מה מחייב לשמוע בקולו ?

אף אני הקטן אנסה להשיב במשפטים אחרים, והכל סובב סביב אותו הציר (של ווטו במקרה זה)

ראשית יש להגדיר במדוייק מה המושג 'חייב'. כאשר ברור לנו מהו ה'חייב' הזה, כמדומה, שחצי שאלה ירדה. לדוגמא, אני 'חייב' ללכת לבנק, מה מחייב אותי? מי מחייב אותי? מהי תחושת המחויבות בכלל?

אם נניח שהתחושה היא תחושה הכרחית לעשות זאת, אם כן, לא שייך לשאול מי 'מחייב' אותי לשמוע בקולו, זו תחושה אישית שלי שאני מרגיש צורך לשמוע.

כעת באה השאלה למה אני מרגיש ככה?! התשובה היא: או מחמת שאני מבין שכה ראוי לנהוג, ולכן יש בי את תחושת ה'חייב' והמוכרח. או שמא רק חינוך מהעבר המקנן בי, ואז, אין זה אלא סיוט ופחד.

בכל מקרה, כאשר נבין מהו ה'חייב' הרבה מן השאלות נופלות.

כאמור, אם אלוקים הוא מישו מפחיד ומאיים, אז תחושת המחויבות היא הפחד. אם אלוקים הוא משהו יותר גדול ממפחיד, אזי תחושת המחויבות הינה רק משום שאנו חושבים שכך ראוי לנהוג. וא"כ שוב קושיא מעיקרא ליתא.

ניסיתי. הלך לי?

בורג קטן ידידי.

בסוף עוד יאשימו אותי שגם הניק שלך ,שלי.

ומי אמר לך שלא?

תודה

אבל לצערי חוץ מהעמקת הקושי והרחבתו לא פתרתם לי את הקושי.
מיימוני הרחיב והביא את כל השיטות .אני מעדיף מטעמי נוחות והגיון להתמקד דוקא במה שמיכי טוען ומיימני באחד מסעיפיו.

קעלעמר צודק כדי לפשט את השאלה אני מעדיף לשאול "מדוע לשמוע בקולו?" סתם, ולא מדוע לשמור תורה ומצוות. וזאת כי לשמוע בקולו הוא עקרון שלא מבוסס על טוב ומתאים. ומכאן תשובה לווטו1 , נניח שאלוקים יצווה לעשות רע לעצמינו ולעשות את הנוגד למה שמתאים. (אגב, ווטו1 לא ירדתי לסוף דעתך במושג התאמה. אני שמתי לב למילה הזו כמה פעמים אבל אני מניח שהיא מתכוונת לטוב לנו.)
האם גם אז תחשוב שאנו חייבים לשמוע בקולו? לכן אני מעדיף לשאול על החובה עצמה.

הכרת הטוב : גם מיימוני מקבל שהיא לא ברורה. ולכן אני מעדיף לדון בטיעון שאומר לשמוע בקולו כי ; "ככה!"

אני לא משוכנע שזו תשובה מניחה את הדעת. נכון שהיא מבוססת על טיעון מענין,וחדש לי, של מיכי שלכאורה לא יכול להיות ערך חיצוני לחייב את דבר האלוקים שהרי זו ע"ז. אבל זה מניח אותנו ללא חובה. וואללה.. אני רק מסתבך והולך.

לקעלעמר ובורג קטן ,אם אין מושג חובה, ואני חושב שיש טעם בדבריכם, אז מה בכל זאת מביא אתכם לשמוע בקול השם. למה לא תתיחסו אליו כאל עוד דעה?

אגב, לפום רהטא , מה רע באוסו בוקו? טעמת?

איכה,

אוסו,
אם אתה מעדיף את הגישה של 'ככה', אז עליך לבחון האם אכן יש אצלך יסוד נורמטיבי כזה. אם לא, כי אז באמת אין לך כל מחוייבות. מה מסובך כאן?
דומני כי מה שמסובך הוא שאתה כן חש מחוייבות כזו, ואתה עדיין מנסה להעמיד אותה על עיקרון יסודי יותר. אולם את זה כבר שללנו למעלה (אין צורך, וגם לא אפשרות, להעמיד זאת על משהו עמוק יותר, שכן זהו עקרון היסוד). אז שוב: מה כל כך מסובך כאן?

ריב,
1. הרמב"ם מגדיר במפורש 'קבלה באלוה' בהל' ע"ז.
2. אין ספק שגם כלפיי הקב"ה העבודה היסודית היא מכוח 'קבלה באלוה'.
3. מסקנה: גם כלפי הקב"ה הנקודה היסודית היא 'ככה' (='קבלה באלוה').
4. קושיא: בהל' תשובה מופיע המניע של אהבה, ולא 'ככה'.
5. תירוץ אפשרי: הרמב"ם עצמו מכנה את האהבה לעשות משהו מפני שהוא אמת. זהו בדיוק ה'ככה' שאני מדבר עליו, ושמופיע בהל' ע"ז. זו אינה אהבה במובנה האנושי הרגיל. יש עוד סתירות בלשונות הרמב"ם בעניין זה, ואכ"מ.


מיכי

מן הראוי היה שלא לכתוב בנושא יסודי ועיקרי כל כך, בלא לסדר היטב את המחשבה, ובלא להתעמק בנושא ובחלקיו, אך התאפק לא יכולתי, מלהעיר כיצד בכל הדיון הארוך והמרתק והמעמיק הזה, לא עלה נושא מהותו של האדם החושב עצמו, מקומו, איפיונו ומעמדו מול הא-ל. עד שמתדיינים עך השמים ממעל יש גם להתבונן בארץ מתחת.

