על אחריותה של מנהיגות למעשיהם של יחידים

בשבוע שעבר ניצלו בעור שיניהם שני בני אדם מרצח בשמו של הקב"ה. להם מוקדש אשכול זה.

מהי מדת אחריותה של מנהיגות (דתית, חנוכית, פוליטית, חברתית, תקשורתית וכו') למעשיהם הקיצוניים של יחידים, הפועלים שלא על דעתה? האם יש לה בכלל אחריות לכך? הלא אין ספק שהמנהיגות אינה תומכת במעשים כאלה?

אנו יכולים להבדיל בין האחריות שלפני המאורע לאחריות שלאחריו. האם, כאשר מתרחש ארוע קשה, ניתן לקבוע שלפני המאורע היתה למנהיגות אחריות למנוע את התרחשותו? ומהי מדת המחויבות של מנהיגות להתיחס בחומרה אל הארוע לאחר שהתרחש, כאשר מובן שהארוע לא היה על דעתה מלכתחילה?

לשאלה הראשונה אנו יכולים ללמוד מהמשנה:
(סוטה ט,ו) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרין, "ידינו, לא שפכו את הדם הזה, ועינינו, לא ראו" (דברים כא,ז). וכי עלת על ליבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, שלא בא על ידינו, ופטרנוהו; ולא ראינוהו, והנחנוהו.

אם כן, המשנה קובעת: אף אם ברור לכל שזקני בית דין מתנגדים בחריפות לשפיכות דמים, אין זה מספיק כדי לפטור אותם מאחריות להתרחשותה של שפיכות דמים שכזו; עליהם ליצור מציאות חברתית שתיקח בחשבון את אפשרותה של שפיכות דמים, ושתעשה מאמץ מקסימלי למנוע את היווצרות הנסיבות המוליכות אליה.

גם לשאלה השניה אנו יכולים להשיב:
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.
דההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק.
אמר ליה, הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.
אמר ליה, לא. אמר ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.
אמר ליה, לא. אמר ליה, יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך.
אמר ליה, לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר, הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. (בבלי, גיטין נ"ה ע"ב)

המעשה התלמודי קובע, אמנם, שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, אולם אין ספק באצבע המאשימה שהוא מפנה כנגד ההנהגה הרוחנית. בר קמצא אינו מפנה את טינתו כלפי האיש שגירש אותו מן הסעודה, אלא כלפי אותם חכמים שהיו במקום ולא מחו. אילו היו אותם חכמים מוחים, היה החורבן נמנע. כיון שחכמים אינם מוחים, הרי המסקנה שמסיק "האדם הפשוט", אותו מייצג בר קמצא היא שנוח להם אותו מעשה, אף שהם עצמם, מן הסתם, לא היו עושים כדוגמתו. חכמים, מנהיגים, ראשי צבור – מחויבים במחאה. אם אינם עושים כן, הרי הם משתפים פעולה עם עושי המעשים הקיצוניים. מוטלת עליהם אחריות; אין הם רשאים לחמוק ממנה, להסיט את מבטם או לשבת על הגדר.

