ביאור "דעלך סני לחברך לא תעביד"

הפרעתוני

אינך חייב לקבל פירושי. אבל אני סבור שהצגת שתי אפשרויות, כאילו הן ממצות את מיכלול הביאורים בכוונת הלל, ובזה כמדומה לי החמצנו אפשרות שלישית:

א. פירוש רש"י. "רעך" הוא גם הקב"ה.
וזו תפיסה מודרנית מאד, לפיה הקב"ה הוא "רעו" של האדם. כמדומה לי שדבר כזה לא היה קיים באופק תודעתם של חז"ל.

ב. פירוש שאתה מייחס לי ולאמשלום, כנראה, ובוודאי לבוגי, לפיו כל התורה כולה אינה אלא "בין אדם לחברו".

אך יש ויש דרך השלישית, שאותה הזכירה אמשלום ממש עכשו, והיא לומר שאכן יש מצוות נוספות בתורה, אך בשעה שמתחילים ללמוד יהדות, ראוי, לדעת הלל, לפחות עם אדם כמו גר זה, להתחיל בצד של "בין אדם לחברו".

והפירוש השלישי הזה הוא לדעתי הנכון בדעת הלל.

עדיין נותר לנו הקושי של "ואידך פירושה הוא". לפי הבנתי, פירוש המילים האלו יהיה משהו כמו "והשאר אלו פרטים ופירושים". כלומר, מילים שבאות לומר, מצד אחד, שיש עדיין מה ללמוד, אבל גם שפרטים אלו פחות חשובים הם מאשר החלק של "בין אדם לחברו".

האם זה באמת כך לדעת הלל, או שלא אמר כן אלא לדעת הגר? כאן יש לדעתי מקום לפרשנות ואפילו לויכוח.

בוגי בוודאי יפרש שהכל לא נועד לשרת אלא את ה"בין אדם לחברו". אך יתכן מאד שהלל לשיטתו, כפי שציינתי לעיל, לפיה אין מגלים את האמת עכשו, ומותר להשתמש בלשון שלא תהיה מובנת אלא אחר כך - כלומר שכרגע היא נתפסת באופן שקרי על ידי השומע. כגון אותו הגר שהאמין שיוכל להיות כהן גדול. כי מה שקובע, לדעת הלל, הוא שהגר מתחיל לצעוד בדרך הנכונה, ומקבל עליו את העיקר, ובסופו של דבר יעמוד על האמת.

לדעתי, גישה זו של הלל היא היא גישת התורה כולה. מפני שגם אנו, בשעה שאנו לומדים תורה, איננו מבינים את כל ההשלכות ואת כל האמיתות. ואנו מתקנים את הבנתנו כל העת. וממשיכים ללמוד כדי לתקן את הבנתנו. ובזאת גישת הלל משקפת את עצם נתינת התורה.

(אוכל ללכת עם גישה זו אחורה וקדימה בזמן. קדימה לעבר הרמב"ם, שזוהי גם שיטתו. ואחורה - כדי לבאר מדוע דיברה תורה בלשון בני אדם, במידה כזו שהתורה מכילה אי דיוקים מדעיים והיסטוריים, כי היא מדברת אל בני אדם בלשון שהם מסוגלים להבין - במקום שהם נמצאים. וכמובן יצאנו מן הענין הראשוני).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

לא ייחסתי לך ולאמשלום את אחד משני הפירושים שהבאתי. רק הסברתי מה הקושי שלי עם פירושכם, ובעיני הוא בעינו עומד.

