נהרא מכיפיה מתבריך

בן איש

1. הלבן צודק בכל מה שכתב.

2. מי המעין מטהרים הן באשבורן והן בזוחלים ולא רק בזוחלים כפי שכתבת.

3. מי המעיין אינם נפסלים ממי הגשמים המחלחלים לאקוויפר. ולכן אם המים שבנהר שמקורם במקורותיו ( מעיינות ) מרובים על מי הגשמים ומי השטפונות בחורף ומי הפשרת השלגים בקיץ שנוספו עליו. הרי מטהר גם בזוחלים , ואם המקורות השניים מרובים יש לעשות בנהר מחיצות.

4. לגבי תשובת הרא"ש הרי שהיא מדוייקת עם התופעות הטבעיות. שהרי סיבת יובש המעיין בקיץ היא שגובה מי התהום יורדים מתחת למקום הנביעה, ואם נוספו למי התהום מים שאובים הרי כל המים נחשבים מי מעיין ומשם נבעו דרך פתח המעיין למקווה הרי שמותר לטבול שם.

תלמיד, תודה על הארותיך - הערותיך.

1. כנראה שגם אתה צודק.

2. יתכן. לא בדקתי את הנושא כעת, וכך היתה התרשמותי הכללית.

3. למה באמת אין המים האלו פוסלים? והרי הם מי גשמים, ומה בכך שהם עברו דרך הקרקע? זוהי בעצם הבעיה העיקרית כאן. האם התשובה לכך היא שמים שעברו מתחת לקרקע הרי הם כמי תהום רגילים, וכדברי הלבן, ואם כך צ"ב מהו ה"יחוס" במעבר מתחת לקרקע; או שבאמת אין למים כאלו שום מעלה, ורק במי תהום המעין נכשר, ומי תהום הם אלו שהיו בתהום טרם נרקע הארץ עליהם וכפי שאנחנו מברכים "רוקע הארץ על המים", ומי הגשמים המחלחלים מתחת לארץ אינם מכשירים את המעין, אלא שלא הם המגיעים למעין אלא מי התהום שגורו על ידם.

4. כנ"ל סעיף 3, מדברי הרא"ש נראה שמי הגשמים אינם אלא מגרים את מי התהום, ואילו לדבריך הם גורמים לעליית מפלס המים ואז מי התהום אינם אלא משתתפים בנביעה למעין, כאשר לכאורה, המים העיקריים המגיעים למעיין הם דווקא מי הגשמים הגבוהים יותר.

אלא אם כן מי הגשמים קרים יותר ממי התהום, ולכן מי התהום עולים למעלה. וכאן שוב אנחנו נזקקים לגאולוגים, שאינם שוכני פורום זה כנראה, שיבררו לנו פרט זה.

אודה לך, תלמיד נכבדי, אם תבאר לי דעתך בשתי הסעיפים האחרונים.

בן איש

הדבר פשוט כמו שלמקוה של 40 סאה אפשר להוסיף מים ללא הגבלה ומה שנשפך החוצה למקוה אחר גם הוא כשר , כך למקור מי התהום אפשר להוסיף ללא הגבלה והכל מקבל את הדין של מעיין. ומעיין כשר אפילו אם אין בו 40 סאה.

לגבי תשובת הרא"ש בסופו הוא מתיחס לכך שלמרות שהמעיין יבש ( כי ירד מתחת למפלס ) עדיין הוא נמצא שם ואם המים ששפכו לבאר הגיעו דרכו למקוה הרי המקוה כשר .

וזה גם הכוונה בדברי שמואל " נהר מכיפיה מתברך " כי גם בימות הגשמים הנביעה של הנהר ממעינותיו גוברת בגלל ריבוי הגשמים המחלחלים לאקויפר .

א. דין הוספת מים למקוה של ארבעים סאה, הוא מחידושי זריעה או השקה שנתחדשו במקוה זה. מהיכי תיתי שהוא הדין גם להגדרת "מי מעין"?

טוב. עם "מהיכי תיתי" לא מקשים קושיות. אך מה תענה לדעת הראב"ד הסובר שגם במקוה של ארבעים סאה אין אפשרות להוסיף מים אלא אם כן רוב המים הם מים כשרים? הגם כאן יחלוק הראב"ד?

עוד אתה כותב:

לגבי תשובת הרא"ש בסופו הוא מתיחס לכך שלמרות שהמעיין יבש ( כי ירד מתחת למפלס ) עדיין הוא נמצא שם ואם המים ששפכו לבאר הגיעו דרכו למקוה הרי המקוה כשר .

ולא הבנתי מה תשובה יש בדברים אלו לשאלתי. איזה מים מכשירים את המעין. מי גשמים או מי תהום שעלו? מדברי הרא"ש נראה כאפשרות השניה. מדבריך ומדברי הלבן - כראשונה.

בן איש

דין הוספת מים למקוה אינו מדין חידוש זריעה או השקה . זוהי הלכה פשוטה בהלכות מקוואות .
גם למעיין ניתן להוסיף מים שאובים .

רמב"ם הלכות מקוואות פרק ד

הלכה ו
כיצד פוסלין המים השאובין את המקוה בשלשה לוגין, שאם היה במקוה פחות ממ' סאה [ונפל לתוכן שלשה לוגין והשלימום לארבעים סאה] הכל פסול, אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר, ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרין והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ' סאה הרי התחתון כשר.

