| נשלח ב-4/7/2005 12:11 |
 |
| |
מהי פישרה של פשרה?
מי לא שמע על "ללכת לרב לדין תוירע", שעוד לפני ההליכה אליו, הם כבר יודעים מה יהיה הפסק:
פשרה!
אלא שפסקי פשרות אלו מעוררים את השאלות:
האם פסקי פשרה מוצדקים מבחינה הלכתית?
האם הוא דבר הוגן ל"וותר" על כספי אדם אחר?
החיד"א, ("דבש לפי", מערכת ו אות ז'), מפרש את דברי הגמ' במגילה דף כח עמוד א: "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם:... וותרן בממוני הייתי...", שהיה וותרן בכספו, ולא בכספם של אחרים. וראו גם שם במערכת פ אות כז.
האם אין לחייב אדם להחזיר את מה שהוא חייב, מתיקוני החברה?
השאלה היא עקרונית: את מי משרתים הפשרות?
בטח לא את מי שנאלץ לוותר על מה שמגיע לו.
"אמר רבי חמא ברבי חנינא: אמר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו". (סנהדרין דף ח עמוד א).
"אמר בן עזאי אזן כלבו של ישראל יפה מן דיאניהון של ישראל, כיצד, בא אדם ואמר לחבירו מחליף את עמי ונוטל גדי הזה ונותן לי הכלב הזה, א"ל הן. עד שהן עומדין בא אחר ואמר לו, טול לך שנים, בא אחר ואמר לו טול ג', בא אחר ואמר לי טול לך ד', לא קבלו עליהם, נכנסו לדין אצל הדיין ואמרו את הדבר. התחילו הדיינין אומרים יחלקו את הכלב לארבעתן, יטול זה א' מד' לכלב, וחכמים אומרים אין הדין אלא של ראשון, וחילקו אותו לארבעה בני אדם, נמצא מטה את הדין ונותן לאחד יותר מחבירו אזן מן הכלב, ומה נעשה לדיינין מאבדין נפשותיהם ונפש בניהם וכל שלהם, מי גרם להם לכך, שנתן לזה יותר מזה, הוי אזנו של כלב יפה מדייניהון". (דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים ד"ה מהו הרבה אתכם).
בגמרא מצאנו מחלוקת אם "ביצוע" הוא דבר טוב:
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר:
"אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר".
ואילו רבי יהושע בן קרחה אמר:
"מצוה לבצוע, שנאמר: (זכריה ח') אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע". (סנהדרין דף ח עמוד א).
הרב חיים דוד הלוי מסביר (בספרו מים חיים, חלק ב' עמ' 332, תל אביב תשנ"ה), את מחלוקתם, כמחלוקת בהבנת מטרת הדין:
"מן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברי' העולם עומד על הדין ועל האמת והשלום ושלשתן דבר אחד הן נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום. ירושלמי מגילה פרק ג הלכה ו, תענית פרק ד הלכה ב).
לדבריו, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי המעדיף את הדין, טוען, שביצוע מחייב את אחד הצדדים, לוותר על מה שמגיע לו, ולכן הוא סובר ש"אסור לבצוע", ואילו רבי יהושע בן קרחא, ממליץ על הפשרה, מפני שהוא סובר, שכל מטרת הדין הוא להביא לשלום בין מסוכסכים, ולדבריו, עדיף שלום ע"י וויתור, משלום המושג ע"י דין.
הרב בצרי כותב בספרו דיני ממונות, (ח"א עמוד שלט):
"הרבה אנשים טועים בפירוש המושג פשרה, וחושבים שכאשר התובע תובע מאה, והנתבע כופר, ומחייבים הנתבע לשלם חמישים, זוהי פשרה. טעות היא בידם, ודיינים הדנים כך בלשון גנאי בגמרא "דייני דחצצתא", אולם פירושה האמיתי של פשרה היא פסיקת דין ממש ככל הדינים, ...אלא שמשתמשים כיום במלה פשרה, משום שהיום אין בקיאים בדין תורה באופן מוחלט בדיני ממונות...".
בסעיפים רבים הוא עוסק בפשרות, אך חוסך בדיו כדי לומר מהי פשרה.