אמשלום,

אכן, אני מסכים בכל לבי. יש לנתח את הסיפור כמכלול, וחבל שלא עשו את זה כאן עד עכשיו. אביא כאן את סיפור שלושת הגרים, וגם את סיפור הלל שלפניו, שלענ"ד קשור אליו, מפני שהכותרת שבראשו (ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי) לא יכולה להיות מובנת בלי קריאת הסיפור השני. לצורך העניין עשיתי עבודה קטנה בבדיקת הגרסאות השונות (עם שני כתבי יד שמובאים ב'אוצר כתבי יד תלמודיים, http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/index.htm), ויצרתי נוסח אקלקטי. האחריות על כך היא שלי בלבד. מי שרוצה, יוכל לראות את נוסח וילנא כאן: http://www.mechon-mamre.org/b/l/l2102.htm.
-------------------
ת"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הילל יטול ד' מאות זוז אמר אחד מהם אני אקניט אותו
אותו היום ע"ש היה והיה הילל חופף את ראשו
הלך ועמד על פתח ביתו אמר מי כאן הילל מי כאן הילל נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש א"ל שאילה יש לי לשאול א"ל שאל בני שאל א"ל מפני מה ראשיהן שלבבליים סגלגלים א"ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שאין חיותיהן פקחות
הלך והמתין שעה אחת חזר ובא ואמר מי כאן הילל מי כאן הילל נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש א"ל שאלה יש לי לשאול א"ל שאל בני שאל מפני מה עיניהן של תרמודיים טרוטות אמר לו בני שאילה גדולה שאלת מפני שדרין בין החולות
הלך והמתין שעה אחת חזר ובא ואמר מי כאן הילל מי כאן הילל נתעטף ויצא לקראתו א"ל בני מה אתה מבקש א"ל שאלה יש לי לשאול א"ל שאל בני שאל אמר לו מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות א"ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין בצעי המים
אמר לו שאילות הרבה יש לי לשאול אבל מתיירא אני שמא תקפיד נתעטף וישב לפניו א"ל בני כל שאלות שיש לך לשאול שאל
א"ל אתה הילל שקורין אותך נשיא בישראל א"ל הן א"ל אם אתה הוא אל ירבו כמותך בישראל א"ל מפני מה א"ל מפני שאיבדתי על ידך ארבע מאות זוז א"ל הוי זהיר ברוחך כדיי הוא הילל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והילל לא יקפיד:
ת"ר מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים אחת שבכתב ואחת שבעל פה א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה אין אני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הילל גייריה יומא קמא למדיה א"ב ג"ד למחר הפך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת בעל פה סמוך עלי:
ושוב מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגלי אחת דחפו באמת הבניין שבידו בא לפני הילל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעבד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור: <כי"מ: בא לפני הילל אמר לו דעלך סני לחברך לא תעבד היינו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא דקגמר>
שוב מעשה בגוי אחד שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול סופר אחד שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומ' וכ' בא לפני הסופר אמר לו פרשיהו לי פירש לו אמר לו הללו למי אמ' לו לכהן גדול אמר אותו גוי בעצמו אלך ואתגייר על מנת שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת שישימוני כהן גדול דחפו באמת הבניין שבידו בא לפני הילל א"ל גיירני על מנת שישימוני כהן גדו' א"ל כלום מעמידים לפני מלך אלא מי שיודע בטכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי עומד א"ל אפי' על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבתם שחבבם קריין בני בכורי ישראל כתיב בהן והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה בא לפני שמאי א"ל כלום אני ראוי לכהן והא כתיב והזר הקרב יומת בא לפני הילל א"ל ענותן הילל ינוחו ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי שכינה לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקש לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הילל קרבנו תחת כנפי שכינה:

כמה הערות קטנות:

כפי שאתם רואים, הסיפורים פותחים בענוותנותו של הלל לעומת קפדנותו של שמאי, ומסיימים בהם, עם מסר חינוכי מובהק ('לעולם יהא אדם'). מכאן, שזהו המסר העיקרי (והיחס לגרים הוא נושא משני).

לא ברור לי נושא הכותרת. מצד אחד, יש כאן שני "תנו רבנן"ים שונים, מה שמעיד על כך שאלו שני סיפורים נפרדים. מצד שני, אין שום משמעות ל'אל יהא קפדן כשמאי' בסיפור שמוסר לי אך ורק על ענוותנותו של הלל. לכן אני מעלה השערה, שה'תנו רבנן' החוזר אינו מלמד על פתיחת ברייתא חדשה, אלא על חזרה לנושא הראשון. אולי, הסיפור על הארבע מאות זוז 'נשתל' באמצע כדי להראות את גודל ענוותו של הלל. וצ"ע.

