם כדי להפוך את העולם לטוב יותר. וחשבתי שמתאים לכאן המשך הדיון במיקוד הבא:
א. הנושא הוא אלימות (ולא מין למשל), וזאת מכמה סיבות. בנוגע לראיית אלימות יש הרבה פחות פסיקה הלכתית ברורה אם בכלל. ולכן זה יותר פתוח לשאלות הדתיות והמוסריות שעומדות בבסיס העניין בלי להידרש להגדרות הלכתיות.
ב. אלימות – בסרטים, ואפשר באומנות בכלל (הגם שיש יחודיות לאומנות בגלל המוחשיות של האלימות המוצגת בה).
עד כמה ניתן לקבוע שהאלימות בקולנוע קשורה לאלימות במציאות?
בנוגע לשאלה זו הביא אחד המשתתפים בדיון (אדם קליין) מאמר מהאינטרנט http://www-personal.umich.edu/~bbushman/01ba.pdf , ואמר שבמשך השנים האחרונות הצטברו מחקרים רבים שמוכיחים את הקישור הזה, ולכן נראה לי שאפשר להתייחס אליו כאל טענה המהווה בסיס לדיון.
על יסוד הנחה זו, עולה השאלה של הצורך המוסרי בצנזורה. ומכאן מסתעפות כמה שאלות:
0) עד כמה תוצאות של מחקר במדעי החברה (עם הבעייתיות "המדעית" שבהם) יכולה להיות בסיס אמין למעשה. ובמקרה דנן – לשלילת החופש של אנשים שרוצים לראות סרט אלים.
1) עד כמה צנזורה בכלל מועילה בעידן האינטרנט.
2) עד כמה אלימות שאדם רואה בסרט משחיתה אותו. מדובר בשאלה שחלקה ברובד הרציונלי נטו (נפשי וכיוצ"ב), וחלקה נוגע לרבדים מיסטיים של הנשמה וכו'.
3) האם אדם (או הרוב השפוי באופן כללי) שאלימות כזאת איננה גורמת לו לפעול באלימות מחוץ לכתלי בית הקולנוע (או שלא), מחוייב להקריב את צרכיו הנפשיים האישיים, בגלל שזה ישפיע סטטיסטית על מישהו אחר, מן השוליים החברתיים.
4) מה היחס בין הצורך הנפשי של האדם בתרבות, באומנות, באסטתיקה לבין המחוייבות המוסרית שלו להמנע ממה שמזיק?
5) מה היחס בין הצורך הנפשי והרוחני לחקור את המציאות להבין אותה, לרדת לסוף דעתם ונפשם המורכבת והמסובכת של בני האדם – לבין המחוייבות להמנע מהשפעה חברתית מזיקה? לעיין זה למשל שייך סרט העוסק בנפשו השסועה של פדופיל, ברגעיו האחרונים של היטלר לפני נפילתו; בשרשי האלימות בחברה האנושית וכו'.
6) מה היחס בין הצורך המוסרי ואנושי-החברתי למחות ולהתריע – דרך אמונות – כנגד חוליים אנושיים וחברתיים, לבין הנזקים הנפשיים, חברתיים, רוחניים שמחאה כזו עצמה עלולה לגרום? למשל הספר 1984, עולם חדש מופלא וכו'.
המסקנה שלי היא כזאת. (0) תוצאות של מחקרים במדעי החברה אמינים דיים כדי להיות בסיס להחלטות אופרטיביות. יחד עם זאת צריך להפעיל שיקול דעת נוסף, ולהטיל ספק וביקורת, ולא לקבל אוטומטית את המסקנות, ובודאי לא אוטומטית לפעול על פיהם. במקרה דנן, אני חושב שהמחקרים המדעיים בנוסף לשכל הישר (ע"ע...) והאינטואיציה הבריאה (ע"ע), ובנוסף למצב הכללי הנורא בו מצויה החברה שלנו – מובילים למסקנה לגיטימית ש"צריך לעשות משהו"... (1) מי שרוצה יראה, זה נכון, אבל עדיין יש ערך עצום באמירה החברתית, של מה נורמטיבי ומה לא. ומה מוקע כפסול מוסרית, ובשל כך לא מוצג למשל בבית קולנוע, וצרכניו צריכים להעתיקו מן האינטרנט או להגניבו במזוודתם מחו"ל. החלטות חברתיות כאלה יוצרות אקלים חברתי, שמשפיע באופן ישיר על המציאות. (2) אני מניח כדבר פשוט לי, שמה שאדם רואה וחושב משנה אותו. ואדם שצורך הרבה אלימות בקולנוע למשל, יוצר שינוי בנפשו ונשמתו – שינוי לא בריא.
