איך באים תינוקות לעולם (שיחה עם תושיה)

בני הקטן שאל אותי: מהיכן בא הלחם.
השבתי: מהחנות.
שוב שאל: ומהיכן בא לחנות.
עניתי: מהמאפיה.
יותר לא שאל.

אני חושב אולי טעיתי, הייתי צריך לומר: חורשים את השדה, כדי שיוכל לקבל זרע, אח"כ זורים זרעים, ומחכים לגשם, או לממטרה, ואח"כ הזרע נובל וצומח במקומו חטים. וכשגדלים החטים קוצרים אותם. ואח"כ דשים אותם ע"י פרות, או מכונות. וכך הייתי צריך להסביר לו את כל ל"ט המלאכות שעושים בלחם - עד שבא למאפיה, ומשם לחנות. ומשם הביא אמא לבית.

חבל, פיפסתי. אולי כשהייתי מסביר לו לא היו לו שאלות והיה מבין הכל.

שאלו והעירו דברים גדולים, ואענה כפי כוחי ומסת הזמן.


הלבן

איקון ירוק מאד. במשל אחד קצר הבעת כל מה שניסיתי להגיד במילים ארוכות.

בניסוח שלי: עונים על השאלה לפי גבול הבנתו וצרכיו של השואל.

***
וטו

יש כאן ארבעה מניעים שונים, ברמות שונות, שאני מזהה בתכנון תשובה, ולמעשה אנו חורגים מהנושא המסויים שלנו ועוברים למתודולוגיה של הוראה.

מצד הענין:

א. העברת מידע מדוייק ככל האפשר.
ב. שמירה שלא להטעות ושלא לתת מקום למיתוסים.

מצד השואל:

ג. התחשבות בצרכיו. לראות מה השאלה שהוא שואל, מה התשובה שהוא זקוק לה, ומה אסור לענות לו (ראה גם ב').

מצד החינוך הכללי:

ד. לסייע לפיתוח ענין בריא בנושא. זה כולל גם פיתוח תשתית מחשבתית שתהיה דרושה בעתיד.

אם ננתח את המצב שלנו, נראה כי הילד שואל במטרה להבין, ברמה שלו, כיצד נולדים ילדים. זו חובתנו לספק לו מידע שיהיה מובן, שלא יבלבל ושלא יפחיד, וזו גם ההזדמנות שלנו - ולכן החובה שלנו - להעביר גם מסרים שיכולים להיות חשובים.

אני סבור שמה שעניתי לגבי "ילדים נוצרים בבטן" וכו' עונה על הצורך הראשון של השואל.

הטענה של אמשלום היתה שמן הראוי להבהיר גם את חלקו של האב. הוזכרה גם האפשרות להשתמש בזה כדי להזהיר מפני הטרדה מינית.

הנושא השני נראה לי לא דרוש ומסוכן בהקשר זה. לעומת זה, הנושא הראשון, גם אם הוא לא נצרך כרגע, האם הוא לא חשוב מפני נימוק ד'?

הודיתי לאמשלום שיתכן שזה כך. אבל בהתחשב במיגבלה של ג' ו-ב', ובהתחשב גם ביכולתי המוגבלת, אין לי תשובה לכך.

אתה וטו הצעת להשתמש ברעיון של "האב נותן זרע", ואילו אני העדפתי לדבר על "כך עשה ה'". החשש שלי היה שמשפט כמו "האב נותן זרע" מבלבל ומעורר תמיהות. יתכן שזה תלוי בילד, או בכשרון ההסברה של האבא. לכן איני יכול להמליץ על זה, אבל גם לשלול זאת (במיוחד שאתה הממליץ...).

לגבי השיטה של לענות לפי הענין ולא לפי השואל - גם אם כך נהג רבנו, איני יכול להמליץ על זה. אני סבור שהתורה מלמדת אותנו לענות לפי צורך השואל. כולל מיתוסים הכרחיים.

ולמעשה, כפי שהראה בשעתו קולקובסקי - נושא לאשכול בפני עצמו - אי אפשר להימלט ממיתוסים. ולכן איני חושש, בהקשר זה, מפני "כך עשה ה'".


***

תיכנון תשובה לשאלה התמימה על "איך נולדים ילדים" מחייב אם כן, מעבר לנושא הבעייתי שהוא, בחלקים שלו, טאבו חברתי וסכנה חינוכית, וגם מטרד לפעמים להורים חסרי הנסיון והחוששים מפגיעה במוסכמות - הוא גם ענין של איזון עדין בין יכולתו של הילד לשאת ולסבול תשובה לבין רצונו של המחנך להעביר את הידע המירבי האפשרי. אני מזכיר את דברי חז"ל: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אחרי שובי נחמתי; וכי מה הדמיון?

