טענה בדבר זן ויהדות

בעזהי"ת



העולם לנוכחו הזן עומד (ובמקום המילה זן תוכלו להקליד "יוגה" "טאו" "שמאמניזם" וכו´ וכו´), הוא עולם הנפש.
נוכל להטיל ספק בקיומו של עולם נפשי ממשי, אבל לא נוכל להתחמק מהאמירה ההגיונית שיבצר מאתנו להשתמש בהגיון ובאנליטיקה, כדי לחקור אחריו.
שהרי, יקום אותו ברנש שימצא מחקר לוגי משכנע על מוסיקה; חכמה לינארית על פעולתה בנפש האדם, על המתמטיקה שבה, על דרך לוגית מלווה בנוסחאות בה מלחין יוכל לתכנן לחשב וליצור סימפוניה מצליחה...

וכמו שבתחום המוסיקה איפכא מסתברא למפות את הנפש על פי הלוגיקה, כך גם בשאר תחומי האמנות.
כך גם בכל תחום אזוטרי.
ומכאן והלאה מה עושים?
אין לך דרך מקובלת לחקור הלאה, אין לך דרך למלא מאות דפים במלל-בלל, בתרשימים ובמבדקי מעבדה, ומבחינה אקדמית גרידא, זה אמור להיות סוף הסיפור (ולדוגמא, המחקרים שנוטלים חלק בפולמוס סביב הדיקור הסיני -פוקו וחזו כמה מהם מנסים להתמודד מול הצורך להבין לוגית ולינארית את האקופרסורה).



נוכל למצוא ביהדות כהאי גוונא:
"אמר אמימר וחכם עדיף מנביא" (ב"ב י"ב א').
האמנם כן?
זהו הפשט ללימוד הדברים?
א"כ מדוע משה הוא רבן של כל ישראל, ולא שלמה המלך?
ומדוע א"כ הגמרא נוקטת בלשון "ניטלה"? הרי אם חכם עדיף מנביא, ומהחכמים לא נלקחה, אז איפה יש כאן ריק וחוסר?
ומדוע הרמב"ם (הלכות תשובה ט' ט') בתארו את מלך המשיח כחכם יתר משלמה המלך, ונביא כמעט כמשה רבינו, מתאר זאת במעט לגריעותא? והרי חכם עדיף מנביא! ושלמה היה עדיף בחכמתו ממשה רבינו!
ובכלל, לפי פשט הבנה זה, למה לנו נביאים כל עיקר? דיינו בחכמים!

במסכת אבות (ג' י"ב), תוחם רבי חנינא בן דוסא את יכולת החכמה, ממיין אותה לתוך תבנית וחוקיות:
"כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת".

ולפי זאת אבאר כאן:
החכם הוא המביט למרחוק, כהגדרת ההגיון.
הנביא, נדרש לפרש את אשר הוא רואה (ירמיהו למשל, עם הסיר הנפוח והמקל השקד, וכל שאר הנביאים שכך נתנבאו –כדברי הרמב"ם), להסיק דבר מתוך דבר, כהגדרתה של הבינה.
אמנם, החכם, באותו תחום שמצוי בו, יכול להרחיק ולהסיק מסקנה גם למה שאינו רואה כלל, גם לדבר שקיומו עוד רחוק מלבוא לעולם, אך אין ביכולת החכם להרחיק ולראות להיכן שאין הוא מצוי בו, להיכן שאין מעשיו מגיעים.
הנביא, בכוחו להעפיל ביכולת נפשית אחרת (שהרי גם היכולת השכלית תוכל לקבל הגדרה כיכולת נפשית), ולהביא ידיעה ודברים מספירות שנעולות מכוח חכמתו של החכם.

ואם כן, וודאי שהנביא עדיף כמנהיג רוחני בכוח הא-לקים, שהרי החכם אינו יכול לתפוס בחכמתו את תמים הדעים, אינו יכול להשיגו כלל, אין ברירה לפניו אלא לנהל קשר ישיר איתו ביכולת נפשית אחרת.
הנבואה כאמור.



כך גם המדע המערבי, אינו יכול להקיף בכח חכמתו את אשר מעשיו אינם מצויים ומשיגים אותו.
הוא אינו יכול לצאת ולחקור בכח החכמה בלבד ארץ לא נודעת.
ואני רואה בתגובה של חלק מהאסכולות המדעיות לקושי הזה, כשחזור לאווירת הכיכרות של ימי הביניים, שם היו שורפים את כל מי שאינו במיינסטרים –ורק הפעם התפקידים התחלפו וההגיון משמש כנציג הכנסיה.