טבעה של קיצוניות, בדרך כלל, הוא שהיא נשענת על המתונים ממנה. בודדים עושים מעשים קיצוניים; מעטים מתלהבים, מקנאים ומעריצים אותם; רבים יותר מתיחסים באהדה; ורבים מאד מתיחסים בהבנה, ובסלחנות למעשים אלה. על עורף זה נשענים הקיצונים, הוא הנותן להם את הגיבוי, והוא שותף לדרך המובילה אל המעשה הקיצוני – גם אם אינו מגיע אליו בעצמו. אילו היינו מציירים את התפלגות הדעות של צבור מסוים על ציר של קיצוניות, היינו מקבלים עקומה דומה, באופן בסיסי, להתפלגויות אחרות: הרוב מרוכז סביב מרכז כזה או אחר, ובמרחק של כמה סטיות תקן לכל צד מצויים הקיצונים. אם יזוז המרכז לכיוונם של הקיצונים באחד הצדדים, יזוזו גם הקיצונים וישמרו על מרחק קבוע, פחות או יותר. במצב כזה, יימצאו רבים הרבה יותר בנקודה שקודם היו בה בודדים; בפרט – ההסתברות לכך שיהיו כאלה המוכנים ומסוגלים לבצע בפועל מעשה קיצוני תגדל מאד, אפילו עקב תזוזה קלה, יחסית, של המרכז. מנהיגות חייבת להיות מודעת לדינמיקה הזו ולהתחשב בה. בכל צבור קיימים קיצונים; כאשר מלהיטים את רוחו של הצבור, יהיו רבים בהרבה שיגיעו אל הקיצוניות – גם אם המנהיגות שהובילה לשלהוב היצרים לא התכוונה לכך כלל. מנהיגות שמוכנה לשלהב את היצרים, אינה יכולה להתנער מאחריותה לתוצאות.

מנהיגות נבחנת במסר החנוכי שהיא מעבירה בעקבות ארועים קיצוניים, יותר, אולי, מאשר במה שהיא משדרת לפניהם. בטרם הארוע, יתכן שאדם, גם בעל עמדה רבת השפעה, לא ישער את העלול לקרות ולא יתחשב בו. לעומת זאת, המסר שבעקבות הארוע מלמד ישירות לא על הקיצונים, אלא על ההנהגה עצמה. הנהגה שאינה מתנערת באופן גלוי וחד משמעי מהמעשים, שאינה מעבירה לצאן מרעיתה את המסר לפיו מעשים כאלה הם מחוץ לתחום, שאינה מוציאה את העושים אותם אל מחוץ לגדר – משדרת שנוח לה בהם. בכך היא הופכת למשתפת פעולה עם הקיצונים, ומגדילה לאין ערוך את מדת אחריותה לפעם הבאה בה יתרחשו מעשים כאלה.

מיהי המנהיגות? מנהיגות מורכבת מאלה שיש להם השפעה על בני אדם אחרים. לרבנים, אנשי תקשורת, אנשי רוח ופוליטיקאים יש השפעה – רבה או מעטה – על רבים מאד. למרות זאת, ההנהגה אינה רק בידם. לכל אחד מאתנו יש השפעה על אחרים, אם בבית, שם אנחנו מחנכים ילדים או משפיעים על בני זוג והורים, אם בקהילתנו, אם במסגרות בהן אנו עובדים, לומדים או מלמדים, אם בכתיבתנו בפורום, ואפילו בהתנהגותנו ברחוב – בכל מקום בו אנשים רואים אותנו, אנו יכולים לשמש דוגמה חיובית או שלילית. גם בינינו לבין עצמנו, אנו מחנכים את עצמנו על ידי בחינה בקורתית של דרכנו והתנהגותנו, לקיחת דוגמה מאנשים שדרכם נראית לנו נכונה והתרחקות מהנראה לנו שלילי. לכל אחד מאתנו יש חלק מסוים במנהיגות. על כל אחד מאתנו מוטלת חובה ואחריות.

בדרך כלל מה שקורה זה שכמה אנשים עם אומץ וחוסר מעצורים צורחים בראשי ההרים את מה שחושבים הגדולים והמיושבים שיושבים בחדרי חדרים.

