מה סיוון רהב עונה על קדושת השבת ...
השבוע הקליטה סיוון רהב מאיר תוכנית עבור סדרה שתופיע בשבת הנוכחית, אנו נלמד עליה זכות שהיא לא קלטה את היקף המעשה, אולי בעלה יסביר לה את זה בתוכנית הבוקר שלו בקול חי ביום ראשון בנתיים, קיראו בכיף מה היא עצמה כתבה לפני זמן לא רב על קדושת השבת...
============================================
קדושת השבת
יום שלישי, 22 ביוני 2004, 15:09 מאת: סיוון רהב-מאיר, חדשות ערוץ 2
זו לא רק מנוחה, זו גם קדושה. לא מדובר בבטן-גב על חוף הים או בזיפזופ מול הטלוויזיה. בשביל זה אפשר גם לקחת יום חופש מהעבודה. כאן מדובר ביצירת "ארמון בתוך הזמן"
ידיד מהעבודה ביקש ממני פעם את מספר הפלאפון שלי, במהלך עבודה על איזה פרויקט. "רק אל תתקשר בשבת", הזכרתי לו, אחרי שהחלפנו מספרים. במוצאי שבת זיהיתי על הצג את הסימן המוכר, המבשר על הודעה חדשה במשיבון. מייד חייגתי, וזה מה שחיכה לי שם (לא נגענו): "הי סיוון, זה אני. הבנתי שלא בשבת, אבל באמת, עכשיו יום שישי, עשר בלילה. לאן נעלמת?"
* * *
הסיפור הקצת-מצחיק והמאוד-עצוב הזה הבהיר לי את עומק התהום. אחרי נזיפה קלה ("תגיד, מתי נראה לך ששבת נכנסת? בחצות הלילה? בשמונה בבוקר? לא שמעת בחיים על הדלקת נרות בערב שבת?"), התחלתי לנסות ולהסביר, יותר לעצמי מאשר לידיד הזה, מה זה בעצם שבת.
מדובר על קונספט ייחודי, חד-פעמי וחדשני לגמרי, הכול תוצרת כחול-לבן: היהודים באו ואמרו לעולם שצריך לקחת פיסת זמן – ולקדש אותה. מתוך כל הנצח הזה הכולל עבר ועתיד, אנחנו מקדשים לעצמנו יום בשבוע.
הרי לימות השבוע אצלנו אין שם משלהם, הם ממוספרים סתם, ראשון-שני-שלישי. הם רק ספירה לקראת היום השביעי, שהוא היחיד שזוכה לשם בפני עצמו – שבת. לא "סוף שבוע", אלא עיקר השבוע. יהודים-של-פעם (תתפסו איזה זקן ירושלמי אותנטי ותראו) עוד סופרים ככה את ימי השבוע. הם לא אומרים שהיום יום ראשון אלא "יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת". כל יום הוא רק הכנה והתקדמות לקראת שבת.
ומה אופי המנוחה הזו? גם כאן היהדות מבשרת משהו אחר: זו לא רק מנוחה, זו גם קדושה. לא מדובר בבטן-גב על חוף הים או בזיפזופ מתמשך מול הטלוויזיה. בשביל זה אפשר גם לקחת יום חופש מהעבודה או מבית הספר. כאן מדובר ביצירת "ארמון בתוך הזמן": אחרי שישה ימי יצירה קדחתנית, כל התעשייה והציביליזציה – שובתות. היהודי לא נוסע, לא מבשל, לא משתמש בשום מנוע או מנגנון חשמלי, לא מעשן, לא כותב, לא מוחק, לא נוגע בכסף. אין שיעורי בית, אין כביש מהיר, אין קפה הפוך. פסק זמן. חזרה לפשטות. לכן גם מברכים על הדברים הכי אלמנטריים: על האש (בהדלקת נרות שבת), על היין (בקידוש), על הלחם (בבציעה של שתי חלות טריות-פחד). ואין ברירה. בלי פלאפונים ואס.אמ.אסים וממתינות, פשוט צריך לדבר ולשיר עם המשפחה והחברים שסביב השולחן.
פרסומתאלפי שנים מנסים הוגים רבים לדמות את החוויה הזו למשהו, כדי להסביר ו"לתרגם" אותה: כבר דימו את השבת לכלה שמגיעה לעת ערב, עם בוא שעת הכלולות, אל החתן – עם ישראל. כבר אמרו שהיא "טעימה" מימות המשיח, דוגמית מהגאולה שעתידה לבוא. כבר הסבירו שביום הזה כל אדם מקבל "נשמה יתרה", עוד תוספת רוחנית לימות החול. אבל לאחרונה מצאתי בספר "המצוות השקולות" של הרב שלמה וולבה רעיון פשוט ומרגש: הוא מספר שם על הרב שלו, ר' ירוחם ממיר, ואומר שכשהגיע ללמוד בישיבה, פגש אותו בפעם הראשונה ביום חול, אבל כעבור כמה ימים, כשהגיעה שבת – הוא פשוט לא זיהה אותו. עד כדי כך היו פניו אחרים בשבת. שבת שלום
 |
|
|
) ישנה כך את דעותיו עד זילות השבת ממש
