אא"ס: האמנם התנתקות חברתית ?

גו"ג,

אני מסכים עם האמירה הכללית שלך, אבל במקרה דנן ממללא צודק. לא חשבתי לרגע שתהיה איזושהי התנגדות בנצרים. אם תהיה איזושהי שבירה ביחס למדינה בקרב אנשי נצרים/עצמונה, יהיה זה שבר עצום ולא משבר. הוא יכול לקרות, באותה מידה שיכול להיגרם שבר אמוני עצום ביישובים הללו, שהאמינו עד הסוף שיקרה הנס (למזלם הגדול, הגוש נפל לפני שהגיעו אליהם, כך שהיה להם זמן לעכל את העובדה שנגזרה הגזירה).

ממללא,
לא כל זרם הוא "מרד נעורים". וקצת נשמע לי מוזר שאידיאולוגיה שאותה הוביל רב מיינסטרימי כמו הרב צבי-יהודה, נחשב בעיניך כ"מרד נעורים".
מעט לפני הגירוש, דיברו עם הרב טל על הרבנים ה"ממלכתיים" והוא אמר שהוא צופה ירידה גדולה במניות שלהם. ודומני שהוא צודק.

אכתוב את מה שאני מסיק מהויכוח בין אבי סילבצקי ל"במחשבה תחילה", לגבי ההבדלים הסוציולוגים בין הציבור הא"מ לציבור החרד"ל.

הציבור הא"מ הוא ציוני ולאומי לא בגלל אידאולוגיה, אלא בגלל שככה זה נורמלי וזהו. כמו שאמריקאי הוא אמריקאי והצרפתי הוא צרפתי, גם הם ישראליים. לכן לא שייך אצלהם בכלל מושג של "לתת גט למדינה". זה כמו שהש"סניקים לא חשבו כך כשזרקו את דרעי לכלא, וכמו שדי ברור שלא היה מי שחשב כך כשאיזבל רדפה את הנביאים או כשהורדוס הרג את החכמים.

כל הביטויים של הרבנים הבאים מהציבור הזה (הרב רוזן, הרב מדן) לא מכוונים כלפי המדינה, אלא רק כלפי האליטות השמאלניות שהם מרגישים ש"תקעו להם סכין בגב". ניתוק מסויים שכזה באמת עלול להיות, כשהאמון של הציבור הדתי לאומי ביושרה של רודפי הצדק והמוסר האלו נפגמה קשות. אך אין זה שבר גמור של ניתוק ממוסדות המדינה. כל ביטוי אחר שנאמר על ידי בני הציבור הזה הוא רק ביטוי של כעס ותסכול זמניים.

לעומת זאת, הציבור החרד"לי שחי כל הזמן בתחושת איום מפני הצל החרדי שבמידה זו או אחרת לא מכיר במדינה, הרי הוא תמיד חש צורך להסביר לעצמו מדוע בכל זאת הוא קשור למדינה. את ההסבר לעניין הוא מצא בעיקר בכתבי הרב קוק. אחד ההסברים העיקריים שנאמרו בעניין הוא שהחילונים אינם רשעים, מכיון שהם בונים את הארץ. לכן, היום, כשכבר ברור שהחילונים לא בונים את הארץ - נוצר משבר.

במצב שנוצר, עדיין רבים מהחרד"לים ממשיכים לדבוק באותו קשר עם המדינה, מכמה סיבות. יש כאלו שקיימת אצלהם עדיין הסיבה של הא"מ - ומצד הנורמליות ממשיכים עם המדינה. יש כאלו שמצאו בכתבי הרב קוק סיבות אחרות להמשך הקשר עם המדינה. ויש כאלו שממשיכים לדבוק ולטעון שהחילונים בכל זאת עדיין בונים את הארץ. לכן, רבנים מרכזיים בזרם החרד"לי מתעקשים בנחרצות גדולה שזריקת גט למדינה היא עדיין עוון חמור.

