| נשלח ב-13/6/2012 14:30 |
 |
| |
באמת יש ספר כזה. [שיח שרפי קדש, בקיצור שש"ק, ליקט יועץ קיים קדיש, סיפורים ואמרות מאדמור"י בית פשיסחא קוצק גור. ספר נפוץ ומפורסם.]
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2012 14:32 |
|
| |
מיימוני
האם חומר הקריאה בנערותך כלל רק ספרים ליטאיים וז'ול וורן?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2012 14:33 |
|
| |
ספרן
אכן כנראה הגיע מאותו מלאך.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2012 14:37 |
|
| |
ובערך יחיאל דינור (= ק. צטניק) בויקיפדיה:
יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. הוא סירב להסביר את פשרן, אך סיפר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות כששהה באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר. "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2012 15:43 |
|
| |
ערך חדש של בעל בעמיו:
חומר הקריאה.
הקריאה הפעילה, בדרך כלל בימי הילדות, שיוצרת רקע תרבותי ומעניקה הנחות יסוד, דגמי חשיבה, ערכים ועוד, והכל באופן בלתי מודע ולכן בלתי ניתן לערעור.
דוגמא: חומר הקריאה של מיימוני: לדעת החוקר בעל בעמיו, מיימוני קרא רק ז'ול ורן וספרים ליטאיים. מדיוקים שונים מכתביו בעצור (2003-2012) נראה שקרא גם שרלוק הולמס, לם ועוד ספרי מדע בדיוני, ספרי פילוסופים ועוד. אם כי כבר טענו מבקרים אחרים שלא מסתבר שקרא אותם בגיל צעיר כל כך.
מתוכנן כנס גדול בשאלה זו. ויש כמה שכותבים על זה דוקטורטים...
עד כאן בדיחה. אבל הרעיון מובן וגם חשוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2012 16:09 |
|
| |
גילוי נאות
הספר שיח שרפי קדש היה בספריתו של א"מ ע"ה, וקראתי בו בגיל די צעיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 18:20 |
|
| |
איסטרטגית ההפרדה וההדחקה מייצרת מלבד הקשיחות גם תוצר לוואי חמור יותר. המיאון להודות בסתירות - הכרח שיוליד שקר. (פרופסור ורד נועם, במאמר המלונקק באשכול המקורי). מסקנתי הקצרה יותר: חיי סתירה הכרח שיולידו שקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 18:32 |
|
| |
[מיימוני,
אני חושבת שהמשפט שיצרת אתה כלל אינו נגזר מן המשפט המקורי. להבנתי, הוא רחוק ממנו מאוד ובמובנים מסוימים אף הפוך ממנו. ביסוד המשפט המקורי עומדת ההנחה שבחיים יש סתירות וזה בסדר, ויותר מזה - ראוי להכיר בהן ולהתמוד איתן. המשפט שיצרת אתה מתבסס על ההנחה שסתירות הן רעות ומזיקות. בנוסף, המשפט המקורי גורס שהכרה בסתירות תמנע את השקר, ואילו אתה גורס שהשקר בלתי נמנע בחיים שיש בהם סתירות...]
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:47 |
|
| |
אמשלום
לא הבנתי את דבריך. ממש התבלבלתי.
הטענה שסתירות הן בלתי נמנעות ולכן אין צורך לתייג אותן כרעות היא טענה מעניינת. אני כנראה רציונליסט שלא מדעת. יש מקום לדון בסוגים של סתירות. עוד אשכול חדש שראוי לפתוח.
אבל האם שקר הוא טוב? מבחינה פסיכולוגית, זה בריא. אבל טוב?
