אולי זו סתם מגבלה שלי, אבל אני אפילו לא מבינה את השאלה. ברור שאפשר.
מה, לא?
נשלח ב-16/7/2002 07:47
איקה,
לא מבין את שאלתך!
הרי כל מחלוקת, כגון אם ראוי שזמן קריאת שמע יימשך עד חצות או עד עמוד השחר.
קיצוני יותר, יש מחלוקות על תאריכים היסטוריים כמו עליית משה להר ומתן תורה ואף על עובדות כמו בגמרא גיטין ו': אם מצא זבוב או שערה.
זה שייך גם לגבי אמירה על העתיד, לדוגמא את תאמרי שמשיח יבוא מחר ואני אומר מחרתיים ועל זה יבוא השלישי ויאמר "אלו ואלו"!
אך כפי שנאמר למעלה, שהפירוש שלכל צד בסיס לגיטימי לדעתו ולהינקט להלכה כ-אמת.
מספרים על שניים שבאו להתדיין לפני רב. הרב הקשיב ואמר לאחד, אתה צודק! הזדעק השני "הלא ......", אמר לו הרב, אתה גם צודק! הרבנית ששמעה, שאלה אותו יותר מאוחר, איך ייתכן שגם הוא וגם הוא צודק, הרי לא שייך ששני הפכים יצדקו? אמר לה הרב, את יודעת מה? את גם צודקת!
רואים בסיפור בדיחה, אבל בשבילי, זה בדיוק הנושא שלנו.
כששניים אוחזים בטלית וטוענים כולו שלי, הרי שניהם באים מכוח איזה בסיס מציאותי המעניק להם בעלות, אלא שאינם מדייקים בשיעור המדוייק של השלכת הבסיס הזה. הרי שיש לכל אחד כללית נקודה צודקת אבל בפרט המדוייק למקרה הזה, אמנם יש אחד שאינו צודק ולכן צדקה הרבנית!
נשלח ב-16/7/2002 11:49
למה צריכה להיות סתירה? כל דעה ברובד אחר. יש 70 פנים לתורה וכמו שבית שמאי ובית הלל אינם סותרים זה את זה אלא שניהם לשם שמיים (אחד מכוון לשמיים ואחד לעם), כך כל מחלוקת.
נשלח ב-16/7/2002 12:17
דווקא בשל העובדה שאין ביכולת האדם לקלוט ישות נבדלת מחומר, ציינתי כי הביטוי זה וזה דברי אלהים אינו מתייחס לאחדות האלהים, אלא לתכלית הכרת האלהים. אופייה של ההכרה היא על דרך השלילה כפי שפירט הרמב"ם בארוכה במוה נבוכים, ח"א, פרקים נ-סט.
נשלח ב-16/7/2002 12:28
חי_אדר,
שוב, אם "אין ביכולת האדם לקלוט ישות נבדלת מחומר", אז איך קלטת את זה?????
נשלח ב-16/7/2002 17:35
אכן, ישות נבדלת לא ניתנת כלל לקליטה. ומפני כך ציינתי כי הביטוי זה וזה דברי אלהים חיים לא מתייחס כלל לעניין אחדות האל, אלא לעניין הכרת התכלית. והכרת האל היא רק בדרך השלילה, כפי שפהרחיב הרמב"ם במורה נבוכים, ח"א פרקים נ-סט.
נשלח ב-22/7/2002 19:42
מצאתי דוגמא להסבר "אלו ואלו". [השתמשתי בה זה עתה גם ביתר אריכות לגבי הגישה הכללית ללימוד, באשכול "הגישה האידיאלית ללימוד".]
הרמב"ם בהלכות שבת פרק ל' הלכה ד' כתב:
"אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת". הבין המגיד משנה ש"כל היום בכלל האיסור".
לעומת זאת כתב שם הראב"ד: "דווקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה".
ראיתי ביאור נאה, כדלהלן:
"ונראה לבאר דהרמב"ם ס"ל דהטעם דאין קובעים סעודה בע"ש, הוא משום שעל ידי זה יימנע מלהתעסק בצרכי שבת וזה אכן שייך כל היום. משא"כ הראב"ד סבר שהטעם הוא משום שלא יהיה תאב לאכול בליל שבת, לכן קודם חצות מותר".
ביאור זה מניח שלרמב"ם ולראב"ד גישה שונה לגמרי ומה שסובר האחד לא סובר השני.
אך יש לדון שאין המחלוקת רחוקה מן הקצה אל הקצה. והיינו שבמקרה שברור שסעודתו וכל עיסוק של האדם שגם מהבוקר ימנע ממנו מלהתעסק בצרכי שבת, הרי בזה גם הראב"ד יודה שאין לקבוע סעודה כזו אף מהבוקר. ובמקרה שברור שלא יפריע להכנות צרכי שבת אלא שימנע מתאבונו לאכילת שבת, הרי בזה גם הרמב"ם יודה שיש להימנע רק מחצות ואילך. המחלוקת -אם בכלל ישנה- היא אולי בדבר גבולי שקשה לעמוד עליו אם רק ימנע תיאבון או גם את ההכנות, אז קבע הרמב"ם כלל של סטנדרט הילכתי [לפי הבנתו את הגמרא גיטין] שיש להחמיר מתחילת היום והראב"ד שרק מחצות.
אך יתר על כן, ייתכן שאין מחלוקת כלל, אלא מר כסתמא דיליה ומר כי סתמא דיליה.