אבל כדאי לשים לב, שיש דמיון בין שני הסיפורים. בשניהם יש כאן שלושה נסיונות הטרדה שונים, שמתגברים והולכים (בסיפור הראשון ההטרדה הגוברת נובעת מעצם הצטברות המקרים. בסיפור השני, שבו מדובר על מקרים שאינם רצופים, יש החמרה בסוג הבעיה: בפעם הראשונה זהו גר שרוצה ללמוד, אבל רק תורה שבכתב. בפעם השניה הגר בקושי רוצה ללמוד - רק על רגלו האחת. אבל עדיין מניעיו יכולים להיות טהורים. בפעם השלישית מניעיו של הגוי הם זרים, לכבוד עצמו בלבד.

כן יש, לענ"ד, לשים לב לרבדים הארמיים (הבבליים) ה"מתפרצים" לאמצע הסיפור. נראה שיש כאן איזה עיבור בבלי לסיפור, ואולי תוספת והרחבה. [דוגמה למעבר מלשון עברית לארמית בסיפורים בתלמוד, אחת מני רבות, ניתן לראות בסיפור המפורסם על ר"ג, ר' יהושע וראב"ע ('תפילת ערבית רשות או חובה'). באמצע הסיפור יש מעבר לארמית, ובאמת מקטע זה הסיפור משתנה גם בירושלמי, שעד אז הייתה לשונו דומה לבבלי. ויש להאריך בכך טובא.] וצ"ע מה אומרים ה'תפרים' הללו אצלנו.

עוד יש לשים לב, ששמאי בראשונה רק מוציא אותו בנזיפה (לרמז על הכוח של תורה שבעל פה?), ולאחר מכן דוחפו באמת הבניין (שמאי, כידוע, היה בנאי). מה שמובן מאוד במקרה השני (רמז ברור: אם אתה עומד על רגל אחת וידחפו אותך באמת הבניין, תיפול. אין לתורה קיום ללא בסיס יציב), אבל לא ברור מה עניינו במקרה השלישי. האם זה רק אגב גררא?

כן יש לשים לב לחילופי הנוסחאות במקרים השני והשלישי - מתי בדיוק גייר אותו הלל? מייד בהתחלה או אחר כך? ועי' תוס' במקום, וגליון הש"ס.

מה שברור, זה ששמאי תמיד צודק, במובן הפשוט. הגרים הללו הם חוצפנים ודורשים דרישות לא נכונות. מה שהלל מלמדנו הוא סבלנות, אורך רוח. ניתן להמתין עד שחושפים את כל האמת. אבל: הלל לא משקר להם. הוא רק דוחה אותם, אבל לא משקר. זה חשוב מאוד לעניין הנידון.

כעת, ניתן לנתח את הסיפורים. אבל אני נוסע כעת לישיבתי, אז אשאיר זאת לכם. כל טוב...

הפרעתוני

אפשר שהבנתי לוקה בחסר, אך נראה לי שאנו שוים בדבר זה, שהלל דגל בקירוב מתוך ההנחה שהתלמיד עתיד לעמוד על האמת.

מה שאני מוצא בדבריך שונה מדברי הוא שהלל לא אמר את האמת. ואתה טוען שכן.

אולי באמת הפרזתי בניסוח חריף, והיה מוטב לומר "שלא גילה לו את כל האמת".

שהרי יש רמות שונות של דיוק באמירת הדברים. יש שתיקה שמניחה לאדם בשלו, ואם טעה, הרי הוא שהטעה את עצמו.

ויש להאריך הרבה בדבר זה, ולצערי אין משנתי גמורה וסדורה בנושא זה כראוי. אבל אשמח לדון בדבר, ברמות שונות, ובהצדקות.

סוף כל סוף, לשיטה זו שהבאת כאן, אני סבור שהדברים כן הולמים את פירושי. שהלל התמקד בעיקר שהגר מסוגל לו - בין אדם לחברו, והבהיר לו שיש עדיין עוד מה ללמוד.

היקף וחשיבות מה שיש עוד ללמוד, לא גילה לו עדיין.