(3) ברור לי שאדם מחוייב להיות מוכן להקריב את טובתו האישית למען טובת הכלל, העם, החברה, הקהילה. מצד שני ברור לי באותה מדה שהחברה צריכה להיות מוכנה לספוג נזקים מסויימים כדי לאפשר מרחב מחיה ונשימה לפרטים המרכיבים אותה.
(4), (5) ו(6), הם בעצם עיקר השאלה. אחר כל זאת מהו הגבול, ומהו האיזון בין הצורך הפרטי, והחברתי, בהנאה אסתטית, במחקר, בתובנות, במקום למחאה וכו' – כל מה שהאומנות והקולנוע עושים ומתיימרים לעשות - לבין הנזקים הנ"ל.
וכאן נכנסת השאלה האחרונה, והיא (7) מי ראוי להיות בועדה שתחליט מה ראוי לצפיה ומה לא. מי ראוי להיות בהרכב שיחליט על האיזון הראוי בין הצדדים. עד כמה הוא צריך להיות בהסכמת הכפופים לו, או שראוי לו להחליט ולכפות את דעתו. מי ראוי באמת לאמון הציבור בסוג הכרעות כזה.
ובכן, סיכום הנושא והתהיה שאני רוצה להעלות.
מצד אחד ברור לי שצריכה להיות הסכמה חברתית שמגבילה את חופש האומנות, על כל הערכים שהוא מכיל. ברור לי שבאומנות וקולנוע בפרט יש פוטנציאל נזק ליחיד ולחברה. ושהאלימות שקיימת היום במציאות קשורה לאלימות בקולנוע. אבל ברור לי גם שזה לא רק, ושיש סיבות אחרות לא פחות חשובות לאלימות בחוץ ואי אפשר להטיל את כל האשמה על האומנות.
מצד שני ברור לי שבאומנות יש צורך קיומי ליחיד ולחברה. שיש תועלת ויתרון בחברה הדמוקרטית הפתוחה שאנו חלק ממנה. וגם יתרון דתי ישיר משמעותי. היכולת של אנשים להגיע לאמונה אמתית ועמוקה יותר מתוך החוויה האישית שלהם. ומתוך חופש וחירות ולא בכפיה חסרת דעת. יש תועלת והכרח ביכולת לבקר תופעות ולבחון אותם וכו'. וגם בצורך הנפשי הפשוט בחויה התרבותית אין לזלזל ואי אפשר להמעיט בחשיבותה.
וממילא מצד אחד אני מכיר בצורך במנגנון של צנזורה, אנושית ודתית, אבל מצד שני אני מפחד ממנו.
וכאן השאלה האחרונה – מי יהיו הצנזורים – הופכת להיות קריטית. משום ששם יש את המקום של יצירת האיזון בין הצדדים השונים.
ואני מרגיש שלצערי הדתיים או הרבנים, שהיו לדעתי צריכים להיות המועמדים האידאלים הראשוניים לתפקיד, הם המועמדים האחרונים, מכיוון שאין אמון בהם שהם יבינו את שני הצדדים באמת. ולפי דעתי חוסר האמון הזה מוצדק במדה לא מבוטלת. ואני תקוה שתיוצר שכבה של אנשים שיהיו גם מעורבים באופן נפשי עמוק בעשיה תרבותית ודעתם מעורבת עם העולם כמות שהוא, ויורדת לסוף דעתם של הבריות מנקודת מבט אוהדת ומזדהה, ומאידך גם תהה דעתם ברום שמיא של מחוייבות מוסרית להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו ואת בני האדם לשלמים יותר, או בניסוח הדתי – לתקן עולם במלכות ש-די.
- תיקנתי הלינק הראשון שהיה שגוי (ניקלאסי)
תוקן על ידי - עצכח - 01/07/2005 6:13:12
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2005 22:09 |
|
| |
יש איזושהי בעיה שלא ראיתי שהתייחסת אליה.
לגבי דידם של אמנים רבים, האמנות אינה סתם 'יצירת מיצגים יפים' או אפילו 'עירור הרגשות האנושיים'. הם רואים באמנות סוג של מחאה, של התרסה, של בדיקת גבולות.