"ההוא דאמר ליה לחבריה: נכסי לך ואחריך לפלוני, וראשון ראוי ליורשו הוה, שכיב ראשון, אתא שני קא תבע; סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר: שני נמי שקיל, א"ל: דייני דחצצתא הכי דייני". (בבא בתרא דף קלג עמוד ב).
[ההוא שאמר לחבירו, נכסי יהיו לך (במתנה), ואחרי שאתה תמות, יעבור רכושי לפלוני, וכשמת הראשון- בעל הרכוש המקורי, בא השני לתבוע את חלקו, רצה רב עיליש לתת לו את חלקו, אמר לו רבא: "רק דיינים "דחצצת" דנים כך!]
מי הם הדיינם ד"חצצתא".
לדברי הרשב"ם, דייני דחצצתא הם "דייני פשרה שאין בקיאין בדין, וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק". (ממון המוטל בספק יחלוקו. בבא קמא דף לה עמוד ב ועוד).
לדברי רבינו חננאל, (המובא ברשב"ם שם): "חצצתא בית הקברות", (המפריד בין החיים והמתים).
חיסול סכסוכים כדייני דחצצתא, מקובל על הרבנים עושי ה"דין תוירע".
למה הולכים אליהם?
כי לא תמיד אפשר ללכת לבית משפט.
האם יכול אדם שיש לו טענה צודקת, ללכת לרב חוצץ, ולקבל את כל מה שמגיע לו, ע"י שיכפיל את סכום התביעה, והרב הדיין, שיעשה פשאָרֶע, ויחשוב שהוא נותן לו "רק" %50 מהתביעה, יתן לו למעשה %100 של החוב, ושלום על ישראל.
הוא יכול לעשות זאת, אלא שאסור לטעון טענה שאינה נכונה, אפילו כדי להגיע דרכה לאמת:
המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס לבוב סימן קכז), מובא בש"ך חושן משפט סימן קכג ס"ק לב, נשאל:
"אם אנטלר (מורשה), יכול לטעון כל מה שיכול לטעון ולהערים אפילו בדבר שיודע בטוב שאינו" והשיב "חלילה לו מעשות כן ולהיות חוטא ולא לו, *ואפילו בשל עצמו אינו רשאי לשקר*...".
אין לו הרבה ברירות, הוא אינו יכול ללכת לבית משפט, הוא אינו יכול לשקר. הוא חייב להסתפק בחצי.
היש הבדל בין פשרה לביצוע?
מדברי הרשב"ם בפירוש החצצתא, ניתן להבין, שדייני החצצתא הם דייני פשרה, אם כי הפשרה אינה מוגדרת: " דייני דחצצתא הם "דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה".
גם לדעת היד רמ"ה (סנהדרין דף ו עמוד א) אין הבדל בין ביצוע לפשרה, וההבדל ביניהם הוא: שמי שאוסר אותה קורא לה "ביצוע" (מלשון בצע-גזל), ואילו המתיר, קורא לה פשרה.
ואילו לדעת הראב"ד, (שו"ת תמים דעים סימן רז) ישנו הבדל בין ביצוע לפשרה, שבביצוע יש לדקדק יותר מאשר בפשרה, ועפי"ז הוא מסביר את המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים במספר הדיינים הדרושים לביצוע או פשרה: "ביצוע בשלשה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: פשרה ביחיד", (סנהדרין דף ו עמוד א), ולכן, רבי מאיר המצריך שלשה דיינים, קורא לפעולה משפטית זו בלשון "ביצוע", ואילו חכמים, שלדעתם די בדיין אחד, קוראים לה "פשרה".
בעוד שלדברי ראשונים אלו קיים "הבדל" בין ביצוע לפשרה, אנו מוצאים שהמושגים "ביצוע" ו"פשרה" הם מושגים נרדפים, המתחלפים ממקור למקור, מה שבבבלי (סנהדרין דף ו עמוד א), מופיע בלשון ביצוע: "כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה", מופיע במקבילה בתוספתא, (סנהדרין (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ב), בלשון: "וכשם שהדין בשלשה כך הפשרה בשלשה, נגמר הדין אין רשאי לבצוע", (לשון ביצוע ופשרה במשפט אחד).
