להשתלשלות ההברות בלשון הקודש

ומנין לך שהבית דגושה?

להיפך. מכאן עולה לכאורה שה-ב' שלהם (של הירושלמי) הייתה רפויה.
(איפה יש ב' ב-aer'?)

האמת, לא מבין בכלל מה אתה טוען. אני טענתי שלא ניתן ללמוד ממילים יוניות בחז"ל. מה אתה מביא? דוגמא שבה חז"ל שבשו מילה יוונית! לא זה מה שאני אמרתי?

בכל אופן יכול להיות מקרים שהשבוש היה מזערי,כפי שכבר טענו חוקרים . אך לא תמיד ניתן לבסס על כך באופן מוחלט.

אגב, השיבוש שאני הבאתי לעיל, היה שיבוש מכון בשביל דרשה.

תוקן על ידי - קעלעמר - 07/08/2005 9:22:00

הפרעתוני

עכשו, כשראיתי את דבריך על העדר המובחנות בין דגש ללא דגש בלשון התלמוד, ואת הדוגמא שלך, הבנתי כיצד דבריך מתרצים קושיה בת שנים רבות: איך הגמרא מבקשת להשקיע בהבדלה בין צלילים דומים ומשווה את ה"כנף פתיל" בקריאת שמע ושאר אותיות דומות שיש ביניהן הבדל דגש.

אמנם, לפי אותו הגיון בריא של בן איש אחד או מיכי, אני מפקפק מאד בתירוץ כזה. אם ההבדלה בין בגדכפת דגושות ושאינן דגושות לא היתה מקורית בעם ישראל, מה מקורה? לא נוכל לומר שהגיעה אלינו מאחת הגלויות של סוף ימי בית ראשון, כי אנו מחפשים השפעה חדשה, שחלה בסוף ימי בית שני לכל הפחות -ושהיתה לא קיימת עדיין בבבל, שבה הובאה הדוגמא של "כנף-פתיל" בלי שמישהו יערער אחריה.

שמא נכתב על זה תירוץ לעיל, אבל אני איני מבין: מהיכן יכול היה לבוא השינוי הזה בין אותיות דגושות ללא דגושות?

ואני מזכיר את דברי ספר יצירה כי יש לנו שבע אותיות דגושות, בגדכפ"ת -ו-ר'. (ואם אנו עוסקים בנושא זה, אני מעלה שאלה ששלחתי לאחד מחברינו בעבר: כיצד יתבאר הדגש בר'). והרי לא ידוע לנו מתי נכתב ספר יצירה, אך ההסכמה היא שיש לחפש את תיארוכו בין המאה הראשונה לשישית ותו לא. אך לפי תיארוך הופעת הדגש, יש לאחר את ספר יצירה עוד יותר!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

כבר הראני אבא מרי, אהיה כפרת משכבו, כי בספר יחזקאל יש לנו דוגמא לדגש חזק באות 'ר' :

"ביום הולדת אותך לא כורת שרך" . והשווה כאן שרך ל"שררך אגן הסהר" של שיר השירים - מדובר באותה המלה.

מיימוני,

מה מקורה של ההבדלה? בעם ישראל גופו, שריפה, עם השנים, את האותיות בג"ד כפ"ת אחרי תנועה, כחלק מתהליך טבעי של הידמות. הלוא קיימות תופעות רבות מעין זו, ודי אם נזכיר את המילה 'הצטרף' וחברותיה (למה לא *'התצרף'?), ועוד ועוד ועוד.
מתי חלה ההבדלה? ניתן להניח שהיא חלה במקומות שונים בצורות שונות. הלוא הבאתי את התרגום היווני (מזמן בית שני) שמרפה את אותיות כפ"ת, והתיאוריה היא שהללו היו דגושות מלכתחילה.
והרי עד התקופה האחרונה, בחלק מעדות המזרח היו מדברים על הזבּובּים שמסתובּבּים מעל הבּנדורות.