מואדיב,

מדבריך אני מבינה (ותקן אותי אם אני טועה) נושבת ציניות מסויימת, ואני תוהה עליה, שכן בין שאר דבריו, כתב גו"ג:
"לכל אחד מאתנו יש השפעה על אחרים, אם בבית, שם אנחנו מחנכים ילדים או משפיעים על בני זוג והורים, אם בקהילתנו, אם במסגרות בהן אנו עובדים, לומדים או מלמדים, אם בכתיבתנו בפורום, ואפילו בהתנהגותנו ברחוב – בכל מקום בו אנשים רואים אותנו, אנו יכולים לשמש דוגמה חיובית או שלילית."
לענ"ד, בהחלט יש בהם כדי לדרוש התנהגות נאותה ואחראית מכל אדם ואדם (ובודאי מן המנהיגות) - גם בכבישים, גם ביחס לגוף ולבריאות, גם בהתייחסות להורים ולילדים וכו'. מדוע אם כן נדרשתָ לציניות הזו?



אזרחי,

דבריך מזכירים לי את האמירות השקריות, כגון: "בכל אחד ואחת מאיתנו ישנו גזען קטן, ורק מעטים הם האמיצים להודות בכך". אמירות מסוג זה, לא רק שאינן נכונות לטעמי, יש בהן גם אפולוגטיקה מרושעת, הבאה להצדיק את דרכו הרעה של מישהו אחד ע"י השמצת אחרים.




תוקן על ידי - אמשלום - 07/07/2005 12:41:56

יתכן ואת צודקת.

אמנם אין כוונתי להצדיק אלא על כך שאם אנו רואים מעשה רע אזי גם אנחנו צריכים לחזור עליו בתשובה.

ואולי אפשר לדרוש ש"ידינו" לא עשו (ידינו דווקא)
ושצריך כפר "לכל" עמך ישראל

אחרת למה מטריחים את הזקנים להתעסק?
ולמה חשוב כל כך למצוא מאיזה מסגרת הוא הגיע היינו העיר הקרובה?

.


אמא שלום: ציניות ?! מואה ??!!


פשוט, אתמהה על ההתעוררות שחלה בשל "כמעט ומתו" של שני אנשים, בעוד "מתו בודאות" באותו השבוע, אינם מעוררים פעולה כלשהי.


והנה, עוד אתמהה: בשבוע שעבר כמעט ונרצח מפגין לא-אלים בירושלים על ידי שוטרים. הארוע צולם בוידאו, והשוטרים מזוהים, ונראים בסרט כשהם מכלים את זעמם באיש שוכב על הרצפה.
לא רק שלא קראתי על זה כאן בקריאה לחשבון נפש, אלא שגם רשתות הטלויזיה שהתמונות הוצעו להן בחינם, לא מצאו בהן עניין.

בזמן בו אני כותב שורות אלו, מתו עוד כמה אנשים כתוצאה מזיהום האויר במחוזותינו. היכן המנהיגים?

אם כן, מואדיב, גם אני תמה עליך. מה לך כי תעסוק בזוטות כמו גורלו של מפגין שהוכה, או נערות שבילו כמה לילות בבית מעצר, כשכאן מתים אנשים על ימין ועל שמאל תוך כדי כתיבת שורות אלה? מדוע אתה קורא לחשבון נפש על זוטות כאלה?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1432851

.


"על זה בדיוק רציתי לדבר... "



הלהפכנו לפורום אקטואליה ר"ל אתה מבקש ?

חלילה וחלילה לי. לא התכוונתי להפכנו לפורום אקטואליה, אף לא להתנצח אתך אישית או לעסוק בפוליטיקה - לא של המואסי ולא של מצעד הגאווה. לכן גם נמנעתי מלהתיחס לשני הארועים הקשים, מלבד ההערה בפתיחת האשכול. את האקטואליה הבאת אתה לכאן, ואני רק התיחסתי אליה "לשיטתך".

אודה על האמת, שהופתעתי קצת מהציניות המבטלת את משמעותו המוסרית של רצח בשם ה' דוקא מצדך. עדיין אני מתקשה ליישב אותה עם האיש שכתב:
עצם הרעיון של דיון "אקדמי" , דיון "טהור" , דיון "מופשט" וכן הלאה, ב רצח,
מעורר בי חלחלה.
המדרון החלקלק מכה שנית.
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=782633

.