אך מהעבר השני גוברים הקולות דווקא באותו ציבור חרד"לי שכבר לא רואים את כל אותם הסיבות שהביאו אותם בעבר להיות קשורים למדינה, וגם לא קיימת אצלהם הסיבה של הא"מ של הנורמליות. הם נמצאים בשלבים שונים של "זריקת גט למדינה". מדובר בנוער הגבעות ונספחיו שמתרבים, ברב טל, ישיבתו, ושומעי לקחו שמתרבים, ולאחרונה גם הרב אליקים לבנון, ראש ישיבת אלון מורה, מתבטא בחריפות בכיוונים כאלו.

כמובן שהכיוון האחרון הזה מתגבר כשהציבור, והנוער בפרט, נמצא במצב של עימות בפועל עם המשטרה, הצבא, מערכת המשפט, ושאר מוסדות המדינה. אפילו למי שרוצה כן להיות חלק מהמדינה קשה מאוד לראות שוטר או חייל במדים, אחרי שהוא ראה מדים כאלו עושים מעשים שהוא רואה אותם כמעשים נוראים. גם עניין התקשורת שהוזכר כבר, תורם לעניים, וגורמים נוספים פרטיים.

אך נראה לי שעיקר העניין הוא איננו הגורמים הפרטיים הנ"ל, אלא מה שהסברתי קודם - עצם זה שהחילונים כבר לא בונים את הארץ, אלא מחריבים אותה.

- דו"ד

א. דומני כי הויכוח בין הרב סילבצקי לאנשי "במחשבה תחילה" שווה אשכול לעצמו, וחבל להשאירו במסגרת אשכול הסוציולוגיה.

ב. לעניות דעתי שני הצדדים חוטאים, במידה מסוימת, בחוסר הבנה של מושג ה"ערך" ביחס למושג ה"ערך המוחלט". ישנם ערכים יחסיים: חשוב לתת צדקה, אבל לא צריך לחיות חי צער למען זה. חשוב ללמוד תורה, אבל מי שמשקיע בזה את כל אונו ואין לו כשרון הוא סתם טיפש, וכן הלאה.

בדומה נאמר כי יכול אדם לראות ערך דתי במהלך ההיסטורי של הציונות והישיבה בארץ ישראל, ועדיין להיות מוכן לויתורים טריטוריאליים (בלב כבד) בגלל אילוצים מסוג כלשהו. נדמה כי גם סילבצקי וגם הצד"רניקים מנסים להעלים את הטיעון הזה ומציגים את העניין כ או-או: או שאתה רואה חשיבות דתית בכיבוש א"י ובכלל ישראל ואז תלך עם זה "עד הסוף" ותקדש כל רגב אדמה וכל החלטה דבילית של הכנסת, או שתחיה כאן כמו "אזרח ישראלי בן דת משה", לפי הנוסחה הידועה של אורתודוכסי גרמניה. יש משהו באמצע, כרגיל.

דין ודיין,

בתוספת לדברי מפיסטו, צורמת במיוחד החלוקה שלך בין 'ציונות אידאולוגית' - גישת מרכז הרב, לבין 'ציונות לא אידאולוגית' - גישת כל הדתיים שאינם חוסים תחת כנפי ההשקפה של מרכז הרב.

אידאולוגיה לא חייבת להתגלם רק ברעיון של ראיית המדינה כשלב בתהליך הגאולה. אדם יכול לתמוך ברעיון המדינה היהודית כיון שלדעתו היא מצילה יהודים ממוות, מטמיעה והתבוללות, מממשת את הערך של קיום ישוב יהודי בא"י גם בעולם לא נגאל, מהווה אור לגויים או מופת סוציאליסטי/מוסרי וכיו"ב (אני יודע שחלק מהרעיונות נשמעים מופרכים, אבל הם לא כאלו למי שרואה בהם ערך, בדיוק כמו רעיון האתחלתא דגאולה).

לצורך העניין, לו יצוייר שמדינת ישראל תחליט לבצע השמדת עם, חלקים מסויימים בה בהחלט עשויים לתת לה גט.

תוקן על ידי - ממללא - 23/08/2005 17:38:27

מפיסטו,

כיון שהדיון כאן הוא סביב שאלת ההתנתקות מהמדינה, לא נראה לי כל כך רלוונטי שאלת מידת חשיבות ההחזקה בשטחים.


ממללא,

אני לא התכוונתי להציג "ציונות אידאולוגית" מול "ציונות לא אידאולוגית" - אלא להציג "ציונות שנזקקת לאידאולוגיה" מול "ציונות שלא נזקקת לאידאולוגיה". לא טענתי שאין אידאלים בציונות הדתית שלא יצאה ממרכז הרב. רק טענתי שאין היא נזקקת לאידאלים אלה, וציוניותה תהיה קיימת גם בלעדיהן.

טענתי שהציבור החרד"לי נאלץ לפתח אידאולוגיות מאוד גרנדיוזיות, כיון שהוא מתמודד מול אידאולוגיה הפוכה המתנגדת למדינה, ובמקרה של קריסת האידאולוגיות הקוקיסטיות הגדולות, הוא נשאר במינוס, ולא רק באפס.

- דו"ד

.



לא התייאשנו מצה"ל
שלמה אבינר | י"ח אב התשס"ה


שאלה: אם כך הצבא מתנהג כלפינו ומגרש משפחות שלמות מחבלי ארצנו, אין לי שום חלק בו ואינני רוצה לשרת בו. אני מאוכזב ממנו עד עומק נשמתי. צבא שמכה בי, הוא כבר לא צבא שלי. זה צבא עלוב שבמשך ארבע שנים לא הגן על יהודים מפני פצמ"רים ועתה בא בהמוניו ובכל עוצמתו לגרש אמהות וילדים קטועי רגליים. גם הציבור שלנו שייך לצבא – עתה אנו מוותרים. מסרנו את נפשנו, אך אם ככה הם מתנהגים כלפינו – גם אנו נתנהג כלפיהם בהתאם.

תשובה: אתה לא משרת בצבא בשביל אלה שאתה מכנה "הם" אלא בשביל עם ישראל. עם ישראל לא עשה שום דבר רע, מה הוא אשם?
ולמה יפסיד העם חייל טוב וקצין טוב, להם הוא זקוק כאוויר לנשימה. משל לאבא שמכה את האמא, אז היא עוזבת את הבית, אבל מה אשם התינוק הקטן הזקוק לאמו כדי לינוק?!
שהרי יש לדעת, שיש לנו מסביב שלוש מאות מיליון אויבים ועוד כשלושה מיליון בפנים, אשר להם עוזרים רבים גם מעצמות, ונגדם צריך צבא חזק ומסור, שאם לא כן, הם ירצחו אותנו נפש ויגזלו את כל ארצנו תוך יום אחד חלילה.
צה"ל אינו עסוק רק בגירוש הארור, חס ושלום, הוא מגן על העם ועל הארץ. כל דבר נידון על פי רובו. רוב עבודתו היא לטוב. יתר על כן, גם באותם ימים חשוכים שבהם יש גיוס כה גדול ומחפיר כדי לזרוק יהודים לרחוב, הוא עדיין נמצא בכוננות מלאה. אם האויב יתקוף, צה"ל יהיה מוצב על משמרתו תוך זמן קצר. עובדה שאויבינו לא ניצלו רגעים אלו כדי לנסות להשמידנו. זהו כוח ההרתעה של צה"ל. גם כאשר הוא אינו עוסק בפועל במלחמה, אלא בביטחון שוטף, ואפילו כאשר סתם נמצא כעתודה, וגם כאשר מתאמן. מסיבה זו חייל שנהרג תוך כדי תרגיל, מוגדר כמי שנפל בעת מילוי תפקידו.

לכן צבא הוא מצוה גדולה וטהורה. גם אם ראש ממשלתנו טימא אותו, הוא נשאר טהור ביסודו. "השוכן אתם בתוך טומאתם". הצבא אינו המצאה של ראש הממשלה, שאנו שוקלים אם להצטרף אליה או לא. הוא מצוה קדושה של ריבונו של עולם שהכניסו בו קלקולם.

"שאל פרוקלוס בן פילוסופוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר ליה: כתוב בתורתכם: לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח); מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו אין משיבין במרחץ. כשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא אומר: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ" (עבודה זרה מד ב משנה. עיין רשי וראב"ד). אין אומרים: נקים צבא גירוש לישראל כדי שנוכל לנשל יהודים. אלא ראש הממשלה המטורף והמרושע הוא שאמר: אשתמש בצבא הגנה לישראל כדי לגרש יהודים. הוא הבעיה ולא הצבא.

צבא – זה טוב! צבא – זה שלוש מצוות גם יחד: א. הצלת העם, פיקוח נפש של רבים ; ב. הצלת הארץ, מצוות יישוב הארץ, כיבוש הארץ ; ג. קידוש השם, שלא יהיה גוי מכה יהודי שזה חילול השם, אלא מיליון יהודים קמים להגן על יהודי אחד, כאיש אחד בלב אחד.
נכון שיש מגרעות רבות וחמורות בצבאנו: שימושו לגירוש, החדרת בנות, אווירה זולה, יד לא תקיפה דיה. אבל יש להתאזר בסבלנות. דוד מלכנו סבל בצבאו את יואב בן צרויה, שכתוב עליו: "וישם דמי מלחמה בשלום ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו" (מלכים א' ב ה) ופגע "בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו ויהרגם בחרב" (שם לב). וכל זאת מפני שיואב, הלוחם מספר אחת, היה חיוני במלחמתנו נגד אויבינו.

כך מסביר הרב שלמה בן אדרת, הרשב"א, שאי אפשר לתקן את הכל בבת אחת: "וזכור נא עניין דוד אדוננו מלכנו אשר נהג להעלים עינו מיואב ומשמעי, ואף על פי שהיו בני מות... והעלמת עין מן העובר, לעיתים מצוה, הכל לפי צורך השעה" ו"יש להסיר את המכשלה מן הקלה אל החמורה, ואין נוטלין כל החבלה ביחד" (שו"ת הרשב"א ה רלח).
לא הלכנו לצבא כדי לעשות רושם חיצוני שגם לציבור שלנו יש חלק ונחלה, ולא לרדוף כבוד. אלא בשביל עצם המצוה, בשביל כלל ישראל, בשביל כבוד ד'. וגם עתה, אנו נמשיך.

קל מאוד לעזוב את הצבא מסיבה שאינו טהור לגמרי. זהו המושג של הנפש היפה, שאינה רוצה להיות שותפה במפעל שאינו טהור לגמרי, ומי שמרוויח מזאת, הוא הרשע, שיכול להשתולל ללא מפריע. לטווח קצר, אולי עדיף לדפוק על השולחן ולצאת, אבל בשביל הטווח הארוך, צריך מסירות נפש להישאר. כן! צבא זו מסירות נפש. כל מיני סוגי מסירות נפש. ועכשיו יש מסירות נפש כזו.

האמן לי, החייל מרגיש סמרטוט אחרי מילוי פקודה זו שניתנה לו על ידי רשעי ארץ. לא החיל או הקצין הוא הרשע אלא ראש הממשלה וחברי כנסת אשר הרימו אצבע כדי להרוס ערי ישראל וחיי משפחות. יש שמדברים על קרע בעם, אז דע לך שבתוך החייל פנימה, יש עתה קרע נורא. אך הוא ממשיך לסחוב בעול למען עמו.
אנחנו נמשיך ללכת לצבא, כמו קודם וביתר שאת. שום דבר לא השתנה, יהיה יותר קשה. זה הכל. אנו שמחים על עוצמתו של צה"ל, כואבים שהשתמשו בו לרעה, ונחזיר אותו לטוב ה לברכה.
אנו נצטרף בגאווה לצבאנו, נלך בדרכם של אבותינו הקדושים שהיו אנשי מלחמה, אברהם ויעקב, משה ויהושע, דוד ויהודה המכבי. נשמח את עם ישראל ואת ריבונו של עולם.

[המאמר יפורסם גם בעלון "באהבה ואמונה"]

עוד מאמר בנושא, והפעם מאת אבישי בן חיים:

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/975/240.html

"אז מה תעשה "הציונות הדתית" ביום שאחרי? תלוי איזה מבין הפלגים שלה.

השאלה המרתקת נוגעת לפלג הגדול של הציונות הדתית המתונה, זו שברובה לא מתגוררת בהתנחלויות אלא בערים בתוך הקו הירוק. חובשי כיפות סרוגות, ישראלים עד זוב דם, שהם או הוריהם גדלו בבני-עקיבא של ריקודים מעורבים, שלא למדו בישיבות הסדר ולא שולחים את ילדיהם לשם, אלא ישירות לחה"ן צנחנים או לעורב גולני בדרך לאוניברסיטה. שקראו את עמוס עוז האחרון ומתים על שירי ארץ ישראל ועל "מי אוהב אותך יותר ממני" של ארקדי דוכין.

אלה שבכלל כבר היו משוכנעים שהם ישראלים לגיטימיים ושהם מבינים איך עובדת דמוקרטיה, עד שפתאום התברר להם שלא. אלה שארזו בתרמיל מכנסיים קצרים ויצאו מהבית לכפר מימון ולאופקים עם כיפות סרוגות קטנות יחסית ובלי זקנים, מקסימום שפם מושבניקי, כדי להבהיר שגם הם עדיין לא שכחו איך שרים "עוצו עצה ותופר" ושמי שמתנתק בצורה הזאת מגוש קטיף, מתנתק גם מהם. דווקא בשבילם, הישראלים הכמעט טוטאליים, בגידת הדמוקרטיה הישראלית עשויה להיות מרה במיוחד.

ומה עם האחרים? פלג "נערי הגבעות" כולל נערים בני ארבעים שיעמיקו את התנתקותם מהמדינה ומסמליה. גם אחרים מהפלג החרד"לי (החרדי-לאומי) ימצאו עצמם באותה סביבה אידיאולוגית, מיואשת מהציונות החילונית.

כמעט אף אחד לא הבין זאת, אבל הקיצונים לכאורה הם הכי מתונים. דווקא חלק מהגרעין הקשה של יוצאי ישיבת מרכז הרב ובנותיה, אלה שישראל החילונית בזה לתפיסת ה"אתחלתא דגאולה" שלהם ורואה בהם "משיחיים מסוכנים", יסרבו להתייאש מהציונות ומישראל החילונית.

מדובר בפלג "הממלכתי" (במלעיל) שמייחס למדינת ישראל, מוסדותיה וצבאה קדושת על-דתית. פלג שהחברה הישראלית עדיין לא עיכלה את המורכבות שלו. הדיאלקטיקה ההגליאנית הטמונה במשנת הרב קוק הכינה אותם לכך שעידן הגאולה, שבו לתפיסתם מצוי העם היהודי, יכלול עליות וירידות והתנגשויות בין כוחות מנוגדים שיובילו להתפוצצויות משבריות, שמהן יצמחו דברים טובים יותר.

לא בכדי, רב קיצוני מבחינה דתית ו"משיחית" כמו הרב שלמה אבינר יצא חוצץ נגד סירוב פקודה. לא בכדי, "הפאנטים" הכי גדולים, המתנחלים של "מבצרי ההתנגדות המאיימים", בעצמונה ונצרים, הקיצונים שגונו על כך שסירבו כאיש אחד לדון על פיצויים ולהתכונן ליום שאחרי, הם גם אלה שהקפידו יותר מכולם לא להגיע לעימותים עם כוחות הביטחון.

להוציא אירועים חריגים ומכוערים ואף רצחניים, אסור לשכוח, אירועי הימים האחרונים הוכיחו יותר מתמיד שהם, כמו יתר מגורשי גוש קטיף האצילים וכמו רוב רובה של הציונות הדתית, באמת קיצוניים. קיצוניים באהבת עם ישראל, קיצוניים באהבת מדינת ישראל, קיצוניים באמונתם באהבת אחים. עוד לא ברור מה השלכות משבר האמונה. לא האמונה באלוהים, האמונה באחים."



- דו"ד

ועוד דעה, של אלישיב רייכנר:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/975/376.html

מתוך המאמר:
"לא ניתן לכם, יריבינו האידיאולוגיים, את התענוג הזה, ולא נספק לכם את הסחורה. אנחנו יודעים שזה יהיה קשה, אבל אתם תאלצו להמשיך ולראות אותנו בהמונינו בכל מקום - נמשיך להתגייס לצבא, נמשיך לשרת במילואים, נמשיך להקים יישובים בכל הארץ, גם בנגב ובגליל, ונמשיך בעשייה החברתית בעיירות הפיתוח ובתנועות הצדק החברתי"

הערה לכותבים באשכול: אנא, הביאו קישורים לכתבות ואת עיקרי הדברים, ולא את הכתבות במלואן - הדבר מקל מאד את הניווט באשכול.

ועוד דעות, מתוך אתר ערוץ 7:

http://www.inn.co.il/news.php?id=122437

השבר בציונות הדתית: המשך או התנתקות

לא נהיה עוד גלגל חמישי. עת לקחת את ההנהגה, מסכימים הרב דודקביץ, רבו של הישוב יצהר והרב חנן פורת בשיחה ביומן הצהריים של ערוץ 7 אודות היחס למדינה ולצבא לאחר עקירת הישובים.

"הציבור הדתי לאומי עבר מסע מזורז על ידי הציבור החילוני כדי להבין את מגמת פניה של הציונות החילונית. ראינו כיצד הצבא יכול היה להפוך לכלי שרת למה שהוא ההיפך מאיתנו", אומר הרב דודקביץ', רבו של הישוב יצהר. עם זאת מוצא הרב דודקביץ' את ההבדל המהותי בין הציבור הציוני דתי לזה החרדי בעצם קיומו של הרצון להקמת מדינה. הציבור החדרי סבור שעדיין לא הגיעה העת להקמת מדינה, לעומת זאת "אנחנו חושבים שקיימת עלינו אחריות להקים כאן מלכות ראויה ללא שמות זרים וכו', בההתאם לאופן שבו הגדיר זאת הרב קוק כ'יסוד כיסא ה' בעולם' ". עם זאת הבהיר הרב דודקביץ' כי "אני עדיין לא יודע כיצד יש להקים בפועל את אותה מדינה אידאית".

...

הרב חנן פורת, ששוחח גם הוא ביומן הצהריים של ערוץ 7, קובע לעומת דברי הרב דודקביץ' כי "המדינה, שהוגדרה ע"י הרב קוק ככסא ה' בעולם, לא תוכל לקבל כתם בגלל מעשי ההנהגה שמקלקלת. את ההנהגה יש להחליף".

...לטעמו של הרב פורת "אפילו הציבור הנוכחי עדיין איננו המדינה. המדינה היא מפעלו של העם היהודי לדורותיו מאברהם אבינו ועד למשיח. אני מתקומם כשאני שומע את האמירה שהמדינה הרסה וכו'. לא המדינה עשתה זו אלא שלוחי הציבור שבגדו במשימתם".

...

