נהרא מכיפיה מתבריך

וראה על תועלת זריעה להכשרת מים שאובים (ולא רק מים טמאים, ברא"ש מסכת בבא קמא פרק ז סימן ג. ובהל' מקואות סי' ב, והובא במהרי"ק שורש נו ובתרומת הדשן סי' רצד ובט"ז יו"ד סי' רא ס"ק ג; רשב"א בשער המים הארוך (הוצ' מכון התלמוד השלם ירושלים תשכ"ג) שער ז.


ולעיקר עניננו ראה תרומת הדשן סימן רנד:

ומהשתא יתיישב שפיר מ"ש שאובין דלא פסלי מקוה ברבייתן ונוטפין פסלי זוחלין ברבייתן. והיינו טעמא דפסול דשאובין הוא משום דתלושין הן ובאים ע"י תפיסת בני אדם, כדאיתא במרדכי בהלכות מקוואות ומייתי לה מתורת כהנים, ולהך פסול מהני זריעה דכשיפלו לתוך המקוה שלם יתחשבו כולם מחוברים. אבל פסול דנוטפין שאינם מטהרים ע"י זחילה אינו מטעם זה כלל, דנוטפים במקוה שלם חשיבי שפיר מחוברין ואין בהן תפיסת ידי אדם שהרי נטפו כך להיות מקוה בידי שמים, ואפ"ה אין מטהרין אלא באשבורן ולא ע"י זחילתן. אע"כ טעם אחר הוא מה שהוא או גזירת הכתוב ולהך פסול לא מהני זריעה, דזריעה לא מהני אלא לשוויה לתלוש מחובר.

וע"ע שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן ריא ד"ה ולענין ישוב ושו"ת בית רידב"ז סימן א ד"ה אך ז"א.



תוקן על ידי - בןאישאחד - 15/07/2005 11:02:28

אבוהו דכולהו הוא הרא"ש ושם משמע במפורש שבהוספה למקוה כשירה או למעיין זה מדין ביטול, ורק השקה מדין חיבור ( כמו שמטהרים נוזלים טמאים במקוה ע"י חיבור - ולזה קוראת הגמ' זריעה )

רא"ש ב"ק פ"ז ס"ג
ולא מבעיה מים שאובין שנפלו למקוה שהוכשרו בתערובות להטביל בהן , אלא אפילו מקוה שכולו שאוב ונתחבר למקוה כשר דרך נקב כשפורפרת הנאד כשר להטביל בו , דמהני זריעתו ( חיבורו ) להיות כמקוה עצמו.

תלמיד, גם אני צריך לומר לך להפסיק?

את הרא"ש הרי גם אני ציינתי. ומעט עיון בש"ס יעלה, שלשון זריעה הוא כיון שהדבר מועיל לטהר טומאה, כמו פירות תרומה שנזרעו שבטלה טומאתן וכך גם מים טמאים שנזרעו במקוה נטהרו, ומזה למדו הרא"ש ודעימיה שגם מים פסולים מתכשרים על ידי דין זריעה. ואין לזה עם ביטול ולא כלום.

ובדברי התה"ד שהבאתי, עיינת?

ומה יעשה הרא"ש עם הגמ' מכות ד' חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול - שרש"י והר"ח והראשונים גורסים מים , וכן פסק הרמב"ם להלכה " חבית מלאה מים וכו' , מה עם זריעה ?

אנציקלופדיה תלמודית כרך יא, השקה [טור קפט]