האם אתה מסכים לפירוש זה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני חושב שאפשר לראות בסיפורים הקבלה בין הסיפור השני לשלישי.

כזכור, בסיפור השני נאמר שהיהדות עומדת על שתי רגליים: התורה שבכתב והתורה שבע"פ. שמאי לא מוכן ללמד את הגוי רק את התורה שבכתב, והלל לעומתו מוכן ללמד את התורה שבכתב אבל מצליח תוך כדי כך ללמדו שצריך גם את התורה שבעל פה.

הסיפור השלישי דומה לכך: גם בו נטען שהיהדות עומדת על שתי רגליים - במקרה זה אלו הן המצוות שבין אדם לחברו והמצוות שבין אדם למקום. שמאי שוב מסרב ללמד את הגוי רגל אחת בלבד, כלומר להסתפק במצוות שבין אדם לחברו. הלל, לעומתו, מוכן ללמדו את המצוות שבין אדם לחברו (ואכן לדעתי מעמיד את העקרון הנכון לכך). מתוך כך אנו אמורים ללמוד על חשיבות הרגל השניה – המצוות שבין אדם למקום. כשיש רגל שניה האדם יציב ולא יפול בקלות. בלעדיהן האדם אינו יציב ואפשר להפילו בדחיפה קלה באמת הבניין.

כלומר, כמו שהתורה שבכתב היא אמנם החשובה יותר, אבל אי אפשר לקיימה בלי התורה שבעל פה, כך המצוות שבין אדם לחברו הן אמנם החשובות יותר אבל הן לא יוכלו להתקיים לאורך זמן ללא המצוות שבין אדם למקום.

רגל אחת - וודאות - קטע מ"חסדי דוד הנאמנים" חלק ו' מאת הרב יצחק גינזבורג.


*מושגים - הקדמה - קיומא דחד סמכא - על רגל אחת - ילדותיות

על רגל אחת – ביטוי הרשב"י באידרא "עד אימת ניתיב בקיומא דחד סמכא" מתפרש "עד מתי נעמוד על רגל אחת" – ועל כן מזכיר את לשון חז"ל "על רגל אחת" – שנאמר אצל אותו גר שבא להתגייר :

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור".

קודם בא הגר לפני שמאי, שהוא גבורות ודינים, ואמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת – דחה אותו שמאי באמת הבנין, במידת הגבורה – שנקרא בקבלה "בוצינא דקרדוניתא" – קו המידה, שורש הגבורות.

שמאי יודע היטב שלאחר מיתת המלכים – כל הענין של "קיומא דחד סמכא" אינו עתיד להחזיק מעמד. ועל כן דוחה אותו שמאי מפני שע"פ הבנתו גר זה לא יחזיק מעמד - ועל כן אינו גר אמת.

ואם כן, מהו חידושו של הלל הזקן שגייר את אותו גר בעומדו על רגל אחת ? הלל הזקן הוא חסד ואהבה – וממילא, יכול הלל הזקן לקחת גם את דעתו של אותו גר - שנדמה לו שאפשר וראוי להעמיד את הכל על ודאות מוחלטת.

עומד על ספקות – השאלה הנשאלת כאן היא - האם אני יכול לצמצם את כל התורה כולה לדבר אחד – כמו גם חבקוק הנביא, שהוא דין וגבורה ועליו כתוב "בא חבקוק והעמידן על אחת" ? ושוב, אם יכול אני לצמצם הכל ולהעמידו על רגל אחת – יש בזה סכנת התמוטטות. המצב אינו יציב ואינו מתוקן ואתה הגר מחפש הרי את הודאי הפשוט והקל – שהכל יהיה חלק, שהכל יעמוד על דבר אחד – זה נחמד מאוד.

אבל הוי' ברא את העולם ונתן תורה לישראל לא על מנת שהכל יהיה כל כך פשוט – ועל כן, כפי שיוסבר בהמשך, העמיד את כל עולם התיקון על חמש ספקות – מה שלא היה דבר כזה בעולם התהו כלל וכלל.
עולם התהו הוא לכאורה עולם "נחמד" – כולו חד וחלק, רק כך ולא אחרת – בודאות מוחלטת - ואילו עולם התיקון הוא עולם מאוד מסופק ומורכב. ואכן, מאוד מתסכל ומביך שדוקא עולם התיקון עומד על ספקות.
ספ"ק = עמל"ק, ועמלק שייך למלכי אדום שמלכו ומתו, ספק שייך לכאורה לעולם התהו הקודם – וראה זה פלא – דוקא עולם התיקון עומד על ספקות.