המשותף לפשרה, ביצוע וחצצת הוא, שבשלושתם אין זה פסק דין "מושלם", ובשלושתן אין הזכאי מקבל את כל מה שמגיע לו, והחייב משלם פחות ממה שהוא חייב, החצצתא מפורשת לפסול, מפני שהיא דרך לפתור את בעיותיו של דיין על חשבונו של בעל דין.
גם במשפט החילוני, אנו מוצאים את הפשרה, אלא שהיא שונה מהפשרה בבית הדין הרבני.
האמצעי של מתן פסק דין על דרך הפשרה מקובל ונהוג בבתי המשפט, וזאת כאשר הצדדים מסכימים כי בית המשפט יכריע בסכסוך ביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות כלשהן, מבלי שיהא כבול לדין המהותי, ואת כוחו לעשות כן הוא שואב מהסכמת הצדדים (סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט).
דרך פשרה אחרת המוכרת בדין האזרחי, מאפשרת לצדדים להעביר בהסכמתם את המחלוקת ביניהם לבוררות מחוץ לכתלי בית המשפט, תוך הסתייעות בבית המשפט לצורך מתן תוקף של פסק דין להסדר הפישור ופסק הבורר. (סעיף 79ג לחוק בתי המשפט).
כל הכרעה על דרך הפשרה בדין האזרחי, נשענת על גורם ההסכמה של הצדדים, ללא כל כפיה. פשרה שכזו היא "פשרה מוסכמת".
לעומת זאת במשפט העברי, הפשרה הינה חלק מהותי מהדין הנוהג במערכת משפט זו, עם זאת, ההלכה מכירה בסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך שלא על פי ראיות ותוך סטייה מהדין וזאת – בכפיה, גם כאשר הצדדים אינם מסכימים לכך. למשל, "כאשר אין הדבר יכול להתברר" כלומר - אין לפניהם ראיות היכולות להכריע את הדין לכיוון זה או אחר, או כאשר מתעורר ספק בדבר כשרותן של ראיות, או כדי לחלץ בעל דין מן הצורך להישבע על גרסתו.
במצבים אלה מוסמך בית הדין לכפות פסק על הצדדים גם כאשר הענין לא התברר בפניו באופן מלא בראיות, גם פסק כזה מכונה "פסק פשרה", אולם משמעותו שונה בתכלית ממושג הפשרה המוכרת בדין האזרחי,המבוססת על הסכמת הצדדים למתן פסק תוך סטייה מהדין המהותי או מכללי הדיון והראיות, ולעומת זאת פסק הדין של פשרה בכפיית פסק על הצדדים בהעדר יכולת להכריע על פי הדין. משמעותו "פסק פשרה כפויה".
בעוד שבגמרא מצאנו דעות חלוקות אם הפשרה היא חיובית או שלילית, הרי היא נתקבלה בבתי הדין הרבניים, לא רק כדבר חיובי, אלא אף כדבר שיש לכפות עליו.
בתיק מס' אלפיים שמנה מאות עשרים וארבע/ - ל"ח בבית הדין הרבני האזורי ירושלים (פסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 259), דן בית הדין בסכסוך בין מורה להנהלת ישיבה, מאחר והסכסוך היה בדבר שבממון, שאין בו לבית הדין הרבני כל סמכות כפיה חוקית, מחתים בית הדין הרבני את הבאים לפניו לדון על שטר בוררות, התעורר סכסוך בין הצדדים על נוסח הסמכות אותה הם נותנים לבית הדין, צד התובע רצה שיהיה בין לדין בין לפשר, ואילו צד הנתבע (הישיבה), רצה שיהיה רק לדין.
למה?
כי כאשר ניתנת לדיינים סמכות לדון לפשר, הם יכולים גם להוציא פסק דין של לפנים משורת הדין, וכפי שהוא בפס"ד:
"לפענ"ד ברור שביה"ד מוסמך עפ"י ההלכה לכוף את הצדדים לחתום על שטר הבוררין הן לדין והן לפשר, וזאת משני פנים. ראשית, ישנם מקרים שביה"ד מוסמך לכוף על הצדדים פשר, כגון במקרה של חיוב שבועה, (שו"ע חו"מ, סי' י"ב, סעיף ב'), או במקרים שאין הדבר יכול להתברר (שם, סעיף ה'), או במקרים אחרים שאפשר מצד הדין לכוף פשרה, או הסדר לפנים משורת הדין, וכפי שהעלה בנימוקיו כב' האב"ד שליט"א. ואם כך, חייב שטר הבוררין לכלול גם אפשרות כזו. שבמקרה זה היה לטובתו של התובע".