אודה (אף כי אבוש בכך) כי בקיאותך ב"מואדיב, חייו ומשנתו" גורמת לי להתנפחות בבלוטת האגו.

בשל בעיות בדימוי עצמי גבוה מדי שנוצרו אצלי בדקות האחרונות, אבקש את רשותך לפרוש כשאני עדיין מתפקד, בטרם יאמר לי מישהו "רד הימנה" , ואמצא עצמי שופך עליו קומקומוס של רותחין.

chouteng,
גם אם נניח שיש לזעוק ולמחות (ולא ברור לי למה למחות בענין זה יותר מאשר על חילול שבת, אבל נניח לזאת), ניתן לעשות זאת תוך הדגשה שיש להמנע מכל אלימות שהיא (כפי שעושים, למשל, אנשי מועצת יש"ע). בכל אופן, המשכתי וכתבתי שמנהיגות נבחנת גם בהתיחסותה לאחר מעשה. בעיני, למשל, אילו היתה משלחת של גדולי תורה מגיעה לבקר בבית החולים את אותו יהודי שנדקר, ואומרת לו: אנחנו מתנגדים בתוקף לדרך החיים שבה בחרת, אבל רצינו להבהיר שלא זו דרכנו ולא זו דרכה של תורה - הרי היה בזה מסר חנוכי חזק מעין כמוהו וקידוש ה' עצום. כיוצא בו, אילו באו מנהיגי גוש קטיף לביתה של משפחת הנער ההוא ואמרו: רבותי, אלה שיידו את האבנים אינם משלנו, אנו באנו לגור כאן לדורי דורות ורצוננו לחיות לצדכם בשלום ובכבוד הדדי, הרי היה בזה מסר חזק - ולדעתי, גם למאבק שלהם זה היה מועיל. מה חבל, שבשני המקרים דומה שהרעיון אפילו לא עלה בדעתם.

אני מתנצל מראש בפני כל מי שיכתוב באשכול אם לא אענה לו, שכן בשבועיים הקרובים לא אוכל, כנראה, לכתוב כאן.

גם וגם

הנושא שהעלית מערב אותנו בשני נושאים אקטואליים. אני מנחש שכוונתך למי שניסה לדקור משתתפים במצעד ה"גאווה". והרמז האחר של מואדיב מתייחס לפגיעה במפגין נגד ההתנתקות לעומת רמז לפגיעה בפלשתינאים, שכנראה הובא על ידך.

אני מקווה שפתרתי נכון את התעלומה, ראשית עבור אלו, כמוני, שאינם בקיאים בפיענוח, וגם עבור שר ההיסטוריה והארכיאולוגים שיבואו לעיין בעתיד באשכולות עצור חושבים, הישיבה האינטרנטית הראשונה שממנה יצאו גדולי חושבי הדור הבא בעז"ה.

(היה אמור להיות סמיילי באיזה מקום, כדי ליטול את העוקץ, או כדי להדקו היטב פנימה).

לאחר הערה היסטורית הכרחית זו, אני מבקש להציע אבחנה בין כמה רמות:

א. המעשה עצמו. נניח שהוא מגונה - אם כי עדיין יש מקום דיון בשאלות כמו מה דעת ההלכה לגבי היחס לאנשים שאינם עומדים בדרישות שלה, והאם יש מקום לקנאות בכגון דנן. אבל, כאמור, לא זה נושא האשכול, וציינתי זאת כדי לעזור לעצמי למיין את הנושאים המעורבים יחד על מנת להתרכז בעיקר.

ב. האחריות של הרבנים ומי שנחשבים למורי הדרך, בין מצד ההלכה ובין מצד ההתנהגות התורנית הרצויה, כלפי אירועי וזני אירועים אלו.