חבית מלאה מים שנפלה - שנשפכה147א - לים הגדול, הטובל שם לא עלתה לו טבילה, חוששים שמא יהיו שלשה לוגים במקום אחד148, שמי הים מכונסים ועומדים149, ושמא כל המים שהיו בחבית עומדים יחד150. ואף על פי שהושקו מי החבית למי הים, והרי מים שאובים נטהרים בהשקה ואפילו בתוך כלי, וכל שכן כאן שנפלו לתוך הים, והרי אין מים שאובים פוסלים את המקוה השלם, כתבו ראשונים שהדברים אמורים כאן לענין תרומה בלבד, שאנו חוששים שמא אחר שטבל נכנס ראשו ורובו במים שאובים שפוסל את התרומה151, ולשיטתם אף מקוה כיס, שמימיו מכונסים, אבל נהרות שמימיהם שוטפים ("רדיפי מיא"), אף לתרומה עלתה לו טבילה152. ויש שכתבו שדוקא כשבאו השאובים דרך שפיכה הם מתערבים במי המקוה ומיטהרים, אבל בחבית שנפלה לא בדרך שפיכה באו153. ויש מהראשונים שכתבו שים הגדול מתוך שמימיו מלוחים וכבדים אין המים המתוקים מתערבים עמהם154, והרי זה כאיסור שנפל לתוך היתר והוא ניכר שאינו מתבטל155, ולא אמרו שהטמאים או השאובים נכשרים אלא במקוה דוקא או בנהרות שאינם מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל, ולכן כל שנכנס מגופו כלום באותם המים לא עלתה לו טבילה, ואפילו פחות משלשה [טור רב] לוגים, ולא אמרו שלשה לוגים במקום אחד אלא מפני שכך הוא האמת, שמן הסתם נשארו שלשה לוגים שלא נתערבו156, אלא שיש שכתבו אפילו לשיטה זו שדוקא בשלשה לוגים אמרו, לפי שכל חומר זה אינו אלא מדרבנן, שמן התורה הטובל שם עלתה לו טבילה, אפילו ששלשה הלוגים עומדים במקום אחד, שלמטה הרי יש כמה וכמה שיעורי מקוה, ועלתה לו טבילה כשישקיע עצמו לתוכם, ורבנן גזרו מפני שנראה כטובל בשאובים, ולא גזרו אלא בשלשה לוגים, אבל בפחות מזה שאפילו במקוה חסר אינם פוסלים לא החמירו157. לשיטה זו אין הבדל בין מים שוטפים לאינם שוטפים, שאפילו מקוה שמימיו מכונסים אינו דומה בזה לים הגדול, שאינם מלוחים כמו בים158. ויש מפרשים שאין הפסול אלא כשטבל באותה שעה שנפלה לים, ועדיין לא נתערבו יפה, וכן במקוה אם טבל שם עם נפילתם לא עלתה לו טבילה, אבל הטובל לאחר נפילתם למקוה או לים הגדול ודאי עלתה לו טבילה, שכבר נתערבו ונעשו ים ומקוה159. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאם החבית מלאה מים ודאי שהשקה היא זו ועלתה לו טבילה, וכשם שנעשו מחוברים בהשקה לטהרם מטומאה, אם המים טמאים, כך נעשו מחוברים לענין להכשירם לטבילה, ובחבית מלאה יין הוא שלא עלתה לו טבילה160.


אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך יא, השקה [טור קפט]

147א. מאירי, וכן מוכח ברש"י ושאר ראשונים.
148. מכות ד א לגירסת רש"י ורמב"ם מקואות פ"ו ה"י. וברמב"ם שם: אי אפשר לשלשה לוגין שלא יהיו במקום אחד, ועי' רש"י שם ד"ה אי אפשר ועי' ריטב"א שם שאפי' להגי' אי אפשר אין ר"ל בוודאות.
149. גמ' שם.
150. רש"י שם.
151. ריטב"א מכות שם לדעת רש"י שם ד"ה לא עלתה; מאירי שם; תי' א בכ"מ שם. ועי' מרכבת המשנה ח"א מקואות שם שכ' שלתרומה צריך השקה בכוונה דוקא ולא שנפלה ממילא כהחבית. ועי' רמב"ן וריטב"א שם שדחו פרש"י שלא עלתה לו טבילה משמע שאין טבילה זו כלום אפילו לחולין, וגם הכ"מ כ' שזה דוחק.
152. מאירי שם לשיטה זו, וגורס בגמ' בנהרות דרדיפי מיא.
153. כ"מ שם בתי' ב, ור"ל דרך שפיכה בכח, עי' שו"ת חות יאיר סי' קי. ומ"מ קשה מדין השקה בשלשה מקואות לעיל ששלשתם טהורים, ועי' שו"ת חות יאיר שם שתמה וכ' מי שכחו יפה ודעתו תמים יקיים דברי חכמים וחכם גדול יתקרי ואומר לו יישר כחך אריה, ועי' בשיטת רש"י בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ריד.
154. רמב"ן מכות שם בשם ר"מ הדרשן: ריטב"א מכות שם שכן פי' הראב"ד בשם ר' משה הדרשן: תשו' הרי"ד סי' טו; מאירי שם בשם גדולי קדמונינו, אלא שבמקום "וכבדים" כ' "ועכורים" ולהמים המתוקים הוסיף "וצלולים" ולכן הקשה שהים מימיו צלולים והמליחות לבד אינו גורם שלא להתערב. ועי' בהערות לתשו' הרי"ד שם אות סג שהעיר ממדרש רבה בראשית פרשה ד והובא בתוס' בכורות נה א ד"ה אין ירדן שבמים מלוחים של ים אין מים מתערבים.
155. ע"ע בטול ברוב, כרך ג עמ' עב.
[טור רב] 156. ריטב"א שם בשם הראב"ד.
157. תשו' הרי"ד שם.
158. מאירי שם, ואין גורסים בגמ' דרדיפי מיא. ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' ריד שכ' שלריטב"א מה שממעטים נהרות היינו אפילו מלוחים כים וצ"ל מפני ששוטפים.
159. ראב"ן סי' כח; מאירי מכות שם בשם יש מפרשים, ובהערות שם אות קיב כ' שיטה זו לא נמצאה, אבל זו שיטת הראב"ן.
160. תוס' מכות שם לגירסתם בגמ'; סמ"ג עשין רמח בשם ר"ת. ועי' לעיל ציון 28 ד' המאירי להיפך שבטהרה מטומאה אין השקה לים מועילה ובשאובים הוכשרו.