רמב"ם הלכות מקוואות פרק ט

הלכה ו
למעלה מזה המעיין שמימי /שמימיו/ מועטין והרבו עליו מים שאובין שוה למקוה שאין מטהרין במים הנמשכין ממנו אלא במים הנקוין ועומדין באשבורן ושוה למעיין שהוא מטהר בכל שהוא שהמעיין אין למימיו שיעור אפילו כל שהן מטהרין.

הלכה ח
למעלה מזה המעיין שמימיו מים חיים שבהן בלבד טובלים בו הזבים הזכרים ולוקחין מהן לטהרת המצורע ולקדש מי חטאת, מה בין מעיין למקוה המקוה אינו מטהר אלא במ' סאה והמעיין מטהר בכל שהוא, המקוה אינו מטהר אלא באשבורן והמים הנזחלים ממנו אינן מטהרין והמעיין מטהר בזוחלים, המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים והמעיין אם היו מימיו מים חיים הזב טובל בהן.

כל מי הגשמים המחלחלים למי התהום מצטרפים למי התהום שהם המקור לנביעת המעיין.

בן איש
אני רוצה להוסיף כמה מילים שכנראה הם יסלקו את התמיהות.
כתוב בתורה " אך מעיין ובור ומקווה מים יהיה טהור " כולם מקבלים את מימיהם מהגשמים . וההבדל היחיד ביניהם הוא: שמעיין " אין תפיסת אדם בו " דהיינו כולו יציר הטבע ללא התערבות האדם. ואילו בור מים הוא כולו יציר כפיו של האדם ( גם החפירה וגם המילוי – שאובים ) ,ומהתורה כל מים שאובים מכונסים או מי גשמים זוחלים כשרים. אלא שחכמים פסלו מים שאובים אפילו מכונסים ומי גשמים אם הם זוחלים . והתירו רק מי גשמים מכונסים.
המעיין – שהוא יציר הטבע - נשאר בדינו – וכל מימיו מטהרים גם בזוחלים.

נו.

פ"ד ה"ו מדבר, לידיעתי הקלושה בדיני מקואות, במקרה קלאסי של זריעה. לא כן? ואם לא, מה החילוק?

פ"ט ה"ו סותר את דבריך, שכן מפורש שבאופן כזה אין למעיין דין מעיין גמור, ואינו מטהר אלא באשבורן. מתי תוספת מים אינה מורידה דין מעיין גמור? על כך הנושא כאן.

שם ה"ח אינני רואה דבר מה האמור לסייע לדבריך.

מי גשמים זוחלים כשרים מן התורה? הראשונים מביאים דרשה ממנה זה מתמעט. דומני, ולכל היותר יש בדבר מחלוקת ראשונים.

ההבחנה בין מי גשמים למעיין, שהאחרון הוא יציר הטבע משא"כ הראשון, אינה נהירה לי. מי גשמים אינם בהכרח שאובים בידי אדם.

ואני על משמרתי (המצומצמת) אעמודה.

בן איש
בחנם אתה מביא את הראב"ד, שאינו קשור לכאן כלל, כי מפורש הרבה במשנה ורמב"ם וטור ושו"ע, שמקוה שיש בה מ' סאה, אפשר להוסיף עליה מים שאובים כמה שרוצים.
וגם נושא הזריעה אינו שייך לכאן כלל וכלל.

נושא הראב"ד הוא בנתן סאה ונטל סאה, עד שיש במקוה הזאת פחות מארבעים סאה מי גשמים.

ונושא הזריעה הוא, שיש אומרים שבזריעה מודה הראב"ד, שגם נתן סאה ונטל סאה כשר.

אמנם החידוש של תלמיד, שגם במעיין אומרים כן, אינו בהיר כ"כ, כי יש חילוק בזה בין אם הוסיפו על מי המעיין ונשאר במקומו, או שהוסיפו ועי"ז נמשך למקום אחר, שאז אין לזה דין מעיין לכל פרטיו, שהרי המעיין מצד עצמו לא הגיע למקום הזה.

ולכן התירוץ בזה הוא כפי שמבואר בלקוטי תורה ובשו"ת וחידושי הצמח צדק, וכפי שכתבתי לעיל.

הלבן,

כוונתי פשוטה, שבהלכה שאפשר להוסיף על המקוה כמה שרוצים, אין מבואר שגם לתוספת יש דין מי גשמים, שהרי בנטל סאה ונתן סאה, שלא יהיו במקוה אלא המים שהוסיפו, לא יהיה המקוה כשר לדעת הראב"ד. וע"כ שלדעת הראב"ד עיקר הכשר המקוה הוא במי הגשמים שבו, והמים הנוספים אינם פוסלים אותו (ואפשר גם לטבול בהם), אבל אין הם הופכים להיות מי גשמים.

ואם כך, בדין מעיין שאינו כשר אלא ממי תהום, הרי מי גשמים שיתוספו לו לא יעשו אותו למתברך ממי תהום, שסוף סוף ממי גשמים הוא מתברך ולא ממי תהום, ובזה אין לו דין מעיין. ואף שתלמיד עירבב בזה דין מים שאינם פוסלים למים המכשירים, הרי ברור החילוק ביניהם, שלהכשר מעין לא סגי במים שאינם פוסלים אותו, אלא צריך שנביעתו תהיה ממים כשרים.

ואם כך חזרנו להכרח לנקוט אחד מן השנים. או שמי גשמים יכולים גם להכשיר מעין (ולא רק שאינם פוסלים אותו), וכתירוץ שהבאת, או שההכשר אינו ממי הגשמים, ומי הגשמים רק מעוררים את עליית מי התהום, וכמשמעות דברי הרא"ש שהבאתי.

ואני עדיין על משמרתי אעמודה.