כאן חוששני שלא ברור לי מדוע יש לפנות בטענות לרבנים. במיוחד בשל שני האירועים שבהם נטלו חלק אנשים שמגדירים עצמם כמשתייכים למסגרת דתית או חרדית. זה שהם טעו - אני מקבל את ההנחה החזקה מאד שהם טעו ברורות, וכן היא דעתי - האם זה מחייב את הרבנים בשל טעותם?

אני יכול לחשוב על שני כיווני תשובה, שאינם סותרים.

1. מצאנו שבהלכות שבת ופיקוח נפש, השואל הריהו שופך דמים, בגלל העיכוב, והנשאל הריהו מגונה. ונשאלת השאלה במה הוא מגונה. ויש לומר שהיה לו ללמד אחרים שאין כאן מקום לשאול.

האם אנו דנים את המקרה החדש של האלימות שבעליה טוענים להצדיקה בנימוקים תורניים ופסאודו-תורניים כשאלה בהלכות פיקוח נפש? כיון שהיה על הרבנים לעלות על דעתם שיקום אי מי ויעשה עצמו ל"פנחס", היה עליהם להתריע נגד "פנחסאות" כזו?

2. כיון שיש שורשים לרעיונות של קנאות, מן הראוי להקדיש פרק מיוחד בלימוד לנושא זה, כדי למנוע תופעות של קנאות שלא במקומה. זו קביעה כללית, שאינה שייכת לאירועים הנוכחיים.

ג. כיצד יש להגיב על תופעות הקנאות הבלתי מוצדקת לאחר שהן התרחשו.

מצד אחד, הרעיון של גם וגם ראוי לשבח. אמנם, יש בו מין הודאה לאחר מעשה באחריות. כיון שיש מי שלקח על עצמו לדבר בשמי, ועשה מעשים שאני מתנגד להם, עלי לצאת ולפייס אחרים שנפגעו ממנו. מדוע? הרי אין גבול למספרם של מעשי השטות ושל השוטים. האם יהיה עלינו ללכת כל העת ולהתנצל על מעשיהם?

זה יתכן רק אם יש מקום לחשש שילכו אחרים בעקבותיהם, ועלינו להתריע. ואם כן, אני מצטרף לגם וגם.

ועדיין צריך למצוא את הפתרון הטכני כדי להבהיר שאנו מגנים את המעשה ומשתתפים בצערו של הסובל מן האלימות, אך איננו נותנים הסכמה בשום פנים ואופן למעשים שעוררו את הפנחסאות. (מצעד הגאווה).

גילוי נאות: הכותב רואה עצמו כבן הציבור האורתודוכסי. הדעה המובעת כאן אמורה לשקף הסתכלות שמבוססת, לפחות חלקית, על מקורות ההלכה, לפי הפרשנות האורתודוכסית. השימוש במילים "אנחנו", "לנו" ודומותיהן נועד להוות קיצור דרך להנחות יסוד המוסכמות בציבור זה, גם אם יש בו טעם של האי-פוליטיקלי-קורקט.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"

זו התשובה העקרונית.
כל עוד הרבנים אמרו מהם דרכי ה' (להבנתם)
ויש אפשרות לומר שעפ"י המקורות והמסורת שבידינו
שהם צודקים.
רק אם היתה הוראה לא הגונה באופן מובהק של הרבנים היא ראויה לגינוי.