בפסק דינו חייב בית הדין את הנתבע לחתום על שטר בוררות של "בין לדין ובין לפשר", בהסבירו שמה שנהגו להחתים את הצדדים לתביעת ממון בכפיה גם לפשר איננו ח"ו משום רצון ביה"ד לפסוק כדייני דחצצתא, שפירש רשב"ם בבבא בתרא קל"ג ע"ב: דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק. אלא שורש הענין הוא במה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף כ': צריכין הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה, ולכן נהגו בתי - הדין לדון בפשר קרוב לדין .
אף שביה"ד הרבני אינו יכול לחייב חוקית להתדיין לפניו בדיני ממונות, אבל כאשר רוצים להתדיין לפניו, א"א להתנות את ההסכמה בכך שביה"ד ידון רק דין.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2005 13:05 |
|
| |
בס"ד
לענ"ד פה מדובר במידה שהיא לפנים משורת הדין כי ע"פ ההלכה מי שחייב כסף לחברו חייב להחזיר לו ואותו הלווה אינו חייב לוותר על הממון,ועניין אריכות ימים הוא האדם ממלא את שנותיו בתורה ויראת-שמים ולא שהשמש שוקעת בשעה מאוחרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2005 20:07 |
|
| |
בסוגיית סנהדרין שם בע"ב מופיעה דעה שקושרת את מעשי אהרן הכהן לעשיית פשרה. שם רואים שהכוונה היא לגישור ולא לפישור (אמנם זהו רק לדעה אחת). גישור הוא מה שאתה קראת הסכמה של שני הצדדים.
נראה ששאלת הפשרה אין לה תשובה ברורה אחת. הדבר תלוי במהות הדין בו עוסקים, ובשאלה האם יש צד שהוא צודק בבירור, או האם יש צדדים לכאן לכאן וכדו'. ישנן כמה וכמה תשובות בספרות השו"ת שעוסקות בשאלה כיצד ליישם בפועל את ההמלצה של הפשרה.
כידוע, מעיקר הדין בדיני ממונות הדיין יכול (וכנראה אף חייב) לדון עפ"י אומדנא בלבד. אמנם האידנא כתבו הרי"ף ודעימיה שזה לא נוהג (דומני שזה מתקנת הגאונים, ואין הספר תחת ידי). אולם ברור שגם היום אסור לדיין להוציא תחת ידיו דין שהוא יודע שאינו אמיתי וצודק. האפשרות להסתלק ולפעול כמו בדין מרומה תמיד קיימת לדיין.
על כן דומני שקשה לקבוע מסמרות בשאלת הפשרה. אמנם אינני יודע מה נהיגי בבתי דין האידנא, והאם כולם דייני חצצתא. אפריורי קשה לי להאמין בכך.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2005 02:02 |
|
| |
נישטאיך,לא קראתי את הגוויל שכתבת,אך,פשרה אינה פס"ד אלא מתקבלת בהסכמת הצדדים,ומקבלת תוקף של פס"ד.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2005 10:50 |
|
| |
mdabraham
<"שם רואים שהכוונה היא לגישור ולא לפישור">
צדקת. הגישור אינו דין, אלא השכנת שלום, הפשרה היא צורת דין, ולא מקבלת תוקף דין כבחוק החילוני.
<"מעיקר הדין בדיני ממונות הדיין יכול (וכנראה אף חייב) לדון עפ"י אומדנא בלבד">
ההבדל בין פסיקה לפי אומדנא או פסיקה לפי עדות, אינה בפסיקה, אלא בראיות שהביאו אותו לאותה פסיקה, בשניהם היא לפי ההלכה לאותה מציאות.
וכדבריך: ברור שגם היום אסור לדיין להוציא תחת ידיו דין שהוא יודע שאינו אמיתי וצודק. האפשרות להסתלק ולפעול כמו בדין מרומה תמיד קיימת לדיין.
הבעיה היא שרבנים רבים חוצצים, מפני שהם מסתמכים על קבלת ה"קנין".