פנינה יקרה כאן היא לדידי, ´משנתו של דון חואן´.
אמנם, קיים פולמוס לא קטן סביבו, ויש התולים את ספריו לא בעבודת שטח כטענתו אלא כפלגיאט מפולקלור אינדיאני שנהגה על גבי שולחנות ספריות אקדמיות שונות.
לצורך המחקר דכאן, אין צורך כלל להכריע ביניהם.
הידע והדרך ב'משנתו של דון חואן' מתאימים כפאזל ל'חכמות המזרח' ועולים בקנה אחד איתן, ולא זו בלבד, אלא שחלק ממנה היא שיטת צ'י גונג (התעמלות גופנית-נפשית) מפותחת ביותר –ברמה ששום חוקר אקדמי לא יכול לבדות אותה מלבו, או בכלל לשלוט בידע שהיא מכילה.
ולכן, כך או כך, אני לוקח את המידע הקסטנדאי כאמיתה חלקית, ולא רק לצורך המחקר, וממש לא אכפת לי האם הידע הגיע בפלגיאט או בעבודת שטח אותנטית.



היחוד הגדול מאוד אצל קסטנדה, הוא הניסוח של פרקי הידע כ'חכמה' –כידע שניתן לנתחו לוגית, למרות שכמובן באופן חלקי, לאור המגבלות שציינתי לעיל.

בחכמת המזרח, נמנעו מניסוח מפת הידע בצורה לוגית.
האמירה השכיחה כך הייתה (תרגומו של דוד מיכאלי לכתבים הקלאסיים של הטאי צ'י צ'ואן -בהוצאת מדף, בית הוצאה לאור):
"אם אינך מתרגל, לא תבין את הכתוב.
כל זמן שאינך מבין, לא תוכל להיעזר בכתוב.
כאשר אתה מבין, אינך זקוק עוד לכתוב".
ואם כן, מה הטעם בכליון כוחות לריק, ללמד את החכמה המרובה מהמעשים?
אם ברצונך בתלמידים שימשיכו את דרכך, למדם את המעשה ותו לא!

קסטנדה בספריו אינו מסתפק בהפניה למעשים, במפה שהקואורדינטות שבה מנוסחות בלשון משורר –כנהוג במזרח (עיינו למשל ביוגה סוטרות לפאטנג'לי מהרישי), אלא מנסה להסביר ולהכיר את מפתן הכניסה לעולם הנפש באופן שכלי.

אמנם, מושא התיאור שלו אינו לוגי לחלוטין, הוא מתאר גוף אסטרלי שבו קיים הגוף החומרי, הוא מתאר עולם נפשי בלתי נתפס כל עיקר, אבל מפת הידע הזה בנויה סביב החכמה –ובכך מהווה בעצם שלב ביניים יקר ערך בין השכל המערבי והנפש המזרחית.

ולמשל, הוא מחלק את התודעה לשתיים, הימין והשמאל:
הימין זהו ההגיון, השכל, המוכר, כל אשר ניתן לתפוס ולהקיף בעזרת חשיבה אנליטית.
השמאל, זוהי ממלכת הנפש, ממלכת התוים והצלילים הבלתי ניתנים להמשגה (וראו לעיל את ההדגמה שלי להגיון האמירה הזו, אודות 'המתמטיקה המוסיקלית' שאינה קיימת כלל).
והוא ממיין ומסדר: הימין יכול להכיל רק את אשר לימין, אין ביכולתו להכיל את אשר בשמאל.
כדי לגשת ולחקור את הנפש, צריך אתה להשתמש בתודעת השמאל.

ולא זו בלבד שמדובר על יכולות שונות, אלא שהן מנוגדות זו לזו.
הימין הוא החשיבה, הדיאלוג הפנימי.
ככל שהימין דומיננטי, השמאל מתרחק יותר מהשגה (וצאו וראו מעט בחיפושי האמנים אחר 'השראה' –להמחיש את אמירתו בדוגמא מעולמכם הקרוב), ולהפך.
ואי לכך, השער לנפש הוא 'סור מרע' (לא לחנם אני בוחר כאן באותו פסוק מתהלים. ביהדות להבנתי הדרך לעולם הנפש שונה, אין 'סור מרע' בלבד אלא רק כשלב הראשוני המקדים את 'ועשה טוב', ולא כל שכן כדרך החסידות שממליצה 'ועשה טוב' וממילא יתבטל הרע), לעצור את המחשבה, את הדיאלוג הפנימי, ומכאן הדרך להכנס לעולם הנפשי ולהשתמש ביכולות הנפשיות פתוחה.

וכך הוא פורש ידע מעשי, בבחינת כל הרוצה יבוא ויטול –אך עושה זאת בשפה מערבית...