אם הבנתי את הסוף, את טוענת שאי אפשר להימלט מסתירות אבל אם מודעים להן אין שקרים. עלי לחשוב על זה. אולי זה תלוי מהו שקר, שהרי אפשר להציע רמות שונות ושימושים שונים למונח. נניח שאני יודע שחלקים מסויימים בתפילה בבית הכנסת, נושא אקטואלי במקום אחר, הם מיותרים, אבל איני מוחה כי לא ישמעו לי. אני אפילו יושב בשקט ונראה כאומר עם הציבור. אני כמובן מסייע להנצחת הטכס. אני מודע לסתירה, אז אין כאן שקר?
אל תעני לי. אני רוצה לפתוח על זה אשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:49 |
|
| |
עוד מן המאמר הנ"ל, עד שתבוא אמשלום ותעיר אם דייקתי.
התופעה של אשה שרוצה מקום במרחב הקדושה היא לדברי הכותבת במאמר לעיל:
אוקסימורון בלתי נסבל המאיים על איסטרטגית ההישרדות שלנו כאנשים דתיים במאה העשרים ואחת
ויש עוד הרבה אוקיסמורונים כאלו. אולי השימוש באנטיביוטיקה, אולי לימוד לוח הכפל ושברים עשרוניים ואלגברה, שלא היו בידי הראשונים, וכמובן האינטרנט. לפי חידושה החשוב של אמשלום, אוקיסמורונים כאלו ממלאים תפקיד יקר ואין הם רק בעיה אלא הזמנה והזדמנות לשינוי. רצוי שיהיה בשילוב של חכמה ויראת שמים ויושר אינטלקטואלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 21:35 |
|
| |
[מיימוני,
כתבת - "את טוענת שאי אפשר להימלט מסתירות אבל אם מודעים להן אין שקרים"
מבלי להיכנס לגוף העניין, אני חייבת להבהיר - זה לא מה שאני טוענת, זו ההבנה הפשוטה מן המשפט שציטטת.
אם "המיאון להודות בסתירות הכרח שיוליד שקר", הרי שלא הסתירות עצמן הן שמולידות את השקר. ייתכן אפילו, למשל, שהסתירות עצמן אין בהן כלל רע, אם מכירים ומודים בקיומן. זה, למיטב הבנתי, פשט המשפט שציטטת. איני בטוחה מה אני עצמי חושבת על רעיון זה או על הרעיון שלך. רק רציתי לדייק שדבריך שלך אינם נובעים ממה שציטטת, ובמובן מה אפילו סותרים להם.]
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 08:22 |
|
| |
את הפנינה הבאה גיליתי בסיור בפורום שמותר להזכיר את שמו.
מרחב הנוחות של השקפתם האישית
יש לכל אחד. או רצוי שיהיה לו. כי אותו מרחב שמונע מאיתנו לבדוק את עצמנו באמת גם מגן עלינו רוב הזמן מייסורי נפש ומאפשר לנו לתפקד.
את מרחב הנוחות הזה אפשר לשבור, למשל, על ידי "מעשה דקארט" (ראה ערך) על שם הצהרתו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט לשבת פעם בחיים ולבדוק כל דבר שהוא מאמין בו אם הוא באמת מוגן מספק.
בעל המונח:
israelgal
כמדומה שהמונח הזה מזכיר קצת את "דת השכונה" של חברנו ייתכן. מסתבר שדת השכונה היא חלק ממרחב הנוחות הזה ולחילופין - היא גם מסייעת ביצירתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2015 09:16 |
|
| |
קונכיה: מקביל לקופסה, שבתוכה אדם חושב וממנה לא ימוש אלא אם כן יקרה משהו מיוחד.
מקביל נוסף: מערה.
יש יוצא מן המערה ומחליף מערה במערה. למשל, מערה חרדית במערה של חברה אקדמית, ואולי של אקדמיה בכלל. זה אופן מטאפורי לדון בשאלה אם יש דיון פילוסופי ללא הנחות יסוד או רק עם מודעות להנחות יסוד.
הדיון הראשוני באשכול
קונכיה?
מאת ישיבישער
תוקן על ידי מיימוני ב- 19/10/2015 09:16:03
|
|
|
|
|