בנוגע לאחריות ציבורית בנוסח עגלה ערופה, דומני שהיא נופלת על ראשי ציבור שיש להם כח פוליטי.
במקרה הזה ראשי הציבור האלו הם בראש ובראשונה
רה"מ הממשלה הכנסת, בג"צ, התקשורת וכו'.
היות ובאופן אטום ודי אכזרי ביטלו כל אמירה של הרבנים בהקשר הזה, אני חושב שמגיע להם צל"ש של אחריות ציבורית, על כך שהצליחו במובנים רבים לרכך את עוצמת ההתנגדות, כדי למנוע אסון של שפיכות דמים, בעקבות האלימות שהממסד מפעיל כאן כלפי אזרחיו.
אמנם בענין זה היחס למצעד הגאוה עקיף יותר, אבל לטעמי עקרונית הוא נכון לא פחות מאשר ביחס להנתקות... כל עוד "לא סופרים" את הרבנים בנושאים של רוח ותרבות, א"א לבוא כלפיהם בטענות על כך שלא השפיעו מספיק, ו/או שקראו דברים שהם רצו למנוע.
הבקשה מהם להתנצל על כך נתפסת בעיני בראש ובראשונה כחוצפה.
מי שיוצר, תומך, או אפילו רק יושב בצד ושותק כשמול עיניו מתנהלת מדיניות דורסנית אטומה מושחתת וכ"כ חסרת היגיון ויושר בסיסי.
שלא יבוא בטענות אח"כ שנערים חסרי שיקול דעת, מתפרעים ומאבדים את הצפון.
הוא האחראי המיידי לכך.

|אייקון מתנצל על תגובה שתייחסת נקודתית לפוליטיקה| (פשוט היות והנושא עלה אני לא חושב שיש סיבה להסתיר את הנקודות המהותיות בו על אף שהוא "נגוע" רח"ל בפוליטיקה)

מיימוני

יש לציין שאתה קצת מדאיג אותי, ואפרט:

1] למען הדיוק ההסטורי החרדי הדוקר לא "ניסה" לדקור אלא דקר ממש. הוא ניסה לרצוח ולא עלתה בידו.

2]אני מצטט למען יובהר: "המעשה עצמו. נניח שהוא מגונה - אם כי עדיין יש מקום דיון בשאלות כמו מה דעת ההלכה לגבי היחס לאנשים שאינם עומדים בדרישות שלה, והאם יש מקום לקנאות בכגון דנן. אבל, כאמור, לא זה נושא האשכול, וציינתי זאת כדי לעזור לעצמי למיין את הנושאים המעורבים יחד על מנת להתרכז בעיקר.

לכאורה, למותר להאריך בדיבורים, ההדגשות מבטאות הכל. אך למען הסדר אפרט מה הבעיה.
אני מבין מתוך עיון בפורום ומתוך השתתפות לא מועטה שהפורום בא למזג בין המוסר ,האנושיות, והיושר האנטלקטואלי לבין התורה ומצוותיה, שפעמים רבות עומדות בנידוד משווע וצורם לעקרונות מוסריים כגון אלה. כשבא אדם במעמדך ובטון רגוע ומהורהר מסתפק האם רצח חפים מפשע הוא מגונה ואף נסבל.
וכל חקירתך היא האם זה משתלב בעקרונות ההלכה. אני, כתושב המדינה, אמור להתחיל לפחד.
לו שמעתי זאת מאיש קיצוני זועם הייתי יכול למסגר אותו בתבנית ידועה מראש של שוליים קיצוניים שרק השב"כ אמור לטפל בהם. אבל כשזה בא מהפורום, שאמור היה להיות נושא הדגל של אנושיות ומוסר, זה מדאיג.

3]האם באמת אינך מבין מה הטענה כלפי ההנהגה? או שבטיעון איפכא מסתברא באת? מצד אחה הרי תצדיק את ההנהגה כצורך קיומי כדי לשמר את הציבור האורטודקסי ,ובעבור זאת אתה מכופף עצמך לה. ומצד שני כשבאים בתביעה אל אותה הנהגה אתה מתפלא על כך. הלא זהו תפקידה. לא כן?

4]שוב למען הדיוק ההסטורי. במואסי נעשה נסיון ברור ללינץ, מהסוג שכה נחרדנו ממנו כשמוסלמים צמאי דם וקרביים עשו זאת לקדושינו ברמאלה. זו בדיוק הבעיה בפיסקה האחרונה בדבריך. כל הסיפור הוא מי עושה זאת. האם בן עמך ודתך .במקרה שלך בן קהילתך, או בן עם אחר.