קטע מהתכתבות: אם למשל אני נח על מיטתי בנוחיות בליל סערה, ואשתי מטלפנת שאצא להביא אותה כי היא שכחה את הארנק, אני עושה את זה מתוך מחוייבות ולא מתוך חשק ורצון. אבל המחוייבות נובעת מכך שבאופן כללי אני אוהב ורוצה ובוחר. אם היחסים עם האשה יהיו כאלה שלא בריא וטוב ונכון לי באופן כללי להיות בהם, עלי היפרד ולא להיות ביחסים בלי אהבה ורצון ובחירה. אם היו מוכיחים לי בוודאות מוחלטת והייתי מקבל שאמונת דעעש אמיתית ואלוהים רוצה שאעסוק בעריפת תינוקות, הייתי אומר שגם אם זה אמת אני לא רוצה, ולא אציל את עצמי מגיהנום וזעם האל האמיתי על ידי שאערוף תינוקות. ואם האל האמיתי והאינסופי והיודע כל אומר לי שכך האמת ואני טיפש וקטן, עדיין לא אקבל ממנו ואלך עם האמונה האנושית הטפשית והקטנה שלי ולא אסכים לערוף תינוקות. וגם אם יתגלה אלי מהשמיים בעצמו אעמוד מולו ואומר לו בפניו: "לא רוצה!".
כלומר אני כדתי ומאמין עדיין בעצם פועל לפי רצוני ובחירתי גם אם אני מקיים חובות שלא נוחות לי באותו רגע, ולא בציווי מחייב מלמעלה. הקב"ה שאל את האומות אם הם רוצים לקבל תורה וסרבו. ובני ישראל אמרו נעשה ונשמע ואם היו מסרבים לא היו נכנסים למערכת היחסים והברית (או שהיו נעשים כשאר אומות או שהיו מתים כמ"ש כאן תהא קבורתכם, ובכל מקרה לא היתה נוצרת מערכת יחסים עם האל בלי רצון ובחירה). מתן תורה זו חתונה כמ"ש חז"ל. יחסי חתונה מוכרחים להיות ברצון והסכמה ובחירה חופשית. וגם אם אין דרך של גירושין לגיטימית אז אפשר לקפוץ מהחלון או לחיות בריב ומרד וכך נכון ועדיף מאשר לחיות במערכת יחסים לא טובה ולציית במרירות בקפיצת פה וסגירת לב. לפני שנים שאלו אותי שני בחורים חשובים ממשפחות רבניות שלומדים במיר, אם הייתי נולד נוצרי או מוסלמי הייתי מאמין בנצרות או באסלאם כמו שכעת אני מאמין ביהדות. ומה שאני כותב כאן היתה תשובתי להם. יש לפני דת כלשהי, תורה כלשהי, מערכת יחסים. זה מבחינתי כמו שידוך. יש כאן לפני הצעת שידוך כלשהי. אם אני טועם את חברתה וקרבתה וטוב לי וחי ובריא וצומח ושמח וטעים לי, אני נכנס ומתחייב ואעשה גם דברים לא נוחים מתוך המחוייבות לזה. ולא מעניין אותי אולי אם הייתי מכיר גברת אחרת הייתי חושב שהיא הכי טובה. לא בודקים את כל נשות העולם לפני שבוחרים בת זוג. טעמו וראו כי טוב ה'. אבל אם לא טוב לי באופן העמוק, אם אני שוקע ונופל לעצבות ועצבים ומתנתק מעצמי ומהחיות ומהאנושיות והצמיחה והשמחה וטוב הלב והנחת, באופן קבוע ויסודי, לא רק ברגע של משבר וקושי חולף שניתן לפתור, אז מה אכפת לי אם זו האמת או לא. מה אכפת לי אם זה מה שנאמר בהר סיני או לא. אני קודם כל רוצה לחיות ולצמוח ולהיות בעצמי טוב לאחרים ושיהיה גם לי טוב. האל שאני בוחר להאמין בו הוא כזה שקודם כל הוא רוצה שיהיה לי חי וטוב והוא לא מעמיד שום דרישה שיכולה להיות בסתירה לזה. אם הוא לא כזה אני לא רוצה להיות מאמין שלו ואם במקרה הוא אמיתי אז אני מורד בו כי עדיף לי שיעניש אותי מאשר לפעול כל חיי בשעבוד לרצונו בלי שאני אוהב את זה. אם אומרים לי שאני צריך לעשות דברים שכעת בבירור רעים לי ולאחרים כי בעולם הבא הם יגרמו שיהיה לי ולכולם טוב ואני בקטנותי לא יכול להבין ולראות, זה לא משכנע אותי. כי אפשר למכור לי ככה כל סיפור שהוא, ואם הייתי נולד לדת אחרת הייתי מאמין בה. אני חושב שנכון שאקח אחריות על חיי ואמונתי ודעותי ובחירותי ולא אלך כפתי מוחלט בלי שום מחשבה והתבוננות עצמית רק כי אומרים לי מלמעלה בשם אמת מוחלטת כלשהי שבלי קשר לכל מה שאני רואה וחווה תהיינה תוצאות טובות בעתיד. רק אם אני מרגיש בעצמי שיש טעם של אור וטוב גם עכשיו ואני רואה שיש דברים שמגבילים את זה ורואה שיש אפשרות שהם לא יהיו והטבע העמוק של העולם נראה לי שמורה שבאמת אין להם מקום בו, ויש התפתחות לכיוון ההוא גם אם עמוקה ולא תמיד ברורה לי או לכל אדם, ומבטיחים לי שלעתיד הם לא יהיו והאור המתוק יהיה בלי גבולות, לזה אני מסוגל להתמסר והאמין כי ראיתי את היסודות של זה בעצמי. לכן מבחינתי פחות חשוב מי המוסר המדוייק של מעמד הר סיני ומה המסירה המדוייקת. אם מה שקורה היום חי ועובד לי אני מקבל ומתמסר לזה כמו לאשה שטוב לי אתה ואם לא אז לא, ובזה מסתיימת הרלוונטיות של חקירת ה"אמת" מבחינתי. בשאלות של חיים ויחסים שזה בעיני העניין של דת, המושג אמת הוא לא כמו במדע שאפשר לדבר בפשטנות על אמת אובייקטיבית אחת וברורה וקבועה.
 |
|
|