מכל מקום, וכאן לנושא האשכול.
לעניות דעתי, לאחר שצוללים מעט בידע עולם הנפש, מתגלה לפנינו רובד נעלם של היהדות.
יש הבדל מהותי ועצום בין היהדות ובין הזן, ועדיין קל למצוא רעיונות דומים רבים מאוד.
וביהדות יש חלק ענק שנשכח מלב, הנבואה.
הזן, מהווה עוד דרך אל עולם הנפש, עולם בו ניתן להתחקות ולחפש אחר מה היו אותם אלה שעליהם נאמר "והיה כנגן המנגן" (מלכים ב', ג' ט"ו), ולא זו בלבד, אלא למצוא מבט שונה לגמרי על היהדות –וגם זו של היום, על הציצת התפלין והסוכה.

להבנתי, היהדות תגיע בעל כרחה לזאת.
כמאמר הגמרא, כל אשר קורה לאומות העולם לטוב ולרע אינו אלא בשביל ישראל (יבמות ס"ג א'), ומהם ישראל באותו דור של 'העידן החדש'?
-חזרו לארץ ישראל, רגע לפני חדוש הנבואה, לפני שפיכת רוח הנבואה על כל ישראל.
ודרכו של השחר לשלוח עמוד אורה, זמן רב לפני שתנץ החמה.
על זה הרקע, אני רואה את הפריחה המחודשת של העולם הנפשי בתרבויות העולם, וכמו גם את השימוש המרובה בסמים מקבוצת מעוררי ההזיות (גראס ושותפיו), בקרב הישראלים.



_____________________________________________________
ומה ה' דורשׁ ממך כי אם עשׂות משׁפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.


תוקן על ידי - 000_אלישיר - 08/08/2005 3:07:54

בעזהי"ת


באמצע דברי, תליתי את היות המזרח מפרש ומלמד את חכמתו כשירה ולא כהגיון בחוסר התועלת שבחכמה מרובה ממעשים.

אין זאת אלא אפס קצה של הסוגיה.
לאלפי עניות דעתי, המזרח לא יכל שלא לבחור אחרת -גם אם היה רוצה.
אתנצל שאין באפשרותי כרגע להרחיב.



_____________________________________________________
ומה ה' דורשׁ ממך כי אם עשׂות משׁפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.

שחר אבקשך צורי ומשגבי...
הנה באתר הנכבד נכתב כה הרבה על זן ועל חכמת המזרח..
ומהו "זן"?
ןמהי אותה "חכמת מזרח"?

באשר ל"זן" - יש לפחות שני זנים (ואני חוטא בלפחות דואליות) ישנה הדת הנפוצה בעיקר ביפן, קוריאה וסין.
וישנו ה"זן" הנפוץ במערב (הפופולרי).
ואותו "זן" מה לו ולזן? לעניות דעתי דומה הדבר להבנת היהדות (מהי?) על-ידי קריאה בכתבי קבלה של...

וחכמת המזרח היכן היא? בערבות אסיה, בארצות היפנים? או שמא בלבנט? "המזרח" הוא מושג המעיד על דוברו יותר מעל מושאו, ועיין סעיד (במחוזותינו ידוע כ"זורק האבן"), אך כבר קדמוהו.

ובאשר למחקר משווה - כאן הכל פתוח. האם האוריינטלים למדו מבני השפחות? או שמא כמה מדתות המזרח עתיקות יותר?
האם הבודהיסטים למדו מהיהודים? או שמא כיוון ההשפעה הוא הפוך? או שמא אין בכלל השפעה?
למתעניינים, ישנם כמה נושאים מרתקים:
צמחונות - נפוצה בהודו. האם יתכן שהתפשטה משם?
עבודת פסלים - ככל הנראה פיתוח יווני שחדר למזרח עם אלכסנדר מוקדון. (הפסלים הבודהיסטים הראשונים נראים יוונים)
נזירות - במתקונת נוצרית - האם מקורה במזרח (הודו)?

ישנם דברים נוספים אך אין הצר שווה...

בעזהי"ת


הנה קפצתי לי לביקור קליל באשכול (מדור הספורט בעיתון שנזרק ליד הדלת, לא היה עד כדי כך מעניין ומרתק. אישית, כבר הייתי מבטל את המנוי הקלוקל הזה על ערימת הדפים המערבית שנזרקת כאן כל בוקר ליד סף הדלת…), וכבר נוספה לה עוד דעה לאשכול.
יסלח לי ידידי שאחלוק מעט עליו.