כאשר הבן שואל אודות מקור הלחם, מספיקה לו התשובה שהלחם בא מהמאפיה. יותר מזה אין הילד מוכן לקבל. אם אתחיל לספר לו על חרישת השדה הוא לא ידע מה אני רוצה ממנו בכלל, ויעזוב אותי לנפשי.

מה שאין כן כאשר הבת שואלת אודות מקור הילד, הרי אפילו אם היא תסתפק במענה קצר, ואפילו אם היא לא תשאל יותר, הרי לא בחנם אנו אומרים בהגדה: את פתח לו, והגדת לבנך. ואם היא לא תבין כעת, הרי זה יעזור לה להבין אחר כך כשתתבגר,

כאן, המעצור למענה מפורט היא רק הסגירות החברתית שהשטלתה על החברה החרדית, סגירות שהורסת את החיים של הילדים ושל המבוגרים. בתופעה שלילית זו חייבים ללחום בכל הדרכים.

זו דעתי, ומה דעתכם?

בעניין תשובות ע"פ רמת השאלה והשואל/ת:

עולם הפוך אני רואה כאן. אמשלום נוקטת בדעתי ובדעת הלבן, והלבן נוקט בגישת אמשלום.

ראשית, איקון ירוק לאמשלום. נראה מהבדיחה שלה שגם היא מסכימה שקודם כל צריך לברר מה הילד שואל לפני שממהרים לענות.

שנית, הערה של אי הסכמה לדברי הלבן. הלבן כתב:


"מה שאין כן כאשר הבת שואלת אודות מקור הילד, הרי אפילו אם היא תסתפק במענה קצר, ואפילו אם היא לא תשאל יותר, הרי לא בחנם אנו אומרים בהגדה: את פתח לו, והגדת לבנך. ואם היא לא תבין כעת, הרי זה יעזור לה להבין אחר כך כשתתבגר,

כאן, המעצור למענה מפורט היא רק הסגירות החברתית שהשטלתה על החברה החרדית, סגירות שהורסת את החיים של הילדים ושל המבוגרים. בתופעה שלילית זו חייבים ללחום בכל הדרכים".


והנה, למרות שאני מסכים שראוי לקיים "את פתח לו", וזה כלל גדול מאד בחינוך ובלימוד, ואנו למעשה עושים זאת כל הזמן, הרי כפי שיש מצוה לפתח ולהכין תשתית, יש גם מקום שבו הגזמה בדבר אינה טובה. וזה לא רק בנושא הרגיש שלנו אלא בכלל.

ושנית, איני מסכים שהבעיה והמיגבלה היחידה כאן היא סגירות חברתית. זה קיים, ועל זה אני מבכה, כגון באי היכולת שלנו להשתמש בביטוי "הריון" אלא "במצב" וכל הדומה לזה לאין שיעור וגבול. אבל יש גבול עד כמה יש מקום להסביר - לפי צורכו וחכמתו של השואל (וכמובן גם לפי הנשאל).

***

איני זוכר לינקים, אך היה בזמנו אשכול שבו כתבתי בח"ח, ובו תארתי את הספר החדש של "ילדי שי". סדרה מעולה של סופרת ירושלמית, בקרמן, שמשלבת סיפור מרתק עם תיאורים הומוריסטיים, וערכים יהודיים אורתודוכסיים חרדיים.

והנה, בספר האחרון, מופיעה משפחה (של בעלי תשובה, אבל לא זו הנקודה), שבה האם מבקשת פתאום מחברתה הטובה, אמו של גיבור הסדרה שייקו, להשגיח על בנה הקטון. ואז, כפי שהקורא הנבון ניחש מזמן, היא יוצאת לבית החולים - ובינגו, יש לה ילד קטן חדש.

הקפיצה הזו כל כך ברורה בסיפור עד שניחשתי שהסיפור המקורי שכתבה הכיל אולי התייחסות לעובדה שהיא הולכת ללדת, אך עורך ספרותי או המוציא לאור תבע ממנה להשמיט כל זכר לדבר "מטעמי חינוך" - כלומר, סוציולוגיה.

זו הסגירות החברתית שעליה דיבר הלבן, והיא בעוכרינו. אך כפי שאני ממליץ להתרחק ממנה ולא להיות מוגבל על ידה (באופן שלא יביא להחרמת ילדינו אצל השכנים), כך עלינו לחפש את הגבול בצד השני, כי גם שם יש גבול והגיון.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו