אא"ס: האמנם התנתקות חברתית ?

רג"ס,

אין שבר ולא בטיח. מה ששמעת מקרוביך המזרוחניקים (פגם ביוחסין, לדעתי), איננו אלא גל השפרצות של עצבים בעידנא דריתחא.
כבר בעטו במתנחלים בימית; כבר האשימו אותם כ"מכשול לשלום"; כבר השפילו אותם בהבעת חששות מפני "השתלטותם" על הצבא; אחרי רצח רבין ערכו עליהם, ועל על כל הציבור המזרוחניקי, ציד מכשפות דורסני, רווי שנאה יוקדת, ומה לא. היום אמנם רמסו את המתנחלים, ויש מעטים השמחים לאידם, אבל בסך הכל מרחמים עליהם ודי מחבקים אותם. אם אז זה לא עשה להם את זה, והם ניגבו את הרוק והמשיכו לחפש אהבה אצל הציבור הכללי - היום על אחת כמה וכמה. אתה כבר שומע איך הכיוון הזה מתגבש.

וארשה לעצמי לחזור על דברים שכתבתי לך בפורום אחר:
אין כל סיכוי שהמזרוחניקים יעברו תמורה של ממש, וכל הדיבורים על "משבר" הם, כדרך הארץ, עד מהדורת החדשות הבאה, ולכל היותר עד השבוע הבא. הזכרון קצר, האירועים שוטפים, ואין זמן להשתכשך במשברים.
ומדוע שום משבר לא ישנה את הציונות הדתית? לא בגלל שהיא כל כך חזקה, ואולי להיפך. קיומה של הציונות הדתית איננו פונקציה רק של השקפה, או של מערכת ציפיות או של כל כיו"ב, אלא היא צורך חברתי (אלץ איז סאציאלאגיע, שכחת?), כמעט דטרמיניסטי, "למלא את החלל" שעל פני הקשת, בין מה שמכונה "מסורתיים" לבין החרדים. יתר על כן, אנשים שנחשפו לתוצרי תרבות של החברה המערבית והתאהבו בהם לא ייגמלו מהם בגלל איזה גוש קטיף. הם לא יחליפו את העיתונות, הספרים, המוסיקה, התיאטרון, השירים, הסלנג, המצ'ואיזם הצבאי וכל שאר הדברים שהתרגלו אליהם בשורה של פרקטיקות חרדיות, רק בגלל "משבר" כזה או אחר. לשם כך דרושה תמורה הרבה יותר עמוקה ("קונוורסיה" בלשון הסוציולוגים). בגלל זה שום משבר לא גרם לכך עד היום: פינו אותם מימית, והיה משברון, והכל חזר לשגרה; עשו להם את אוסלו, ושוב נמצאו התירוצים; אחרי רצח רבין התחיל מסע הרדיפות הקשה באמת, והטראומטי באמת, שבמסגרתו ניסו להפוך את המחנה כולו ל"כת הטמאים" - וגם אז הם התאוששו ואמרו ש"ירד גשם". למה? כי הכוחות החברתיים שמושכים אותם אל הדרך הזו היו חזקים מכל ההשפלות והאכזבות, וכנ"ל.

בברכה נאמנה,

א"ג






תוקן על ידי - אידך_גיסא - 22/08/2005 22:24:23

נראה לי שניתן להוסיף תרומה חשובה לדיון הזה מהמאמרים הבאים שהתפרסמו בעלון "במחשבה תחילה" של "ציונות דתית ריאלית". הראשון הוא מכתב תגובה על הגליון הראשון של "במחשבה תחילה", והשני הוא תגובת המערכת למכתב הנ"ל.

יש להעיר שמכתב התגובה הוא מאת אבי סילבצקי ממרכז הרב, והוא יכול להעיד באופן די ברור על הלך הרוח האופייני שם. זאת בפרט כיון שמדובר באחד מהמבוגרים והחשובים שבאברכי מרכז הרב. הוא חתנו היחיד של ר' יעקב שפירא - בנו של ר' אברום שפירא, וכמעט ראש הישיבה בפועל - והוא המועמד הברור להיות הר"מ הבא שממונה בישיבה.

אז הנה זה:

"לאחר שקראתי את עלונכם, הכולל ראיון עם הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א תחת הכותרת "לא זורק גט למדינה", איני יכול שלא להביע את דאגתי הכנה מפני תהליך של הקצנה חרדית, העומדת בבסיסה הרעיוני של ה"ציונות הדתית הריאלית", העלולה לעשות לה נפשות בשעת משבר ומבחן של הציונות הדתית בכללה.

בתשובה לשאלה - מה דעת הרב על המושג "אתחלתא דגאולה", משיב הרב ליכטנשטיין כי הפרמטרים של תלמידי הרב קוק הינם "גשמיים וחומריים" וכי פריחת חקלאות בארץ ישראל, גאו-פוליטיקה וכדומה אינם לטעמו "מספיק רוחניים", בעוד שבעת פתיחת תנ"ך רואה הוא בראש ובראשונה פריחה ושגשוג במובן הרוחני כפרמטרים לגאולה. הרב ליכטנשטיין מדגיש כי רוצה הוא לקוות שהשיבה לארץ תקדם אותנו בכיוון הרוחני, עד כמה שיכול הוא לראות אנו די רחוקים מזה.


תפיסה זו, המהוה את אבן הראשה בבנין ההשקפה של הציונות הדתית ה"ריאלית", עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם של מנהיגי הציבור החרדי ביניהם האדמו"ר מסאטמר והגרא"מ שך זצ"ל, שמעולם לא ראו בבנין ישראל בארצו ובמדינת ישראל ערך "מספיק רוחני" עצמי.


אנו, אנשי הציונות הדתית, גדלנו ונתחנכנו בבית מדרש אחר. מסורת התורה שבידינו מסיני, עברה דרך נתיב אחר של מעתיקי שמועה, משום כך יחסינו למדינת ישראל ולעם היושב בה, שונה בתכלית. נתחנכנו על ברכיו של הגאון מוילנא ותלמידיו שראו בשיבת עם ישראל לארצו ערך רוחני עליון לכשעצמו, ינקנו מתורת רבינו החת"ס שראה בעבודת האדמה בארץ ישראל ערך "מספיק רוחני" השווה להנחת תפילין ולת"ת. זכינו להתאבק בעפר רגליהם של תלמידי הגרעק"א - הגרצ"ה קלישר והגר"א גוטמכר שראו בעצם שיבתנו לחבל נחלתנו איתערותא דלתתא שתביא לאיתערותא דלעילא. קיבלנו מתורתם של ענקי עולם הנצי"ב מוואלוז'ין ומהגאון ר' שמואל מוהליבר וזכינו להיות משומעי לקחם של מרן הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה שראו במדינת ישראל את יסוד כסא ה' בעולם. ברוך ה' גם כיום זוכים אנו לדלות מאותו באר מים חיים הנמשך מסיני ממרן הגר"א שפירא שליט"א, וכבר הובטח לנו שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם .


בשונה מהחרדים ומאנשי הציונות הדתית ה"ריאלית", הציבור הדתי לאומי, נדרש לבירור מעמיק ולכינון "שלום בית" עם מדינת ישראל והשלטון בה, משום שמאז ומתמיד ראה הוא במדינת ישראל ובתקומת ישראל בארצו את אשת נעוריו, בת בריתו ואשת סודו לאוקמא שכינתא מעפרא, לגילוי כבוד ה' בעולם ולחידוש ימינו כקדם. לעומתם, ניצבים אנשי הציונות הדתית ה"ריאלית", שאינם רואים במדינת ישראל הרבה יותר מאשר מונח גשמי וחומרי ומקסימום – "מפנה משמעותי בתולדות כנסת ישראל" (כדברי הרב ליכטנשטיין), ומכריזים בגאון כי אינם זורקים גט למדינה, לא מעוצם התקשרותם הפנימית למדינת ישראל, אלא משום שמעולם לא באו בברית נישואין עמה.

שוויון הנפש המקומם כלפי תהליך ההתנקות, הבא מן "הריאלים" ומן החרדים, מובן היטב לאור תפיסתם הכוללת ביחס למדינת ישראל.


שירות בצבא במסגרת ישיבות ההסדר, שלא מתוך ההכרה בערכה הרוחני העליון והעצמי של מדינת ישראל, אינה שונה במאום מתפיסתו של הגראי"ל שטיינמן שליט"א התומך בנח"ל החרדי, ההבדל היחיד נעוץ בכך שבנח"ל החרדי משרתים בצה"ל זמן רב יותר. גם הפתיחות לעולם האקדמי המוקצית מחמת מיאוס בציבור החרדי, אינה הופכת כל אדם, גדול ככל שיהיה, לנמנה על שורות הציבור הדתי לאומי.


הקריאה לשוב לעם היוצאת מבית המדרש ה"ריאלי", אינה שונה מקריאותיו של הרב אמנון יצחק או של תנועת ערכים החרדית. שתי התנועות שואפות להוביל את העם לאותה פריחה ושגשוג "מספיק רוחניים" כפי הנראה בפתיחת התנ"ך. אולם בעוד התנועות החרדיות מגיעות לכל העם, קריאת אנשי הציונות הדתית ה"ריאלית", עדיין מהדהדת במגדל שן, עטופה במילים אקדמאיות. בין הכנסים "ציונות דתית לאן" באוניברסיטאות, לבין המעשה היומיומי המתיש בקרב הציבור קיים מרחק רב.


לעומת זאת, אנשי הציונות הדתית, תורמים לבנין התורה ותלמודה בישיבות ובכוללים ברחבי הארץ. מתוכם יוצאים אנשי הגרעינים התורניים, אנשי "אל עמי" מדרשת עפרה ושאר המדרשות, אנשי "בראש יהודי" ותנועת "חברים מקשיבים", אנשי מכון מאיר ועוד… ומגיעים אל כל שדרות הציבור, לאחר לימוד מעמיק בביהמ"ד, מתוך ההבנה כי עצם השיבה לציון היא היא גרעין התשובה של "ושבת עד ה' אלוקיך", שבזכותה ניגאל[4]. ההתחברות שלנו עם העם, באה מתוך ההכרה שתשובת דורנו, החי חיים מלאים ורעננים בארץ ישראל ובכך ממלא יעוד רוחני נשגב, הינה תשובה אחרת בתכלית מתשובת כל הדורות כולם[5].


אני תקווה, שדווקא פרסומם של דברים אלה בעלונכם בימי בירור ומבחן, יחדד את תפיסת עולמה ואת עומק תורתה של הציונות הדתית ביחס לערכם הרוחני של מדינת ישראל, צבא ההגנה לישראל, שיבת עם ישראל אל ארצו והפרחת השממות בה.



בכבוד רב

אברהם ישראל סילבצקי

ישיבת מרכז הרב "



והנה תגובת המערכת:

"הרב סילבצקי מבקש להציג את ההשקפה שאינה מקבלת את ישוב ארץ ישראל כערך רוחני עליון נוסח הראי"ה וממשיכי דרכו כהשקפה חרדית, אולם למעשה נראים דבריו שלו עצמם כמשקפים עמדה חרדית לעילא. מה שמאפיין את הציונות הדתית ככלל, ולא רק של חוג מסוים בה, הוא בכך שהיא מקבלת על עצמה להיות חלק מהמפעל הציוני לכל דבר, לא בגלל שהיא הגיע למסקנה זו לאחר דיונים תיאולוגים על מהות כסא ה' בעולם אלא בעיקר מתוך תחושת שותפות גורל מלאה ומתוך תכונת הכנות של אדם שבאשר הוא יודע כי המנגנונים השלטוניים, האזרחיים, הבטחוניים, הכלכליים והתרבותיים הם המקיימים אותו ואת עמו אזי הוא לא יכול שלא לקחת בהם חלק באופן מלא כאחד האדם. זאת בניגוד לעולם החרדי שעומד מנגד ומשקיף על המדינה מבחוץ.


מדינת ישראל לציוני הדתי אינה "אשת נעורים" או "אשת סוד", היא קודם כל מדינתו ממש כשם שהיא מדינתו של שכנו הציוני החילוני. הוא אינו מביט בה מבחוץ ממגדל השן התאולוגי שלו, ומגיע למסקנה כי היא מתאימה או מתנגדת לעיוניו בדבר דרכי ההשגחה ורק אז מחליט האם להיות נאמן לחוקיה וכלליה והאם לקחת חלק במפעליה. הציוני הדתי מביט במדינה מבפנים, כחבר ושותף לכל דבר. שותף לגורל העם היודע כי קיומה של המדינה, והשמירה על מנגנוניה, הם הכרח לקיומו הגשמי והרוחני של העם היהודי ולא לוקסוס שאנחנו יכולים לפטור אותו מעלינו ברגע שהוא לא עולה בקנה אחד עם הבחנותינו התאולוגיות העדינות. יש לתהות האם "שעת המשבר והמבחן של הציונות הדתית בכללה" לא באה לעולם אלא דווקא משום שבשנים האחרונות הציונות הדתית נתנה מקום מרכזי דווקא לעמדה זו ביחסה למדינה, ומתוך שהתרגלה לראות במדינה את "אשת נעוריה" היא חשה עכשיו כי "נישואיה" עלו על שרטון, ולואי שהדברים לא יגיעו עד כדי זריקת גט.


מתוך תפיסה חרדית זו בא הרב לשפוט את היחס של תנועת צד"ר לתכנית ההתנתקות כ"שוויון נפש מקומם". לדידו אם אין לשיבת ציון "ערך רוחני לעצמו" נוסח הראי"ה, הרי שניתן להתייחס לענייני המדינה בשוויון נפש. כאילו ענייני בטחון, מוסר, חברה, דמוגרפיה, כלכלה, ושאר הבעיות המטרידות אזרח ישראלי מהשורה אמורות לחלוף מעל ראשו של אדם דתי באם אינו מכניס את המדינה והארץ לספירה של קדושה. עמדתם של צד"ר נסמכת על הכרת המציאות שלהם ועל דאגתם הכנה לעתיד המדינה, משל היו "רח"ל" אזרחים מן השורה שבתוך עמם הם יושבים. וכן! לא רק אדישות אלא עד כדי תמיכה בתוכנית ההתנתקות הדברים הגיעו, ואף יותר מכך (ועמדתה של צד"ר היא אכן יותר מכך)!


בשולי הדברים ניתן כמובן לפתוח את הדיון לגבי מספר הנחות בדברי הרב. יש לשאול ברצינות מה בין ערך ישוב ארץ ישראל (בעלת המעמד ההלכתי של קדושה) ובין מעמדו ההלכתי של הגוף הפוליטי החילוני הנקרא מדינת ישראל (שקם מתוך מגמות חילוניות ומקויים בפועל ע"י חילונים באמצעות מנגנון חילוני). למה הביא כראיה את הנח"ל החרדי כביטוי להשקפה חרדית בעוד יש לתהות שמא דווקא תופעה זו מבטאת שינוי או סדק בעמדה החרדית כלפי המדינה, המתחילה להבין כי לא ניתן להיות אזרח ללא חיי מדינה מלאים (בעוד שדווקא מחוגינו נשמעים קולות הצועדים לכיוון ההפוך). מדוע הרב מסתייע בהגותו של הראי"ה כמייצגת הבלעדית של מהות ההשקפה הדתית הלאומית כאשר ידוע כי היא אינה יחידה ולמעשה נכנסה לתוך הציבור שלנו מאוחר מאוד. יש עוד לשאול כיצד ענייני השקפה דקים מן הדקים, מופשטים מורכבים וגבוהים, המצויים בכתבי הרב קוק והוגים אחרים, הצליחו להתגלגל לידי פרוגרמה פוליטית מדויקת ועמדה הלכתית החלטית כל כך. אך אכמ"ל. שאלות אלו, עם כל החשיבות של בירורן לאדם המשכיל, הם בעלי מעמד משני ביחס לשאלות והשיקולים הממשיים המוטלים על מי שצריכים לשאת בעול האחריות לעתיד המדינה במציאות כמות שהיא.


לסיום יש להעיר כי תפיסתו של הרב ליכטנשטיין אינה מהווה "אבן הראשה" של צד"ר, אשר כתנועה אינה מבקשת לקבוע תפיסה זו או אחרת של מושג הגאולה או כל השקפה הגותית אחרת. עוד יש להעיר כי הכנסים "הציונות הדתית לאן?" שתנועתנו מארגנת, אינם כנסים אקדמיים, אלא להפך הם מתנהלים ע"י צעירים מן השורה ומשתתפים בהם צעירים ושאר אנשים מן הישוב (כמו תנועת צד"ר עצמה) אשר בעיותיו השונות של הציבור הדתי במציאות הריאלית טורדות אותם ומבקשים הם לדון בהם בפתיחות וברצינות.


בברכה, מערכת במחשבה תחילה."


- דו"ד

אני זוכר שכשקראתי את הדברים בזמנו, הצחיקו אותי חילופי ההאשמות בסגנון: "חרדי שכמותך!" - "אתה בעצמך חרדי!".

.

נו, שוב הרב ריינס והרב קוק מתווכחים ?

אצת ים

אידך גיסא, גם אתה צודק, אם כי (כמובן) איני שותף לזלזול שלך בציונים הדתיים וללגלוג עליהם. נכון, הצבור הזה מעורה מדי בחברה, בתרבות ובכלכלה בישראל מכדי שינטוש אותם, כשם שנכון שהאידאולוגיה שלו תשמש בלם כנגד מגמות נטישה (משעשע למדי לשמוע אותך טוען כלפי ר' געצל בשם הסוציולוגיה). כתבתי כאן שאלה שיתקרבו לחרדיות יהיו אלה שהיו ממילא קרובים אליה - והם קבוצה קטנה. מי שראה הערב בטלביזיה את פינוי נצרים הבין שהאנשים האלה לא יתנתקו מאף אחד, ומי שחשב שההתנתקות תעורר גל סרבנות שיביא לפירוקן של ישיבות הסדר ומכינות התבדה. אתה חושב שזה מעיד על חולשה? אני חושב שזה מעיד על חוסן.

הנסיון לחזות כאן את השלכותיו של ארוע מוגבל (גם אם קשה) על מציאות חברתית מורכבת, ייראה, קרוב לודאי, מגוחך בעוד כמה שנים. לדעתי, למשל, הגל של "ארון הספרים היהודי" ובתי המדרשות החילוניים-דתיים המשותפים למיניהם מצד אחד, ונוער הגבעות מצד שני - הם תולדות של רצח רבין (או הועצמו במדה רבה כתוצאה ממנו). האם היה מישהו יכול לחזות אותם? כיצד תראה ההתנתקות בפרספקטיבה של חמש, עשר או עשרים שנה אחורה? כארוע מעצב, או הקדמה מינורית לארועים שיבואו אחריו - אולי חידוש האינתיפדה, אולי פינויים נוספים, או מי יודע מה עוד? שאלות כאלה הופכות את הדיון שלנו כאן לבעל ערך מצומצם למדי. גם ההתפתחויות בזירה הצבורית הפנימית הן בעלות משמעות. היום, למשל, יש לציונות הדתית (וגם לחרדיות) יצוג רחב בהרבה משהיה לה לפני עשר שנים בתקשורת. התהליך הזה ימשך, כנראה. מה תהיינה תוצאותיו? מי יודע. האם הוא ישליך על יחסה של החברה הציונית-דתית לתקשורת? ללא ספק. אנחנו עוסקים כאן בתהליך שהגורמים המעצבים אותו רבים בהרבה מכדי יכולתנו לעצב מהם תמונת עתיד ברורה.