ומכיון שזו המחשבה המובילה בעולם האמנות, וזה מה שמלמדים בבתי ספר לאמנות, הרי שדו-שיח כזה יהיה בהכרח דו-שיח של חרשים (ע"ע ראש הוועד והרב אור...). לכן קשה לי לראות ועדה המוסכמת על שני הצדדים, אלא אם כן מסכימים על גבולות נרחבים ביותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2005 23:08 |
|
| |
פרעתוני היקר -
   
אבל שאלת: <יש איזושהי בעיה שלא ראיתי שהתייחסת אליה. לגבי דידם של אמנים רבים ... הם רואים באמנות סוג של מחאה, של התרסה, של בדיקת גבולות> ואני כתבתי: < 5) מה היחס בין הצורך הנפשי והרוחני לחקור את המציאות להבין אותה, לרדת לסוף דעתם ונפשם המורכבת והמסובכת של בני האדם – לבין המחוייבות להמנע מהשפעה חברתית מזיקה? ... 6) מה היחס בין הצורך המוסרי ואנושי-החברתי למחות ולהתריע – דרך אמונות – כנגד חוליים אנושיים וחברתיים, לבין הנזקים הנפשיים, חברתיים, רוחניים שמחאה כזו עצמה עלולה לגרום? > ע"כ דברי.
אבל לעיקר הדברים - <הרי שדו-שיח כזה יהיה בהכרח דו-שיח של חרשים (ע"ע ראש הוועד והרב אור...) [איך הם הגיעו לפה? א.נ.]>
מי אמר?
זהו בדיוק שאני רוצה לשאול. האם אנשים דתיים הם בהכרח שונאי אומנות או לפחות ממזלזליה? האם אינם יכולים להבין את התפקיד של האומנות בחקירת החברה האנושית, הרחבת תודעתה, והיות האמונות כלי לביקורת ומודעות עצמית חברתית? כלי למחאה ולעוררות מוסרית נגד תופעות שליליות?
דעתי היא שלא כך הוא. כמו שחלק מהתורה וההלכה הוא ההתחשבות בצורך ברפואה למשל, וכחלק מזה יש היתר לרופא לראות נשים עירומות, כחלק מלימוד גוף האדם, וכחלק מהטיפול שלו באנשים. וכך גם במישור אחר פסיכולוג מותר לו להחשף לסיפורים ומצבים נפשיים בעייתיים מבחינות רבות (למשל צניעות, מיניות, לשון הרע, ועוד), כדי להבין בני אדם בתקופת הכשרתו וכדי לעזור לאנשים באופן מקצועי. וכשם שחברי הסנהדרין ידעו כישוף וע"ז, למרות שלכאורה זה אסור.
רצוני לומר יש מקום להחשף לתכנים או למראות שהם פסולים באופן עקרוני, בהקשרים מסויימים לאנשים מסויימים, ובשל צרכים מסויימים.
ואני חושב שהיום החברה האנושית הרבה יותר בוגרת, וצרכיה הרבה יותר מתקדמים. ולכן צריך לתת לה כלים שיתחשבו בבגרותה ובצרכיה. ואני חושב שיש ביהדות האורתודוכסית הכלים הללו - אם יהיו מוכנים להשתמש בהם.
והנקודה השניה, הדיון הזה יכול להתקיים בין אנשים שמכירים גם בחשיבות ערכי המוסר והתורה, וגם בחשיבות ערכי האמנות. וזה ודאי שיש ויש. אני מכיר כמה וכמה אנשים דתיים כאלה שהם אפילו תלמידי חכמים וחכמים. יש היום זרם ביהדות האורתודוכסית שבהחלט נמצא שם - עתניאל, פ"ת, הר עציון, הקיבוץ הדתי, ועוד. וגם ביהדות החרדית יש כאלו. תורה עם דרך ארץ וכו'.
ואחרון חביב, אתה עצמך כתבת באיזה מקום לגבי 1984 ועולם חדש מופלא. בשניהם יש בעייתיות מסויימת בעינייים "דוסיות". האם היית מוותר עליהם? האם נזקם רב מתועלתם או להיפך, ואני שואל אותך את זה כדבר אורתודוכס אל רעהו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2005 07:25 |
|
| |
אור נערב,
חברתי ניהלה שם פעם דיון דומה בניק "תמר". נדמה לי שזה יועיל לדיון. (אם לוחצים שם על "קונטרול F" ואז 'תמר' זה יוביל ישירות להודעה)
http://www.fisheye.co.il/story?id=2488#186415
עמך הסליחה אם לדעתך הדיון שם חורג ממסגרת האשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2005 02:08 |
|
| |
ניקלאסי -
תודה על ההפניה. תוך כדי הדיון שם העלה מישהו את הלינק הזה, ואכן קראתי שם חלק גדול מהדיון, והוא אכן מאד רלוונטי.
אני ממשיך בדיון כאן ולא שם מכמה סיבות. חלק מהן נוגעות לאופי הפורום שם, ולכן אין עניין להריב כ"כ בזה כאן. (קצת חומר נוסף "על" הדיון בלינק: http://www.fisheye.co.il/story?id=2762&NewOnly=1&LastView=2005-07-03%2001:12:00
לעומת זאת יש מה לומר לגבי הייחודיות של האתר הזה, ביחס לשאלה הנתונה. ובכלל עוד קצת להוסיף לגבי השאלה.
אדם דתי שמכיר בחשיבות של המפגש עם "תרבות" (ספרות, קולנוע, שירה, מוזיקה, ציור ואומנות בכלל) כחלק מחייו, מתמודד באופן בסיסי ומיידי עם שורה של שאלות. שאלות ישירות - האם הסרט/ספר "כשר" - האם יש בו סצינות "בעייתיות" מינית (כשכל אחד קובע לעצמו את הרף הספציפי של הסובלנות הדתית שלו). כלליות יותר - האם ללכת לסרט זה "ביטול תורה" (דהיינו בזבוז זמן יקר שיש להשתמש בו לדברים חשובים יותר). האם זה "חילול ה'" - בהליכה לבית קולנוע כי לזה שאני כדתי הולך לשם יש משמעות ציבורית; אני מייצג את "הדתיים" ואת היהדות, והמצאותי בבית קולנוע (או מוזיאון לאומנות או הופעת מוזיקה) נותנת לזה "הכשר". ולכן אני צריך לשקול גם שיקולים שהם מעבר להכרעה האישית המסויימת שלי.
אדם חילוני אף יתקל בשאלות מוסריות - אבל להערכתי - הכמות של השאלות תהיה מצומצמת במדה ניכרת מאד. וכמובן אין כל "חילוני" וכל "דתי" שווים, אבל יש משהו בחקר שאלות הנוגעות לשאלה הבסיסית - האם זה "מותר" או האם מותר למנוע את זה מאנשים - שבאופן טבעי עולה אוטומטית אצל דתיים ונדחה אוטומטית ע"י חילונים. אני הרגשתי את זה מאד במה שקראתי בדיון שבלינק (על הקצבים), וגם בדיון שאני יזמתי. התחושה שלי היתה ש"צנזורה" זה משהו שרוב גולשי "עין הדג", אם לא כולם, רואים כמשהו שבין קשה לעיכול ללא בא בחשבון. בעוד שברור שאצל רוב גולשי פורום זה, זה כמעט הפוך. הצנזורה היא מציאות שנצרכותה מובנית מאליה, ורק הגבולות הם בויכוח.
וכאן הדיאלוג בין אנשים דתיים לחילונים הוא בעיני קודם כל חיוני, ובנוסף מרתק ומעניין. אנחנו חיים בחברה חופשית (דמוקרטית באופיה), ולא נראה לי שזה הולך להשתנות באופן רדיקלי. התובנות שלי בשנים האחרונות הובילו אותי למסקנה שהחיים בחופש מחשבתי ותרבותי הם ביסודם חיוביים וטובים יותר מאשר תחת שלטון תאוקרטי טוטליטרי (או מלוכני) - גם מהבחינה הדתי. ואני מאמין שגם "המשיח" והגאולה יתקדמו ויתגלו בכלים שמכילים את הטוב שבהתקדמות האנושית של מאות השנים האחרונות, ולא יהיו חזרה (של אחד לאחד) לצורת השלטון של בית ראשון ואפילו לא של בית שני.
ממילא זה אומר שכאשר אנחנו רוצים בתיקון חברתי, למשל לענייננו פחות אלימות במציאות הריאלית, עלינו לקחת בחשבון איפה "העם" עומד. איננו יכולים ("אנו" הדתיים) לתכנן או לחלום על שינויים חברתיים שלא לוקחים בחשבון את "החילונים" כשותפים פעילים בהם. זה מהצד הפרקטי.
ומהצד המהותי – אני חושב שהצד החילוני והצד הדתי, ככאלו, מבטאים נקודות מבט מהותיות שונות על האמת המוחלטת, נושא שניסיתי להרחיבו בדיון על שלושה כוחות (http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=3&topic_id=1335312 ).