לא ברור לי איך הרבנים דודקביץ' ופורת מתכוונים להפסיק להיות גלגל חמישי ולקחת את ההנהגה לידינו (אגב, דומני שהסיסמה הזו צועדת עמנו כברת דרך ארוכה עוד מימי סבסטיה).

המאבק נגד ההתנתקות הוכיח שמה שדודקביץ' ופורת רואים כ'הנהגה אמונית' מסוגל לסחוף אחריו רק חלק מהציבור הדתי-לאומי.

בשביל לקחת את ההנהגה לידיים, קיים בישראל צורך (תמוה במקצת) לנצח בבחירות דמוקרטיות. איך בדיוק מתכוונים דודקביץ' ופורת להמליך על ישראל הנהגה אמונית? אולי בדרכים אחרות מאשר בחירות?

מטאפורת ה'גלגל החמישי' מבית מדרשם של גוש אמונים היא מטאפורה חרדית מובהקת שמבקשת לשמר את השונות של הציבור הד"ל מה'עמך' ה'ציוינים' ולוטשת עיניים לעבר ההגה. היכולת של ציונים דתיים להגיע לעמדות השפעה היא תלויה ביכולת שלהם להרגיש חלק מהמכונית, ולצורך כך יש ראשית כל לנטוש את תחושת ההתנשאות המעורבת בנחיתות של ה'גלגל החמישי' או הברוזון המכוער שכולם אוהבים להעליב ולא מבינים שהוא הכי יפה מכולם (וסוף האמת לבוא).

הנקודה היא שהשלטון אינו נקבע בהכרח על ידי בחירות דמוקרטיות.
שר הולך ושר בא, והפקידות לעולם עומדת (ע"ע יס מיניסטר). או באופן כללי, האליטות.

הרצון שלהם הוא להחליף את האליטות.

איך? כמו שאמר הרב דודקביץ': לא יודע.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=617536&contrassID=1

...
הרב אברהם שלזינגר, משגיח כשרות הנמנה עם הזרם הליטאי, בא השבוע לפגישת עבודה בלובי של מלון ירושלמי שבו שוכנו מפונים מגוש קטיף. משה ברנס, בן שיחו וידידו משנים, היה עד לפני שבוע תושב נוה דקלים ומנהל מחלקת הכשרות של "המועצה הדתית חוף עזה". נושא הפגישה היה עסקי "חסלט" - אחד ממפעלי הירק ללא-חרקים מגוש קטיף שעשו מהפכה צרכנית בקרב החרדים - אבל על השולחן עמדו עניינים בוערים יותר.

"תגיד", פנה אליו שלזינגר, "ממי אתם מרגישים פגועים יותר - מהחילונים שגירשו אתכם או מהחרדים שלא באו לתמוך בכם?" ברנס לא התלבט: "מהחרדים", ענה בצער, "איך יכולתם? הרי אתם תמיד באים בטענות שאנחנו לא באים להפגין על קברים בכביש 6, אז איפה הייתם? נכון, יש בינינו מחלוקות, אבל עכשיו היה צריך לשים הכל בצד. איך אפשר לשבת בצד כשהבית בוער?".

ההתחשבנות רק בראשיתה, ובשונה ממה שהתרחש בין תושבים מפונים לחיילים מפנים, אף מצלמה עוד לא צדה חיבוק פייסני של מתנחלים וחרדים. הראשונים חשים נבגדים, והחרדים ממשיכים להפגין יחס דו-ערכי כלפיהם. אהדה, שנובעת בין השאר מתפישת המתנחלים כקורבן רדיפה דתית ועוול ממשלתי, לצד הסתייגות אידיאולוגית שהגיעה בימי הפינוי, לפחות בזרם הליטאי - שלא לדבר על נטורי קרתא, שם מתכננים בשבוע הבא מעמד של "צהלה ושמחה" על נפילת גוש קטיף - גם לשמחה לאיד.
...