גר שנתגייר - ושוב, בא אותו גר ומבקש להתגייר "על רגל אחת" – שמאי יודע את הסכנה שישנה בדבר זה ודוחה אותו באמת הבנין שבידו. הביטוי המדויק אומר – "גר שנתגייר" ולא גוי שנתגייר – כלומר שאם הוא גר אמת, הוא גר גם לפני שהתגייר – ומי שיש לו עינים לראות כהלל הזקן, רואה את הפוטנציאל הטמון בו - שהוא כבר גר.

והלל גם יודע "מה שכתוב בחסידות", ובמיוחד אצל ר' נחמן – שקרוב גרים מזרז את ביאת המשיח – ושהמשיח אינו יכול לבוא לפני שכל הגרים בכח – יתגיירו בפועל. כמו שגם התורה אינה יכולה להנתן אם לא נמצאים שם כל ישראל "כאיש אחד בלב אחד" – כך המשיח אינו בא עד שכל הגרים שבים ומצטרפים לעם ישראל. משיח הוא בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן" – ביחס לאברהם אבינו הראשון שהוא "אב המון גויים" – ועד שאינו ממצה את היכולת לקרב, להיות "אב המון גויים" בפועל ממש – משיח אינו יכול לבוא.

ילדותי - הלל יודע זאת, ומרגיש באותו גר שניצב לפניו, שהוא בכל אופן "גר שבא להתגייר" – אמנם דעתו עדיין קשה, ועדיין הוא חושב בדפוסי חשיבה של תהו – ורוצה להלביש את דפוס חשיבת התהו על התורה שכולה תיקון. חז"ל שואלים איזהו ילד ? - וכתוב שילד הוא זה שיכול לעמוד על רגל אחת. אחד שכבר התבגר והזקין, וקנה חכמה – כבר אין לו כל כך הרבה כח ושיווי משקל – וממילא אינו יכול להעמיד את עצמו על רגל אחת ולא ליפול. מצד אחד זה כח, ומן הצד השני זהו סימן של ילדות – של קטנות מוחין.

קטנות - ודאי שאותו גר שבא להתגייר הוא עדיין בקטנות – ועל כן מרגיש הוא את עצמו מסוגל ויכול להעמיד הכל על רגל אחת – ולכן גם מבקש ללמוד את כל התורה כולה בעומדו על רגל אחת – מבקש לתמצת את כל התורה כולה לרגל אחת, ל"חד סמכא" של קיום התורה – הוא רוצה שהתורה תהיה בבחינת "קיומא דחד סמכא".

בלבוש גבורות - כיצד מתחכם כנגדו הלל הזקן ? – הוא מביא לו את מצות אהבת ישראל – אבל מלביש הוא אותה בגבורות - לפי דעתו של אותו גר. בזה אנו מתרצים פליאה ידועה - מדוע אומר הלל לגר את הפסוק המפורש היוצא מן מקרא "ואהבת לרעך כמוך" – הפוך ובלשון שלילה "דעלך סני לחברך לא תעביד" – מה ששנוא לך אל תעשה לחברך.

עומק סוד תשובתו של הלל הוא הצורך להלביש את החסד בתוך הדין - להלביש את החסד בתוך שורש הגר. ומחדיר הלל "בלי גבול של חסד" בתוך הגבורה – והבלי גבול של חסד - עתיד להתפשט ולהעמיד הכל על שלושה קוים, ימין שמאל אמצע – ר"ת אי"ש - שהוא היסוד המוסד של עולם התיקון. ישנם שלושה קוים ומהם יוצאים חמישה ספקות – וכל זה בראשיתו של עולם התיקון – בכתר, בפנימיות הכתר, בפנימיות של הפנימיות של הכתר.