הפרעתוני,

תופעת 'נוער הגבעות' או 'נוער תפוח/יצהר' היא סימפטום של תופעה שקיימת בכל חברה אנושית שהיא וקרויה: מרד נעורים. גוש אמונים היה מרד הנעורים של בני המיזרוחניקים של שנות החמישים. כאשר המורדים הללו הפכו לסוג של ממסד, מטבע הדברים הונחו היסודות למרד הבא. המרד של דור הבנים והבנות מתבטא פונה לשלושה כיוונים:

א. הדתל"שי.
ב. הדתי-קטמוני (רוצה לומר, אני עם כיפה אבל אני לא בהכרח נוהג ע"פ השו"ע בכל דבר ועניין).
ג. הקרליבכי/כהניסטי/חסידי וכיו"ב - אני מכליל, אבל הרעיון הדומה הוא של מרד בשגרה הדתית-לאומית לכיוון יותר דתי/לאומי (עם או בלי מקף).

אין לי ספק שהתופעות הללו התעצמו בקרב בוגרי התנחלויות אחרי משבר אוסלו/רצח רבין, אבל, הן עשו זאת במקביל והן לא סחפו אחריהן את הרוב הדומם. אני מסופק אם התופעה האחרונה מסוגלת להפוך לציבור ממשי, כיון שלכך לא די ברעיון וכמה משוגעים לדבר אלא בציבור בורגני רחב שינהה אחריו מסיבות שונות (כמו אלפי סרוגי כיפה לא משיחיים שנהרו ליש"ע ואיפשרו להגשים את חזון ההתנחלויות).

דין ודיין,

מה מידת ההשפעה של הרב יעקב שפירא או של מי מדור הר"מים החדשים במרכז שלאחר הפילוג בציבור הרחב 'שלהם'? האם אתה רואה את 'מרכז' ממשיכה להיות ישיבת דגל?

גו"ג,

נצרים הוא ישוב שמזוהה עם הזרם ההר-המורניקי, מה שמסביר את פנויו החלק. כך גם עצמונה וכך גם רוב המכינות הקד"צ. מאידך, הייתה בהחלט בעיית סרבנות קשה עם ישיבות הסדר מסויימות (שמעתי על קרית ארבע ואלון מורה) ולמיטב ידיעתי הצבא מתכוון לבוא איתן חשבון לאחר ההתנתקות. יהיה מעניין.

ממללא,
לא כל דבר בחיים הוא ענין של זרמים ושיוכים. בנצרים חיים אנשים, לא זרמים. בת דודתי שהתגוררה שם עד היום (ובתה אפילו אמרה כמה מלים בשדור הטלביזיה בו צפיתי) לא התחנכה בהר המור, ולמעשה היא הגיעה לישוב עוד לפני שהישיבה הזו קמה. האנשים האלה אינם מעונינים להתנתק, והם לא היו זקוקים לרב טאו שיגיד להם את זה (אף שהוא באמת אמר).

לגבי הצבא שיבוא חשבון עם ישיבות בהן קיימת בעיית סרוב - נחיה ונראה. השכפ"ץ הפוליטי כבר הוכיח את עצמו לא פעם כחזק מהרבה רמטכ"לים. אמנם, דן חלוץ מצטייר כאדם שאינו יודע חכמות, אבל הוא לא היחיד שמשתתף במשחק. סביר, לדעתי, שעקב היקפה הכללי הנמוך של תופעת הסרוב הצבא יעדיף להבליג ולא לפתוח פצעים שיקח להם זמן להגליד.

אצת ים,

ריגשת אותי.

גו"ג,

בנוגע לרישא של דבריך - אתה צודק. לגבי הסיפא, אני מקוה שלא (ושהצבא כן יבוא חשבון עם שמכתימים את כלל ישיבות ההסדר).