לא התייחסתי לנעשה בבתי דין מסודרים, אלא לנעשה אצל דיינים "חובבים".
לדבריך על תקנת הגאונים שלא לדון על פי אומדנא, ראה רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד.
הלכה א
"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע... שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".
הלכה ב
כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין".
ראה גם סמ"ג עשין קז, טור חו"מ סוסי' טו.
ומה שכתב "הסכימו רוב בתי דיני ישראל ... ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו", ראה רי"ף כתובות (דף מג עמוד ב מדפי הרי"ף ש"ס וילנא): "וחזינן לגאון דקאמר, דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קום לי בגוויה...".
מובא בשמו במאירי לכתובות פה עמוד א:
"כתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר".
ואצל תלמידי רבנו יונה (שטמ"ק כתובות צד, ב): "הסכמת כל הגאונים שאין לדון...".
במקור ברי"ף: "וחזינן לגאון דקאמר".
במאירי: "הגאונים".
ועד שהגיע לתלמידי רבנו יונה (שטמ"ק כתובות צד, ב): "הסכמת כל הגאונים".
בענין "תקנת" גאונים זו, ראה התקנות בישראל,(שציפאנסקי), חלק ג מעמוד רכב: "להגביל סמכותו של הדיין להכריע ע"פ אומדן דעתו".
גם ראה את מאמרם של הרב שלמה לוי: "הטלת פשרה במקום חיוב שבועה", תחומין יב מעמוד 327, ושל הרב שלמה אישון: "ראיות נסיבתיות בדיני ממונות", תחומין יט מעמוד 239.
ומעניין לציין, שהתקנה לא היתה מפני הרמאים שטענו טענות שאינן נכונות, אלא מפני בתי דין שאינם הגונים.
________________
מכל הלב
<"לא קראתי את הגוויל שכתבת,אך פשרה אינה פס"ד אלא מתקבלת בהסכמת הצדדים,ומקבלת תוקף של פס"ד">
פתיחתך מיותרת וקביעתך טועה. אילו היית קורא את שכתבתי, לא היית כותב את אשר כתבת אתה.
עדיין לא מאוחר לקרוא את אשר כתבתי, הדבר ימנע ממך לחזור על דבריך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2005 11:50 |
|
| |
רק הערה לגבי גישור ופישור. ההבדל אינו בהכרח בשאלה של שלום מול דין, שהרי גם לביצוע יש מפרשים אשר מתייחסים כהבאת שלום (מה שלא תמיד נכון), וגם לגישור ניתן להתייחס כבירור דין (אמנם ללא אלמנט הכפיה).
גישור הוא הגעה לפס"ד שמוסכם על שני הצדדים. בסופו של דבר שניהם מסכימים להחלטה הסופית. לעומת זאת, פישור הוא החלטה של הדיין והוא כופה אותה על הצדדים. רק סמכותו לעשות כן היא שנובעת מהסכמתם המקדמית.
ככל הזכור לי, בגמרא רואים ששלושת הדעות עוסקות בשני אלו גם יחד: שתי הראשונות עוסקות בפישור והשלישית בגישור.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2005 08:11 |
|
| |
mdabraham
גישור אינו דין, אלא דרך להבאת שני צדדים להסכם מרצון.
הסכם מרצון הוא מדין מחילה, ואילו דין פירושו כפיות חוק והלכה, שאינם תלויים ברצון הצדדים, אלא במציאות משתנה כשהיתה מחילה, משתנה הדין, מפני שהמציאות השתנתה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2005 22:11 |
|
| |
נישטאיך,קבל התנצלות!
כדי לחדד נושא זה,אבקש להתיחס לבוררות בהלכה, בחוק,
ייתכן שמובא לעיל נושא הבוררות,אך, צר לי, אין לי סבלנות לעבור על הנכתב.
תודה מראש.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2005 03:07 |
|
| |
אפתח במעשה שהיה פה עיה"ק בני ברק יצ"ו.
יום אחד מגיע לעירנו יהודי נכבד ובעל בעמיו, איש אמיד ובעל מעמד באחת הקהילות החשובות באירופה, ששמע עיר התורה והחסידות על כל חמדותיה ומשכיותיה הגיע לאזניו משכבר הימים, אכן מאחר ו"אינה דומה שמיעה לראיה" גמלה החלטה בליבו לקפוץ בהזדמנות הראשונה ולראות במו עיניו את כל מה ששמע באזניו ועיניו קלטו מעל גבי העתונות.
