לדעת את קו הגבול / יצחק קקון

לדעת את קו הגבול

בתחנת מוניות השירות "אייל" בבאר שבע קיבל הסדרן טלפון בהול: "תשלח לבית המעצר כמה שיותר מוניות". הסדרן לא הבין במה מדובר, חשב לעצמו המזמין אינו אלא תימהוני או טרדן סדרתי. אבל אמר לעצמו: למה לא נשלח נהג שכבר נמצא בעיר העתיקה, ליד תחנת המשטרה.
לאחר עשר דקות עולה הנהג על תדר התחנה: "להגיע לבית המעצר כמה שיותר מהר". הסדרן החל לחלק את העבודה, וכך בתוך דקה, כל עשרות הנהגים שהיו מובטלים הגיעו לתחנת המשטרה בבאר שבע.
בתחנת המשטרה נכונה להם הפתעה: כמאתיים צעירים או בכינויים נוער הכתומים, מצפים למי שיושיע אותם, יוציא אותם מהמקום הנידח הזה. חלקם נסעו לירושלים, חלקם לתל-אביב, חלקם לצפון וחלקם לנתניה. הם עלו בזה אחר זה על המוניות, שפוכים, מזיעים, ומצפים לרגע בו יגיעו לביתם.
מחוץ לבית המעצר עמדו שניים שהיו אמונים על חלוקת המזומנים לנהגי המוניות. הם כמובן לא שכחו לקחת קבלה, בהצגת הקבלה, הם הסבירו, אנחנו מקבלים החזר. אחד הנהגים תהה: ממי בדיוק?. "יש תורם 'צדיק' שהזרים תקציב גדול למאבק בהתנקות. בתקציב הזה מימנו את המאבק בכפר מימון, הסרטים הכתומים, וגם את התקציב הדרוש לשחרר את העצורים ודמי הנסיעה".
בדרך אל מקום חפצם סיפרו עצורי כפר מימון לנהגים: השוטרים או יותר נכון החוקרים לא עמדו בקצב. הביאו אותנו באוטובוסים והם היו צריכים לחקור את כולנו. בזה אחר זה נכנסו וכל מה ששאלו מי אנחנו ומה כוונתנו בהמשך. ענינו להם, אמרו בני החבורה במונית העושה את דרכה לירושלים, חצי בחיוך, להסתנן לגוש קטיף עד להתנתקות. השוטרים נתנו לנו אוכל, שתינו קצת, מישהו חתם עלינו ערבות שלא נתקרב לגוש קטיף שבוע ימים, ועכשיו אנחנו הולכים לישון. אנחנו עייפים. לא חלפה דקה, מספר נהג המונית, כולם נרדמו.
כשהגיעו לירושלים, הנהג החל להעיר את בני החבורה, לקח לו זמן הרי חלפו עליהם יומיים בלי שינה. כשכבר ירדו הבטיחו: "עוד נשוב במהרה, אבל הפעם ישר לגוש קטיף".

* * *

נחישותם של בני הנוער, לא יודעת גבולות. הם צעירים, מאמינים ומוכנים ללכת עד הסוף. הם רוצים להגיע לגוש קטיף, להיות ברגע הפינוי, ולהתנגד. על חבל עזה הם לא יוותרו, וכאן כל התרחישים אפשריים.
דווקא ברגעים אלו, בשיא נחישותם, חובה היא לדעת את קו הגבול. חלילה לנו להגיע לשפיכות דמים, אוי לנו אם נאבד את השפיות. את קו הגבול אפשר לחצות בחבל הדק החוצץ.
אבל גם על כוחות הבטחון מוטלת האחריות, הרי המדובר בבני נוער. ובמיוחד ברגעים כאלו, בעת הפינוי, ח"ו, הרגשות מתעצמות. הכאב חוצה כל גבול, וכך התוצאה.
חובה היא לפעול עם הרבה מחשבה ורגש, ולא יקרה כלום אם הפינוי ידחה בעוד כמה ימים.
ולנותני ההוראה: מר שרון, חשוב רגע לפני, בידך הדבר, עצור את הגירוש.

יצחק קקון
(מאמר של עורך "יום ליום" שפורסם השבוע)

קשה שלא לרחם על אנשי הגוש, כבר לא משנה מהי הכותרת.