הרי: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"!
נשלח ב-31/7/2002 01:44
כדרכי בקודש לא הטרחתי את עצמי לקרוא את כל אשר לפני ובל אופן ארשה לעצמי להגיב ובסליחה מראש אם דעתי כבר הוזכרה.
ובכן,ע"פ המבואר בקבלה ובחסידות התורה (וביחד עימה ההלכה ) המופיעה לפנינו אינה אלא משל למשהו הרבה יותר נעלה ומעל לכל המושגים הארציים ואף הרוחניים שלנו.
בין התורה כפי שהיא מופיעה לפננו ובין מהותה האמיתית מפרידות אין-סוף דרגות שכל אחד מהם הוא משל לשלב שמעליו.ע"פ זה ניתן להסביר את הסתירות בתורה בכך ששתי הדעות הסותרות שייכות כל אחת לדרגה או מימד אחר
נשלח ב-31/7/2002 04:06
ר' יום טוב ליפמן מצא לנכון להתנצח עם הנוצרים שטענו כנגד היהודים על כך שהם אינם מקיימים כלל את התורה האלוהית, אלא בשרירות ליבם הם בטלוה, ויצרו להם את "התלמוד" כתחליף לתורה.
להלן דבריו כפי שמובאים בספר הנצחון לר' יום טוב ליפמן ממילהאוזן: סימן שכא. " השם יתברך נתן התורה, והסמכות, והמידות (13 המידות), לדרוש בהם התורה כל לומד- תורה וכל חכם וחכם לפי הבנת דעתו, ובלבד שיעסוק ויעיין בכל כוחו בלי התרשלות, אם יראה לסנהדרין על פי תורה והמידות שדבר אחד טהור יהיה טהור, ואם יעמדו הסנהדרין אחריהם ויראה להם שעל פי התורה והמידות אותו דבר טמא כי השם יתברך שנתן לנו התורה, תלה אותה בדעת החכמים וראות עיני שכלם: כי מציון תצא תורה, רצה לומר תצא דבר תורה היום, שלא יצאה אתמול, לפי שהתורה ניתנת כפי הסכמת מקבליה הרבים שנאמר : אחרי רבים להטות, וכן נאמר במפורש במסכת עדויות שהדין משתנה לפי דעת הרבים:
וכתוב : ונתתי לכם תורתי, רצונו לומר: לבחירתכם, איכא למימר " אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם" - וזימנין שייך האי-טעמא וזימנין שייך האי-טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים שינוי מעט". הרב ליפמן ראה את החשיבות בהוראת שעה וחיזוקו של העם בשעת משבר קשה .
גם הרמב"ם שבהלכות ממרים מפרט הלכות שבהן חובה לעקור דברי תורה, על פי הוראת שעה כלומר: במקרי חירום מה שנקרא אד- הוק.(ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ב')
נכון, זה אותו המושג. Superposition מורה לנו ששוני, אינו בהכרח סתירה, אלא שני הביטים מאותו העיקרון. אכן כך התבאר הנושא למעלה.
אך שתי קביעות הלכה לאותו אדם באותו מקום וזמן שונות, אם כי זה לגיטימי מפאת חוסר הידע המוחלט של מכריעי ההלכה המכריעים לפי יכולתם, ה Superposition אינה סופית, אלא ארעית עד שיתקדם האדם להכרעה טהורה ומדויקת לכל מקרה.
נשלח ב-9/8/2002 01:11
גם בתורת הקוונטים נעשית קריסה של הסופרפוזישן ברגע שמתבצעת צפיה.
(זה אולי תואם לפסק הלכה במחלוקת)
נשלח ב-9/8/2002 13:22
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם על ידי צביון אחד בדעות ובתכונות... ובאמת אינו כן. כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום (בין צדדים שונים) שיתראו כל הצדדים וכל הגישות ויתבררו איך כולם יש להם מקום. כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו. ואדרבא, גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, ייראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה. שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על ידם ייראה אור האמת והצדק.....
הראי"ה קוק ז"ל
נשלח ב-13/8/2002 05:09
בוגי, דבריך בשם הראי"ה, מזכירים את העניין שיש לבני אדם בחיבור פאזלים.
כי לכאורה מה העניין לקחת תמונה, לשבור אותה כדי לחברה מחדש? זה נראה אבסורדי. אלא שעל ידי ההתעסקות בחלקיה השונים ובמחשבה איך יתאימו אלו לאלו, מתעצמת המודעות לתמונה.
נשלח ב-24/11/2002 07:17
בחזרה לנושא "אלו ואלו..."
נודע לי על שני רבנים ידועים כחכמים הקרובים זה לזה והנוהגים בצורה שונה לגבי נושא של מלאכת בורר בשבת לגבי קילוף.
אחד מהם רואה בקילוף מלפפונים בורר ולכן אוכל אותם בקליפתם אבל את עור העוף הוא מקלף. השני בדיוק להפך, את העוף אינו מקלף משום "בורר" אבל את המלפפונים הוא מקלף.
מעניין שלא הצליחו להגיע לעמק שווה למרות קירבתם ההדדית.
בעצם המחלוקת אם נאמר שאלו ואלו דבריהם "לענין" לעשות קילוף כבירור, דרוש בירור מה ההיבט המעלה את דרגת קילוף המלפפון מעל קילוף העור להיות "בורר" ומה ההיבט ההפוך?
בדרך זו נוכל לפתור לעצמנו את הנידון.