מה הועלת . כל הסיבות שמנו שם הם מדין תערובת ולא מדין השקה ( או זריעה ) ורק הטעם האחרון - שהוא דברי התוס' שמועיל מדין השקה וצריך לכן לגרוס חבית מלאה יין - וזה לא כגרסת כל הראשונים ולא כפסק הרמב"ם . ?

תלמיד,

מוכן אתה לדבר ברורות??


זריעה במקווה אנא מדכר שמיה.


דנים אנו האם הוספת מים שאובים למקווה מדין זריעה או לאו.

התשובה היא, הן.

לא יודע מנין באת.

בורג

אם ברצונך אדבר ברורות

1. כל החידוש של הרא"ש של דין זריעה במי מעיין ( לא במקוה ) אין לו מקור בגמרא ובראשונים.ובמקוה אף הרא"ש משמע שלא סובר "זריעה ". ולפי הגמ' במכות - כל הראשונים סוברים שאין זריעה במי מקווה ( ואם הים הוא מעיין הרי גם לא במי מעיין ).
שיטת הרמב"ם מפורש ( נתן סאה ונטל סאה ) שאם יש יותר שאובין על הלא שאובין המקוה פסול
כך שכל המקוואות שלנו שבנויים על שיטה זו היא נגד רוב ( כמעט כל) הראשונים
2. עירוב מקוואות ע"י השקה כשפורפרת הנאד אינו עוזר לדעת רב הראשונים אם הפקק סגור בשעת הטבילה.
3. כל המים שלנו היום - אפילו יש להם דין שאובים הרי הוכשרו בהזחלה - ולכן אין בעיה בריבוי מים שאובים על המקוה המקורי כי ע"י ההזחלה ירדו מהם דין שאובים ואין יותר צורך בביטול .
4 בנית המקוואות לפי שיטת החזון איש שמוסיפים את המים הרגילים לתוך האוצר והם עולים על גדותיהם ונשפכים לתוך המקוה עד שיש שם 40 סאה . ואח"כ פוקקים את הבור מי גשמים ומוסיפים מים רגילים - מועילה כי גם המים הרגילים ירד מהם דין שאובים ע"י ההזחלה. ואין יותר צורך בביטול ברוב ( כמו שכתב הרמב"ם במים שירדו למקווה התחתון- בגלישה , שלמרות שיש יותר שאובים על המי גשמים הרי כשר המקוה ) .
5. למעשה כל המים שלנו אינם שאובים כי שאיבת מכונה אינה הופכת אותם לשאובים - הם מוזחלים ( מה לי הזחלה ע"י כח המשיכה - מה לי הזחלה ע"י כח חשמלי ) ולכן כל המים כיום הם מי מעיין או מי גשמים ומטהרים באשבורן בלבד.

אהה.

זה מה שתפס אותך כאן.

אבל אתה מוכן להודות לי במסקנותי לכך שבמי מעיין לא יועל ביטול/זריעה או מה שזה רק יהיה, וכמפורש בתרומת הדשן, ועל כן שאר מסקנותי על הבנת חז"ל ב"מי תהום" נכונות?

אם ברצונך דווקא אסביר לחך מה כותב התרומת הדשן.
דהנה שיטת הרא"ש ( והתוס' ) שמקווה שיש בו 40 סאה אפשר להוסיף בו מים כמה שרוצים אפילו מעל רובו שאובין – והמקוה כשר כי כאשר המים השאובין מתחברים ( זריעה) למים הלא שאובים – כאשר הם נחשבים מקוה שיש בהם 40 סאה – הרי יורד מהם החיסרון של שאובין . והם מקבלים את הדין של המים הלא שאובין. ואפילו יפלו בבת אחת 100 סאה מים שאובין הרי חיבורן למים הלא שאובים ( זריעה ) מוריד מהם את חסרון המים השאובים.
וא"כ שואלים הראשונים , גם במעיין צריך להיות הדין כך שאם יש נהר זורם שנובע ממעינות . הרי המים מטהרים בזוחלים ( כי זה דין מעין ) וא"כ אפילו שירבו עליהם מים שאין מקורם במעיין – כגון מי גשמים – הרי תועיל חיבורם ( זריעה ) למי המעיין ויוכשרו כמעין לטהר בזוחלים ? . ולמה למדנו שרבו הנוטפים על זוחלים אין המים מטהרים בזחילה אלא באשבורן ?.
ומתרץ כי חבור למים כשרים מוריד רק פסול של לא שאובים , אבל אין החיבור מועיל לתת למים המחוברים את הדין של המים שאליהם חוברו . ולכן לא מועיל החבור ( זריעה ) לתת לנוטפים את המעלה המלאה של מעיין שמטהר גם בזוחלים.
אלא שכל זה הוא לשיטת הרא"ש והתוס' שהכל מדין זריעה ולכן קשה להם המשנה ותירצו מה שתירצו.
אולם לפי רוב הראשונים שזריעה לא נאמרה להכשיר מים במקואות אלא רק לטהר משקין טמאים מטומאתם- במקוה ע"י חיבור למי המקוה ( זריעה ), ואילו ההכשר של שאובין במקווה ושל נוטפין במעיין – הוא מדין ביטול ברוב , ולכן לא קשה להם שאלת התה"ד למה אם רבו הנוטפים על הזוחלים אין להם דין מעיין.
ועכשיו ברצוני לומר כמה מילים על השאלה שהעלית.
דע כי אין מי המעיין שונים באיכותם ובסגולתם משאר המים שבעולם. כולם ממי גשמים. וכמו שאמרו שלא המת מטמא ולא המים מטהרים – אלא הנהגת האדם לפי צווי ה' זה מה שנדרש מאיתנו. – כך אין במי המעיין סגולות נסתרות לטהר טמאים ולא במקווה כוחות טמירים להסרת רוחות הטומאה.
כבר הועלתה שאלה דומה באשכול אחר לגבי דם הנידה שמטמא – בעוד דם שיוצא מהרחם עקב פצע או חתך בעורק שריר הרחם – טהור. כי אין הדם מטמא – אין הבדל בין כל דם האשה . כולו אותו דבר. – אלא שצוונו יתברך לנהוג בטומאה כאשר נוצרת קונסטלציה של דימום המחזור. אין טעם לחפש סגולות אחרות בדם הזה . זה דם רגיל.
גם מי המעיין הם מים רגילים שנוצר ע"י חילחול מי הגשמים לאקוויפר ההר ומשם יוצאים דרך פתח בדופן ההר. מה שהורתה לנו התורה הוא כי מים אלו שנובעים מצורת איסוף זו – מעיין , הם המים שבהם יטבול זב ומהם יקחו לקדש מי חטאת והם יטהרו גם בזחילה . ואל תחפש סגולות או תכונות מיוחדות במים אלו.

תודה תלמיד. שמתי לב שרק אחרי שמראים לך מאוד שרוצים לשמוע את הסבריך, אתה מתנדב להציג אותם. מסגנונך נראה גם, משום מה, שאני תלמידך.

לא חיפשתי שום סגולות במי מעיין, ואם ראית אותם בדברי - הראה נא לי אותם.

טענתי, בתמצית, שמדברי חז"ל נראה שמי התהום אינם מגיעים ממי הגשמים. כך הוכחתי, בין היתר, מהטענה שעליה דנת מעט - מכך שעל פי ההלכה מי גשמים אינם הופכים להיות מי תהום המכשירים את המעיין לטהר בזוחלין ובכלשהו, אלא אך ורק אם ננקוט כחידוש שהביא הלהן משם רבותיו, שעצם מעבר המים מתחת לקרקע מכשיר אותם להיות מי תהום. אתה טוען כאן במובלע טענה זו, ומתעלם ממה שהערתי על כך לעיל, שזה צ"ב בסברא ובשיעור.

ולסבר אוזן תלמידים, הגע עצמך. אם נעשה בריכה גדולה שלתוכה יכנסו מי גשמים, ובקציה נעשה חור באדמה לאורך מאה מטר, מנהרה צרה וארוכה, ובסוף המנהרה יצאו המים לאפיק רחב יותר. התעלה על דעתך לומר שמים אלו שיצאו בצד השני, יטהרו בכל שהו ובזחילה, כיון שהם עברו מתחת לקרקע? ואל תשיבני שיד אדם כאן, שהרי בזרימת המים אין שום יד אדם מעורבת.

דרך שניה להסביר, היא טענתך עד עכשיו, שיש כאן ביטול ברוב. ועל דבריך אלו, אין לי בינתיים אלא לומר - הבל הבלים. הראה נא לנו מישהו אחד שטוען כך, שזריעה היא מדין ביטול ברוב. אך לו יהי, הרי ההבל שבדבריך הוא בכך, שכיון שאתה מודה שיש ראשונים החולקים על כך, הרי שלדעת ראשונים אלו לפחות אני צודק בטענתי בהבנת מי התהום. נקודה זו כבר הדגשתיה לעיל, עיין נא שוב בדברי.

נותרה אם כך הדרך השלישית, וגם שמעתיה מרבותי. לפי דרך זו, מי התהום אינם מגיעים ממי הגשמים, ומי הגשמים רק מעוררים אותם לעלות. ורק מי התהום מכשירים מעיין. וכבר הראיתיך לעיל שכך דברי הרא"ש בתשובה מורים.

ושוב, אין מטרתי למצוא סגולות במי התהום. אדרבה, מנסה אני להבין מה הביאם לחז"ל לנקוט שמי התהום אינם באים ממי הגשמים.

וכן.לא אני אשם בכך שהגזענות הרגיזה אותך היום.

קעלעמר -

אודה לך מאוד אם תצנזר מעט ותעדן את חריפות דברי. אין לי כח לזה כעת.

בן איש

מה אתה רוצה . איפה מצאת בחז"ל התייחסות לכך שמי המעיין הם מי תהום שלא נוצרו ע"י חלחול הגשמים,

זחילה בהכשר מקוואות אינה קיימת בגמ' ואף לא בראשונים . מקור הדברים הוא ברא"ש ואילו כל הראשונים רש"י רמב"ם ר"ח וכל הראשונים מלבד התוס' מסבירים את הגמ' במכות מדין ביטול ברוב - ומוכרח מדבריהם שסוברים שאין כלל מושג של זריעה להכשר מקווה.

תהלות לאל עליון, הנני להציג בפני אחי ורעי, שעקבו אחרי כל המשא ומתן עד כאן ושלא עקבו, את המציאות הנכבדות שזיכני למצוא היום בענין זה, והדברים נפלאים ושמחים.

ספר יש, וגולות עליות שמו, שפקיע שמו בין תופשי התורה כספר חשוב ביותר בדיני מקואות. היום הזה נקלע לידי ספר זה, ומצאתיו דן בכל הנושאים שהועלו באשכול זה, על ידי ועל ידי חברי, ודבריו בזה קילורין לעיניים וישרים בסברא.

וזו תמצית דבריו בקצרה:

א. נהרא מכיפיה מתברך, יכול להתפרש בשלשה אופנים.