הנ"ל הגיע לעיר ומיד החל תוהה ומחפש אחר מורה דרך שיקח אותו לסיור מקיף במרחבי עיר התורה.
תוך זמן מועט נמצא האדם המתאים, אברך נמרץ ובעל כשרון, שידע מקיף לו בהוואי החיים המיוחד של בני ברק, והוא מכיר כל פינה וכל סימטא בה.
יתר על כן, האדם מוכר לכל, יוצא ונכנס בבתיהם של פרנסי העיר מכל תחומי החיים ובכל קהילותיה, ואוזן קשבת לו בקרב אדמוריה, רבניה, ראשי ישיבותיה, ואף עניי העיר אינם זרים לו ומכירים כבר את קול צעדיו.
המדריך לקח את אורחו לטיול מקיף ומעניין במיוחד. איפה הם לא היו? בפוניב'ז ובסלבודקה, בויזניץ ובנדבורנא, באיצקוביץ ובבית הלל, ביוצאי חברון ובחניכי.
הציצו לשיעורו של ר' חיים פרץ, והתקבלו לברכה אצל ר' חיים. התפללו מעריב עם הרבי במשה יוסל שטיבל, ומשם היישר לרמת אלחנן לשיעור של ר' יצחק זילברשטיין. וכמובן לא דילגו על בית המדרש הגדול של ר' חיים גריינמן, ועל בית עזרא למרפא של פירר. על ככר העיריה המוריקה ועל בית הרפואה של ד"ר רוטשילד. ולסיום, כמובן, גם סעדו את ליבם במסעדה היהודית של קינג דיויד, ועל צלחת מרק מהבילה סיכמו את מה שנגלה לעיניהם בשעות הסיור המרובות והחליטו בהנאה לא מוסתרת שאת כל מה שיש לראות - ראו. ואת כל מה שאפשר לחוש בהיכלי התורה ובחצרות האדמורים - חשו.
הם פנו איש למקומו ולאכסיינתו בסיכום שלמחרת היום יפגשו שוב להשלים עוד אי אלו פירורי סיור שעוד לא הספיקו.
האורח הנכבד התכונן לשינה, ואז נזכר פתאום בפתק הקטן שבכיס מקטרונו. הפתק היה זה שהמדריך דחף לידיו לקראת ערב. כשקיבל את הפתק היה עסוק ולא שם ליבו למה שנכתב בו, עתה נזכר מזה, ועיתו בידו, וטרם יעלה על יצועו ניגש ללא היסוס לכיס מקטרונו כדי לקרוא בעיון את מה שכתב לו המדריך.
וזה לשון הפתק: "על הסיור של היום מגיע לי מכבודו סך של 3000 דולר במזומנים".
האורח חש צביטה חזקה בליבו. מה זה? זה הרי ממש גזל! האם באמת זה המחיר לסיור של יום אחד בלבד? מי מרוויח ככה? האם הוא התכוון לכך ברצינות? האם הוא עובד עלי? למה לא סיכמתי איתו מחיר מראש? האורח דנן כבר לא יכל לישון כל הלילה מרוב צער ועגמ"נ על הסיור היקר וכל מעיניו נתונות היו איך להיחלץ מהמצוקה שהוא נקלע אליה.
בבוקר השכם נפגשו השניים כמוסכם, והאורח מכריז בקול רם וצלול: אין לי כל כוונה ללכת שולל אחריך ואחר מעלליך. אינני מוכן לשלם לך פרוטה עודפת על השכר המינמלי המגיע לך ממני, מאה דולר או מאתיים מקסימום!!! פרוטה אחת לא יותר!
מתחילים להתווכח והויכוח גולש ונמשך שעה ארוכה, עד שלבסוף נמצאת הנוסחה הגואלת: "ר' ניסים קרליץ" הוא יהיה הבורר בינינו.
מיד פונים לבית הדין של ר' ניסים, וכל אחד מעלה את טענותיו ומענותיו על השולחן, ר' ניסים מאזין ושומע כל מילה ולאחר שהות מה הוא פוסק את פיסקו:
בעצם המלווה יכול לדרוש כל מחיר כי הרי הוא לא סיכם עימו כמה לשלם.