ולגבי בג"ד כפר"ת: ראשית, ספר יצירה, עד כמה שזכור לי, מתוארך לימי הביניים המוקדמים; וכאמור, הרי זו בערך התקופה שבה הומצא הניקוד, ובניקוד הטברני (כמו גם חברו הבבלי) קיימים הבדלים בין דגש לרפה בבג"ד כפ"ת. לגבי ר' - על פי בלאו (המסתמך גם על מחקרים שקדמוהו), אכן היו הבדלים בין ר' דגושה לרפה (כוונתי לדגש קל), אלא שהכללים לא היו אחידים, ומסתבר שאפילו בטבריה היו לפחות שלוש שיטות שונות של ההדגשה וההרפיה. על כן, טוען בלאו, החליטו חכמי טבריה שלא לסמן את הבדלי הניקוד בין ר' דגושה לרפה, ולהשאיר זאת עם עוד גווני קול דקים אחרים, למסורת הקוראים - שאיבדה את ההבדלים לאחר זמן לא ארוך. בכל אופן, אין נראה שהבדלים אלו קדומים לתקופת בית שני.
מואדיב - המדובר הוא על ר' הדגושה בדגש קל, ואילו בכל המובאות במקרא שבהן דגושה ה-ר', מדובר על דגש חזק, כפי שאתה עצמך אמרת (ברוך ש-כרּת הוא מבניין 'פועל' הדגוש, ו'שרּך' הוא אכן הכפלה, מן 'שררך' כנ"ל בעבור הרּעימה, ועוד ועוד).

מואדיב

איקון ירוק (לאביך זצ"ל - אם כי זו הרגשה משונה לחלק איקונים באופן הזה. אך אתה יודע למה אני מתכוון, לשבח).

אמנם, יש כאן שתי נקודות שיש לדייק בהן:

א. לא הרי דגש חזק כדגש קל. וכמדומה שהנידון היה לגבי דגש קל של בגדכפ"ת ושמא גם ר', לפי ספר יצירה.

ב. אמנם יש לתמוה איך ביטאו את הדגש החזק, אך שמא עשו זאת כבימינו, על ידי הכפלת האות.

ועוד חילוק שיש ליתן על אפשרותו את הדעת: שמא היתה אות שהיו לה מבטאים שונים, ובסופו של דבר העניקו לה את הדגש, ואפשר שהיתה זו הר', ואחר כך באו ויישמו את הדגש גם לגבי אותיות אחרות. והרי לפנינו תיאוריה שנראית לי מסתברת להתפתחות תופעת הדגש...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הבהרה:

תגובתי הקודמת נכתבה לפני שראיתי את דברי הפרעתוני.

הוספה לפרעתוני:

אתה מחדש לי חידוש עצום, כאשר אתה מאחר את ספר יצירה ל"ימי הבינים המוקדמים". חוששני שטעות יצאה מתחת ידך. העברית המשובחת, אם גם הזרה לנו, נראית עברית משנאית. החוקרים, עד כמה שאני זוכר, מגרשם שלום ועד ליבס, מייחסים זאת מהמאה הראשונה עד הששית ותו לא. ועוד, רס"ג ושבתי דונולו כתבו פירושים לספר, ודומני שזה המאה השמינית התשיעית למניינם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

המאה השישית, נחשבת כמדומני לימי הביניים המוקדמים.

הפרעתוני

אבקש מחילתך. הנה נא התבררה בורותי בהיסטוריה. לתומי חשבתי שימי הבינים הם לאחר המאה העשירית, ואתה תיקנת אותי. תודה על סבלנותך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


שתי הערות:

ה'ר' נספרת, על פי רוב, בין האותיות הגרוניות שאינן מקבלות דגש כלל - למרות הדוגמא יוצאת הדופן מספר יחזקאל.



הערבית מקיימת דגש חזק בלבד, ואין בה אף אות שאינה מקבלת דגש, כולל האות 'הא', למשל. כל מי שיבקש מדובר ערבית לבטא עבורו את המלה הכתובה בשלטי הדרכים "האט" בערבית (תמהּל), ישמע במו אזניו כי ניתן לבטא דגש חזק בכל אות בעברית, כולל באותיות הגרוניות.

תיקון טעות: הדיון בבג"ד כפר"ת לקוח ממורג, ולא מבלאו (תכופות אני מתבלבל ביניהם, כי קראתי את ספריהם במקביל...).

מצאתי את ספרו של מורג ('מחקרים בלשון המקרא'), ואני מצטט קטעים משם (עמ' 273 ואילך):
"...אשר לסוגיות הגייה אחרות, מסתבר שהמבטא הטברני לא היה אחיד בעניין אחד, שהוא בסיסי, היינו שהוא שייך לעצם מהות חיתוכו של עיצו מן העיצורים, והוא עניין הר' הדגושה דגש קל והר' הרפויה. כידוע, קובע רס"ג בפירושו ל"ספר יצירה", אגב דיונו בנוסחה "שבע כפולות בגד כפרת", שההגייה הכפולה של הר' נוהגת "אצל בני טבריה במקרא, ואצל בני בבל בדיבורם אבל לא במקרא". רס"ג אף מביא כללים לגבי ההגייה הדגושה והרפויה של הר', וכללים אלה ידועים לנו גם ממקורות אחרים של ימי הביניים, והריהם: "ר' דגש" הגויה בעת שבאים לפניה העיצורים ד', ז', ט', ס', צ', ת' (כגון בתיבות בּמִזְרֶה, דַּרְכְּמוֹנִים, דְּרוֹר) ובעת שבאים אחריה, בהיותה שוואית נחה, העיצורים ל' ונ' (כגון בתיבות עָרְלָתוֹ, בִּרְנָנָה); בשעה שהתניות פוניטיות אלה אינן קיימות, הגוייה "ריש רפי". רקעם הפוניטי של כללים אלה יכול אתה להציע לו פירוש, ולא נבוא להאריך בעניין זה כאן, אלא שתמיהה יש לתמוה מה טעם לא מצאנו כתב יד טברני, ולו אחד, שיהא משתמש בסימני הדגש והרפה [...] לציונן של הר' הדגושה דגש קל והר' הרפויה (ואיני צריך לומר שאין אני מכוון לשימושו של סימן הדגש החזק בר', כגון בתיבות 'כרּת שרּך'; 'שרּאשי', והדוומות להן). עניין זה תמוה, שכן סימני הדגש והרפה מצויים היו להם לטברנים, כידוע [...].
נראה לי שסיבת עובדה זאת במציאות הפוניטית שרווחה בטבריה: בעניין ההגייה הכפולה של הר' לא נהגה אחידות באסכולתה של טבריה, וראיה לדבר שימושו של סימן הדגש בקטע מחיבור של רס"ג בענייני דקדוק ומסורה [...]. בקטע זה מופיע סימן הדגש בר' בתיבות עָרִּים, תֹרִּים, רָּרּ ועוד, שלא בהתאם לכללים הטברניים של הדיגוש הקל של הר'. ואפשר שהיה באסכולה הטברנית אף פלג אחר, שבהגייתו היו כללי הדיגוש הקל והריפוי של הר' ככללי הדיגוש הקל והריפוי של בג"ד כפ"ת. הגייה זאת של ר' דגושה דגש קל ור' רפויה לפי כללים שהם ככליי בג"ד כפ"ת נהגה בבבל; ועל כך מעיד, ואין בדבר ספק, ניקודם של כתבי יד בבליים, שסימני הדיגוש והריפוי מופיעים בהם בר' בהתאם לכללי הדיגוש והריפוי של בג"ד כפ"ת. [...]
נראה שמחמת הגיוון בענייני הגיית הר' שנהג באסכולתם נמנעו הטברנים במכוון מלצייון בסימנים של ניקוד את הר' הדגושה דגש קל והר' הרפויה. דומה דרכם בעניין זה לדרכם של בעלי אסכולה אחת של בעלי קריאה תימניים שבדורות האחרונים, שעל אף קפידתתם לגבי דרך הקריאה בכללותה על פרטיה, הריהם נוהגים לגבי טיפוס מסוים של געיות לפי הכלל: "מאן דבעי געי ומאן דלא בעי לא געי" [...]. וברך אגב נעיר, שאין זה מקרה, שהגיוון נהג באסכולה הטברנית בהגיית הר' דווקא. יותר מכל העיצורים נשתפע הר', מטבעו, באופנים הרבה של חיתוך, ואין אנו צריכים להרחיק כדי להעלות עדות לכך. פוק שמע מאי עמא דבר בחוצות ירושלים בימינו, ואזניך השומעות שמבין הדוברים יש המרטטים בר' ויש המקישים בו, יש החוככים ויש המגרגרים".

[אמרתי שאצטט קטעים, וציטטתי כמעט את כל הנוגע לעניין הר' הדגושה...]

--
מיימוני - גם אני טעיתי בעניין ימי הביניים שנים רבות.

תוקן על ידי - הפרעתוני - 07/08/2005 10:23:26

היות וחביב אשכול אצל פותחו, מה גם שקעלעמר כבר החמיא לי פעם משהו בענין הסיכומים, הריני לסכם סיכום ביניים.

אבקש, לצד המשך הדיון בנושאים בהם כבר הובא חומר, להביא גם חומר בנושאים שנשארו פתוחים ללא חומר.


א. כיום, קיימים בידינו שלושה דרכי הגיה, או "הברות", לקריאה. ההבדלים ביניהם מרוכזים בטבלה הבאה (מתוך ויקפדיה):

הגייה אשכנזית הגייה ספרדית הגייה תימנית

תנועות שבע חמש שש

עיצורים
לועיים
(ח וע) לא התקיימו התקיימו התקיימו

עיצורים
נחציים (
ט, צ וק) לא התקיימו חלקית התקיימו

ביצוע
כפול של
בג"ד כפ"ת בכפ"ת בכ"פ בג"ד כפ"ת

שווא נע לא התקיים התקיים התקיים

דגש חזק לא התקיים התקיים התקיים

הטעמה מלעילית דקדוקית דקדוקית



השינויים בין ההברות, מביאים אותנו למחקר ממתי החלו השינויים הללו; האם לסביבה היתה השפעה לשינוי ההברות, ובכלל – מהם הגורמים המשפיעים לשיניי ההברה הללו, ואיך הגו אבותינו הקדומים, בארץ ישראל, את ההברות.


ב. כלי המחקר העומדים בפני החוקר הם שלשה. "הקלטות" - תרגומים שנעשו באותה תקופה, לשפות אחרות בהן מופיעות אותיות ניקוד; הבחנה בהקפדה ובאי הקפדה בדגשים שונים וכיוצא בזה, וחריזה בשירה.

ה"הקלטות" של התרגומים יכולות לבדוק את כל השינויים הנ"ל (מלבד ההטעמה המלעילית). אך לא בטוח שהיא מעידה על ההגיה הנכונה. היא מעידה רק שהיתה קיימת הגיה כזו. בנוסף, נטען (קעלעמר), כי מי שעבר משפה לשפה יודע שהשפה השואלת מילים מחברתה נוטה לגייר אותן ולא משאירה את המילה בהגייתה המקורית.

ההבחנה בכתיבת טעמים מבחינה לכאורה בקיומם של מספר תנועות (על ידי איחוד של תנועות שונות בכתיבה), עיצורים לועיים ונחציים במקרים של טעות בכתיבת העיצור הנכון והחלפתו בעיצור דומה לו בצורת ההיגוי, ואולי גם בקיומו של שוא נע במציאת החלפות בינו לבין סגול.

חריזה בשירה יכולה למצוא רק מספר תנועות.


ג. מקובל, כי היה כבר חילוק בין הניקוד הטברני לבין הניקוד הבבלי. לפי מה שהבנתי, מסקנה זו מגיעה מכתבי יד מאותם המקומות, בתקופה של המאה השישית לספירה, ובהם מופיע לראשונה (הבנתי נכון?) ניקוד מסודר ובעל כללים. ניקוד נוסף היה ארץ-ישראלי-דרומי. מהם מאפייניו של האחרון? דומה להברה הספרדית?

ההגיה האשכנזית דומה לזו הטברנית בהכילה שבע תנועות. מה באשר לשאר המאפיינים?

לעומת זאת, ההגיה התימנית דומה לבבלית העתיקה, המשמרת שש תנועות בלבד, והפתח והסגול הזדהו. מה באשר לשאר המאפיינים?

ההברה הספרדית, מה מקורה?


ד. בנוגע למספר התנועות, אנחנו מוצאים כי:

מדברי רבינו יונה ג'נאח בהקדמתו נראה, כי זהו שיבוש של הקריאה הנכונה, והוא מתאונן על כך. וכיוצא בדבר כתב ב'מגן אבות' להרשב"ץ (ליוורנו תקמ"ה ד"צ) ע' נה שהוא חסרון בהברה אולי הראשונים היו מבדילים יותר ממנו. גם רבינו בחיי כותב שלפי האמת קיים חילוק בין קמץ לפתח, ואין כוונתו ברורה, אם דעתו שגם אצל הספרדים קיים חילוק כזה, או שהנכון כאשכנזים.

אך השכן טוען, כי מה"הקלטות" יש להוכיח כהברה הספרדית דווקא, מהמילים: ירושלים, אברהם. לעומתו, טוען שרירא, כי מהמלה משה יש להוכיח שהחולם הוא כבהברה האשכנזית.

במקור ההברה האשכנזית קיימות שתי דעות עיקריות בין החוקרים. יש הסוברים שהאשכנזים קראו בתחילה כספרדים (וראיה מדברי רש"י ברכות מז א, בד"ה חטופה ושם יג, ב ברש"י ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחית; וראה גם ערוגת הבושם לרבינו אברהם בן עזריאל ח"ב עמ' 15 הערה 30. בפיוטי רבי שמעון הגדול ממגנצא נמצאת גם כן חריזה של קמץ עם פתח. וראה בארוכה מחקרי לשון ספרות ח"ב עמ' 536 מה שהאריך בזה), אך בפרץ של חזרה למקורות ודקדוק הלכה, הם החליטו בסביבות המאה ה - 13 לחזור להיגוי הטברני (ראה פרוכטמן יסודות דקדוק ב"ערוגת הבושם". מצוין בספר הברמן עמ' 213).

לעומת זאת, סוברים אחרים, שההברה האשכנזית שלטה באשכנז מאז, ורק מעטים קראו בה בהברה ספרדית לדברי י"י לעיל, דברים אלו רצה להוכיח ר"י מרצבך בספרו.


ה. באשר לעיצורים לועיים, הביא שרירא כי באשכנז עצמה בימי הביניים היו בני מזרח אשכנז קוראים אותה כ H, ובני מערב אירופה ככ' רפויה (כאשכנזים כיום).


ו. באשר לביצוע כפול של בג"ד כפ"ת, אנו מוצאים כי:

בתרגומים (ה"הקלטות") לא מופיעה ב' רפויה, טענה של השכן, שידידנו החדש, אבדב, דחאה בטוב טעם;

מהגמרא המחייבת הבדלה בין המילים "הכנף פתיל" מוכח שאין חילוק בין פה דגושה לרפויה;

בספר יצירה מופיע חילוק בין בג"ד כפר"ת דגושות לרפויות. זמנו הוא לכל המאוחר במאה השישית;

יש שרוצים להוכיח מעצם אי קיום של שתי אותיות לכל היגוי, שאכן במקור לא היה חילוק בדבר. אחת הדרכים לדחות הוכחה זו, היא בטענה שעם ישראל אימץ כתב שהגיע ממקום אחר (מהפיניקים?), ולכן היו חסרות בו אותיות למספר העיצורים שבשפתו, ולכן נולד הדגש, כדי לספק אותיות נוספות שהיו חסרות בכתב.

טור-סיני העלה בזמנו את התיאוריה שבאותו זמן האותיות בג"ד היו תמיד דגושות, והאותיות כפ"ת היו רפות תמיד;

ההנחה המקובלת במחקר (לדעת הפרעתוני) היא שבעבר ההגייה של כולם הייתה 'דגושה' בלבד, והן התרפו כאשר אחריהן הייתה תנועה (שהשאירה את הפה פתוח) וכאן הייתה הרפיה של העיצורים, במעין הידמות לתנועה שאחריה, וכך נוצרו הבג"ד כפ"ת הרפות.

באשר לר' דגושה בדגש קל - לדעת מורג, הטברנים עצמם הגו אותה באופנים שונים (בדומה לזמנינו), ולכן לא סימנו אותה באופן מיוחד.

בהודעה הקודמת, עשיתי טבלה באמצעות טאבים, וחשבתי שכך היא תעלה יפה בהייד פארק. טעיתי.

מי שיודע על דרך אחרת להעלאת טבלה, יודיעני נא. בינתיים, אפשר לראות את הטבלה בויקפדיה, בקישור המובא לעיל עמ' 1.