נראה שיש לייחס משקל רב לדעה שרווחות בעיקר בדורות האחרונים, ואולי בעיקר מאז הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בענין 'חלק א-לוה ממעל ממש', ו'אין עוד מלבדו'. ונראה שאין לך דבר הגיוני מבוסס ומיוסד יותר מהדעה שבכל הבריאה טבוע רצון הא-ל ומאמר הא-ל שעל פיו הכול נברא.

פירש הבעש"ט, 'לעולם ה' דברך נצב בשמים' - שה'דבר' היינו המאמר 'יהי שמים' הוא הוא נצב בתוך השמים, מחזיקו ומקיימו, ואילולא הוא היו השמים חוזרים לתוהו.

דומה לעתים שאי אפשר לחשוב אחרת, שהרי אם לא נאמר שבכל דבר יש א-לוהות ממש המקיימת את הדבר, 'ואתה מחיה את כולם', כיצד הדבר מתקיים? האם יש ח"ו כוח אחר או מקור אחר לקיומם של דברים ולהיותם מציאות כאילו ממשית.

מכאן, התופעה שדומני שהיא ברורה ומוכחת שאדם נולד בטבעו מאמין, וכל מציאות האדם, התנהגותו ואורחות חייו מעידים על אמונה, אמונה, אמונה. הלא בכול אדם מאמין, הוא מאמין בהוריו, הוא מאמין למוריו, הוא מאמין לכל בעל מקצוע שאכן הוא מומחה וכשר למלאכתו, הוא מאמין בטייס ואינו חפץ לראות את השכלתו, תעודותיו והמלצותיו. הוא מאמין לנהג, והוא מאמין בדרך כלל לכל אדם שהוא שואל ממנו, להראותו דרך או שאר ידיעותיו.

אדרבה, כושר הביקורת והטלת ספיקות בכל דבר, הוא הוא הדורש לימוד ומאמץ. משום שהנטייה הטבעית אצל האדם הוא להאמין. איני יכול לתאר לעצמי כיצד יוכל אדם כל שהוא לחיות חיים נורמאליים, אם לא תהא בו אמונה בסובב. אם יהיה ביקורתי וחששן, ויבקש הוכחות וראיות לכל צעד שיעשה. כ"ש וק"ו שגם הוכחות וראיות כידוע אינן מספיקות, וכמה הטעיות יש וכמה זיופים יש, וכמה אי הבנות יש.

כללו של דבר מדוע לא יתחיל האדם מכיוון זה של פיתוח וחיזוק הנטיה הטבעית, להאמין, ולהודות למי שצריך להודות שנפל בחלקנו להאמין במה שראוי להאמין בו, לשמוע בקולו וללכת בדרכיו. החלק הא-לוקי שבאדם הוא המכריח את אמונתו ואת קבלת עול שמים וקבלת מצוות.

1981

מיכי,

מאיזה מניע "קבלה באלוה" "אהבה" וכו', הפשילו 'חברינו מנשה' ובני דורו שמלותיהם ורצו לעבוד עבודה זרה? כל עוד אדם מקיים מצוות כהלכתן- הוא פטור.
מפני שעל החלק השכלי אי אפשר לצוות, אין בו מעשה מן המעשים, והוא יכול לטעות ולחשוב שהוא חושב נכון.
ובסך הכל נראה לי שאתה מתכוון בדבריך לומר - שעשיית המצוות קודמת לאמונה. היינו, תעשה ותאמין.



תוקן על ידי - riv - 19/07/2005 11:48:13

דגים,
דומני כי הן הן הדברים שאמרתי. המוטיבציה של ה'ככה' נובעת מהטבע הטבוע בנו. אני מסכים לכל דבריך, אך איני רואה אותם כאלטרנטיבה שונה.

ריב,
את נכנסת לשאלת היצר, שהיא שאלה נכבדה מאד. כיום, לאחר שבוטל יצרא דע"ז, קשה לנו להבין את המנגנון הזה. אולם כדוגמא נוכל ליטול את יצר המין שעדיין קיים בנו (לפחות חלקית, לא כלפי קרובים/ות), ולראות שאדם יכול לחטוא במזיד ובו בזמן להבין שהוא עושה דבר לא ראוי ולא נכון.
כך היה גם בנושא הע"ז, לפני הביטול: עבדו שם 'לשמה', אולם בתוך תוכם בו-זמנית היו מודעים לכך שיש חובה לעבוד את ה'. לכן הנביא היה כל כך מעצבן, וכה רדפו אותו.
האדם הוא יצור מסובך, ועבירה במזיד היא תהליך מורכב וקשה לאפיון, ועדיין יש עבריין מזיד. ולכן, על אף המורכבות, כמו שיש להעניש על עבירת עריות (מעבר ליצרא אלבשא), כך היה להם להעניש על עבירת ע"ז.
הרי מי שאינו מודע לכך שהע"ז שלו היא חטא, הוא פשוט אנוס ואין מה לעניש אותו (וידועים דברי שו"ת הרדב"ז על אונס בדעות).

לסיכום: בכדי להעניש על חטא של ע"ז נדרשת דרישה פרדוכסלית: מחד, שיעבוד ע"ז 'לשמה'. מאידך, שיהיה מודע לכך שמה שהוא עושה הוא לא נכון (=חטא).


מיכי