1. מתאים לפירוש הראשונים בסוגיה, בתוספת הסבר מדעי - כל דבר בעת הלחות נפחו גדל מחמת הלחות החודרת בו. כך העצים, וכל כיוצא בזה. אף המים כן, נפחם גדל מחמת הלחות. לכן מי התהום מתרחבים בעת הלחות ונפחם עולה, וכך הם מנביעים את המעיין. פירוש זה הוא הפירוש השמרי שהצעתי אני בביאור הסוגיות, אם כי לא בתוספת הסבר זה של הלחות. מישהו יודע אם הלחות מגדילה גם את נפח מי התהום?

2. קרוב לפירושו של תלמיד - פסול זוחלין אינו אלא מדרבנן, ואף לסוברים שהוא מדאורייתא, דין רבו נוטפין על הזוחלין הוא לכל הדעות מדרבנן, כיון שמדאורייתא זריעה מכשירה גם מי גשמים להיות כמי מעיין (כדברי תלמיד). חכמים הם שאסרו זאת (וכראיות שהבאתי אני), אך כשמי הגשמים עוברים מתחת לקרקע, ואין ניכר שאינם מי תהום, לא זרו חכמים.

3. כיון שזהו דרך גידול המעין, לבא גם ממי גשמים שחלחלו קודם מתחת לקרקע, אין מים אלו פוסלים את המעיין מלהיות לו כל דיני מעיין, כיון שכל שהדרך בכך אינו פוסל, ועל דרך זה כתבו התוספות לענין קטפרס.

(פ"א מ"ז פסקה ב ס"ק י-יא).

ב. ביאור דברי בעל התניא שהביא הלבן לעיל, שאם מי הגשמים עוברים תחת הקרקע שיעור גדול הרי הם מוכשרים כמי תהום ואין דין מי גשמים עליהם, והקשיתי שהדבר צ"ע בשיעור ובסברא, ביאר שם שהוא בשיעור שהקרקע יכולה להמתיק את המים ולתת להם את התכונה של מי מעיין - מים מתוקים לשתיה.

ג. על מקור מי התהום, האקוויפרים המנביעיפ את המעיינות, מצאנו מחלוקת בין רש"י לאבן עזרא בביאור הפסוק "כל הנחלים הולכים אל הים". רש"י מפרש שיש מעיינות שמי התהום שלהם מגיעים ישירות מהים (והסתפקתי בדבר לעיל, ושם מעיד שגם היום ידוע שכך הוא), והאב"ע מפרש שאדים עולים מהאוקיינוס ומהם נוצרים העננים המורידים את הגשם המחלחל באדמה ומגיע לתהום ומנביע את הנחלים. הוא כותב שם ששתי הפירושים נכונים במציאות, ומפרש בכך את דברי הרמב"ן על הפסוק "ארץ נחלי מים" המפרש שיש עינות מים ויש תהומות, שעינות המים הם מי התהום המגיעים מהגשמים, והתהומות הם אלו הבאים מהים. וכמפורש בתענית ט, ב שהתהומות מגיעים מהאוקינוס.

ד. הגמרא בבכורות הנ"ל, האומרת שכל מימות שבעולם מגיעים ממי פרת, "לישנא קייטא נקטה", וכוונתה רק למעיינות שבאזור הפרת המקבלים מים ממנו. וכך גם הוא מוכיח מדברי הרמב"ם, שדייקתי מהם כך לעיל. הגמרא בסוכה נ"ג ממנה נראה שכל מי התהום מגיעים מהפרת, נדחית מההלכה מול הגמרא בתענית הנ"ל, כיון שבלאו הכי סוגיא זו של סוכה היא "אגדה נעלמה מוצאת מהפשט".

ה. חילוק נוסף יש לחלק בין מים שרק עברו מתחת לקרקע לבין מי מעיינות אמיתיים - הראשונים אין להם זרימה חזקה, והאחרונים כן. זו תכונה מיוחדת של מי מעיין לזרום בשצף, ואף לגובה, וזהו פירוש "סולמא דפרת" שהמים עולים לגובה (שהתקשיתי בדבר לעיל).

(פ"א מ"ז פסקה ד אותיות ה - ח).

מצאתי שם עוד כמה מציאות מעיינות, ועוד חזון למועד, אי"ה.