ובעצם האורח יכול גם הוא להסתפק בתשלום מועט שהרי גם הוא לא סיכם עימו כמה לשלם.
והעצה היא פ ש ר ה חצי חצי = 1500 דולר, והאמת והשלום אהבו.
המתדיינים יצאו מבית הדין כנועים ומקבלים עליהם את הדין, האורח אמנם אינו כ"כ שמח, הוא מרגיש קצת מנוצל בידי בן עוולה, אך מאידך הוא משנן לעצמו איזו זכות גדולה נפלה לידיו לעשות ככל אשר יורוך ולשמוע בקול דברי חכמים גם אם זה כרוך בתשלום יתר. הוא מוציא מכיסו את הסכום שפסק הרב ומשלשל אותו לידיו של התובע - המדריך.
המדריך לוקח לידיו את סכום הכסף שקיבל, מעביר מיד ליד בהנאה גלויה, ותוך כדי דיבור לוקח את כל הכסף ודוחף אותו לכיסו של האורח!
האורח לא מבין את נפשו ולא יודע לאיזה מחזה תעתועים הוא נפל. הוא דוחף את היד לכיס מוציא את צרור השטרות וסופר אחד אחד: אלף וחמש מאות - פרוטה לא פחות! מה קרה לך הוא שואל את המדריך, והמדריך משיב:
"לא רציתי ממך בכלל כסף, רציתי שתכיר את בני ברק, ואי אפשר להכיר את בני ברק בלי לראות ולהכיר את רבי ניסים קרליץ ואת פסיקותיו..."
פ ש ר ה !!!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2005 07:06 |
|
| |
Ffgmm
<"לא רציתי ממך בכלל כסף, רציתי שתכיר את בני ברק, ואי אפשר להכיר את בני ברק בלי לראות ולהכיר את רבי ניסים קרליץ ואת פסיקותיו...">
כנראה שאותו מדריך תיירים, לא יצא מתחומי בני ברק, שאל"כ היה יודע שצדק שכזה הוא היה יכול למצוא גם בעירו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2005 09:34 |
|
| |
ff את היום עשית-לי,בני ברק ללא כחל ושרק בלי טיפלה צדק
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2005 11:22 |
|
| |
מכל הלב.
<"כדי לחדד נושא זה, אבקש להתיחס לבוררות בהלכה, בחוק">
אין כל הבדל עקרוני בין הבוררות בהלכה לבורות בחוק.
ישנם הטוענים, שהבוררות ביהדות הועתקה מהמשפט הרומי, (ראה ז. ורהפטיג, "דיני בוררות", מחקרים במשפט העברי, בר אילן 1985, עמ' 25, מ. אלון, המשפט העברי, עמ' 18).
אם תעיין במאמרו של ורהפטיג, ותשווה אותו לחוקק הבוררות הישראלי (חוק הבוררות תשכ"ח - 1968)
http://www.iga.org.il/laws/law4.html
לא תמצא ביניהם כל הבדל מהותי.
בשניהם:
אין הבורר קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי-הדין הנוהגים בבתי-המשפט, או בבתי הדין
אין לבורר כל סמכויות מלבד אלו שנתנו לו ע"י הצדדים.
הבורר חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות.
בשניהם, קיימת האפשרת לבטל את פסק דינו של הבורר, (העילות לביטול מעוגנות בחוק בסעיף 24).
הבעיה אינה בבוררות ההלכתית, אלא ב"דין תוירעס", שהם ללא כללים, חוקים או יושר, אך עם הרבה "תסמוך עלי, יש לי זקן ארוך".
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2005 20:15 |
|
| |
נישטאיך,תודה רבה!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/10/2005 19:49 |
|
| |
נישטאיך,למרות שהתנצלתי באשכול,אני מוצא לנכון,לבקש את סליחתך.
ובהזדמנות זו לאחל לך שנה טובה וכל טוב!מכל הלב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2005 03:21 |
|
| |
מכלהלב
סליחתי על מה?.
אאחל לך שנה טובה וכל טוב!מכל הלב.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2005 17:21 |
|
| |
|
|
|
|
|