אני חושב שהעמדה החילונית היום, היא עמדה שרואה (במובן האמיתי והעמוק ביותר) את הערך של היצירה האנושית ושל החירות והחופש (גם לעשות טעויות), של ערכו של הפרט אל מול החברה וכו'. ועמדה זו יש לה שורשים "דתיים" עמוקים ביותר. לא פחות מהעמדה ה"דתית" המסורתית, שבמרכזה עומדים הנאמנות לחוקי האלוהים ולמערכת הדתית, לסמכות של חכמי התורה ולצרכים הקהילתיים והלאומיים על חשבון הפרט. ואני חושב שהגאולה תלויה ביכולת של זרם המציאות לזרום למצב אפשרי של חילונים-דתיים, פירוש, אנשים שיצליחו להגיע לדתיות ונאמנות בלתי מתפשרת לתורת ישראל (בלי להכנס לפרטים כרגע) בלי לוותר על האיכויות החילוניות שלהם. הגעה למצב זה מצריכה גדלות נפש של "הדתיים" וה"חילונים" כאחד. (כל הנ"ל מבחינתי די בהשראת הרב קוק בכתביו, בעיקר שמונה קבצים ואורות הקודש).
ועוד יותר, אם אנחנו רוצים את השינוי בטווח הזמן הריאלי הקרוב. ואני לא חושב שזה הזוי בכלל. הרבה יהודים/ישראלים מוטרדים מאד מהמצב החברתי. ואני חושב שמתחת או מעל פני השטח יש תסיסה. והולכת ומתפחת מוכנות לבחון מחדש כל מיני הנחות יסוד ודוגמות וכך הוא גם בציבור הדתי. ולכן דיאלוג שמטרתו מציאת שפה משותפת המונחת על אדני הנחות משותפות איננה רק בשמים...
וכאמור (אני מנסה לסיים...) זה מוביל אותי לצורך לנהל את הדיון גם בפורום עם אוריינטציה "דתית" וגם בפורום עם אוריינטציה "חילונית", כדי ללמוד ולהכיר ולהפגיש את המבטים המוסריים, התרבותיי-חברתיים, והנפשיים השונים של השאלה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2005 02:21 |
|
| |
עוד הרהור. קצר הפעם...
אני מרגיש קצת מוזר, בעמדתי הנוכחית. כאשר אני גולש בעין הדג, אני מרגיש אי-נוחות עם המטען "הדתי". יש לי איזה רגש נחיתות שאני מקווה להתגבר עליו, מכל הערה שדוחפת את הדיון לכיוון מוסרי "מדי". אולי אני נדחק לעמדת מטיף המוסר הנודניק. וכאמור ביחס לדיון על הצנזורה, יש משהו קצת מופרך בלדון בפסילת סרטים לצפיה באתר שעניינו הוא צפיה בסרטים. מצד שני יש בזה משהו מתבקש. ואני לא כ"כ יודע איך לאזן בין שני הצדדים הללו. מצד שני אינני מרגיש שזה נכון לשים בצד את האיכות ה"דתית" הקלאסית שלי שכשאני ניגש לפורום ההוא, מכיוון שחלק מהענין שלי הוא להביא את עצמי לשם לגמרי, להית נוכח. ואני מרגיש שיש "דתיים" שזה יהיה יותר קל להם להיות "דתיים" לחוד ולראות סרטים לחוד.
בפועל אני כל פעם מחדש מנסה לשמור על האיזון העדין. להעלות סוגיות ערכיות-מוסריות כשאלו עולות באופן טבעי מבחינתי, אבל להימנע מלהיות טרחני ומלהביא את הסימוכין "הדתיים" לכך.
וכאן אני מרגיש קצת מבוכה מעצם הדיון בסרטים. זה כאילו משהו ש"דתי" טוב לא עושה, או לפחות לא מדבר על זה... אני מכיר אפילו חרדים חושבים ש"צורכים תרבות", אבל מאד בסתר. ואפילו ספר מדעי יהיה נושא אינטימי מבחינתם. אבל גם כאן, כאמור, אני חושב שעירוב התחומים יהיה רק לטובה בסופו של דבר. מכיוון שהנושא הוא חלק מהחיים שלנו. ואפילו הקולנוע הופך להיות יותר נגיש לדתיים ואפילו חרדים בגלל הDVD והאינטרנט, שמאפשרים לחוות קולנוע בלי ה"בית"...
וכאמור, אינני מבין איך יתכן שיווצר קו מוסכם לגבי הגבולות הנורמטיביים של החברה, ביחס לצריכה וחשיפה לתרבות, אם לא יהיו אנשים שהם גם דתיים וגם חשופים לתרבות הכללית כנ"ל, וגם מוכנים לדון בזה...
|
|
|
|
|
|