וראשית, כהבהרה כללית:
כל אימת שכתבתי 'חכמות העולם העתיק', 'חכמות המזרח' וכל כיוצ"ב, כולם הם מושגי מתודה ולא הגדרות מדויקות.
'המזרח' בעיני כולל גם את קסטנדה -למשל, וקסטנדה הוא בכלל מהעולם החדש.
היות שבקהל הרחב המושגים כך נתפרסמו, וכך אינשי אמרינן, אין עלינו אלא לדבר בשפה המוכרת.



כתבת, maple, שהזן במערב שונה מהזן במזרח.
האם רצית לקבוע, שהעיסוק המזרחי בזן הוא מסורתי-דתי-אמיתי, ואילו זה שבמערב הוא בבחינת ניו-אייג' ואינסטנט?
שאם זוהי כוונתך, תימא אני עליך.
נכון הוא שתרבות הניו אייג' מפותחת היטב היטב, אבל האם תאמר שאותו דפוס אינו קיים במזרח? -הדפוס בו תהיה אסכולה של אנשי רוח בתוך המון עם פולקלוריסטי?

אם נבחן את התמונה בישראל, ולמשל את תרגול הזא-זן, נוכל למצוא דווקא כמה עוסקים רציניים ביותר בתחום, מסורים אליו, ונזכיר למשל את דני וקסמן (גוגל לרשותכם).
וכך תוכל למצוא בעוד ועוד חכמות 'המזרח' –ואין ישראל יוצאת דופן בעניין (למרות שאטען שדווקא הישראלים יתמסרו הרבה יותר לכל זאת, כדברי הנביא עמוס על הרעב לדבר ה', וכהאי גוונא שכתבתי בסוף הודעתי הראשונה באשכול).

אמירה כגון זאת (ואם שגיתי בהבנת דבריך, סליחה ומחילה), נמצאת יותר בתחום הרומנטיקה.



הזן כשלעצמו, אינו הדת הנפוצה במזרח הרחוק.
יש לזהות כאן בין הבודהיזם, הטאואיזם, הזן וההינדואיזם –ועוד להוסיף למשל את הנטיה לעשות ערבוב אחד גדול, ומעבר לכך לזכור שהיוגה אינה בהכרח הינדואיזם, שהצי' גונג אינו בהכרח טאואיסטי או בודהיסטי, וכנ"ל על הזן, וכמו כן לחקור על פי הגיאוגרפיה ולהבדיל בין תרבויות הודו (ובתוך כולם מאות ואלפי סיווגי משנה), טיבט, סין, יפן ודרום מזרח אסיה.



_____________________________________________________
ומה ה' דורשׁ ממך כי אם עשׂות משׁפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.

הרב מיכי,

קודם כל, שלא כדעתך, אני דווקא ממליץ בחום על שניים מספריו של אנקורי, שעוסקים הרבה בקשר שבין חסידות מוקדמת, ברסלב ופסיכולוגיה ("הלב והמעיין" ; "וזה היער אין לו סוף". מצד שני אני לא כזה מייבין גדול בחסידות.


אם להתייחס לנושא הדיון כאן ברמה יותר גבוה מאשר דיון גנרי למשרתות ("הכל דומה להכל" וכו'), נטיה שאומברטו אקו לועג לה יפה בספר המופת "המטוטלת של פוקו" הרי שלדידי, ההחלטה אם יש דמיון בין זן ויהדות קשורה לחץ אותו ירינו למטרה ועתה אנו מסמנים סביבו עיגולים.

אם אנו סוברים שחיפוש האדם אחר משמעות נעלה /אופפת כל למתרחש בחייו הוא אוניברסלי, הרי שהדעת נותנת כי לפחות חלק מהנקודות שהאנשים החושבים יגיעו אליהן בחיפושיהם יהיו משיקות. כך לא ניתן להסביר מהו ה"זן" והוא (בהגדרה פשטנית מאד) אותו דבר שהוא הכל אבל אין למצוא אותו בשום חפץ נבדל, לדעתי דמיון מסוים לכך יש גם בתפיסת הטאואיסטים את הטאו, ובוודאי שמי שמוכן לראות את היהדות כמנסה להגיע לתוצאה דומה, יסבור שיש לא מעט קווי דמיון בין התורות.

(ראיה פשוטה לכך שהיהדות לא "דומה להכל" ניתן למצוא במרחק הניכר שיש בינה ובין הנצרות, האיסלם וההינדואיזם (וגם מדת הבון הטיבטית, למי שמתעקש)).

מאידך, מי שימשיך להחזיק בהנחה שיהדות, והרצון למציאת פשר בקוסמוס המוצא את תשובתו בה' אחד יש רק אצלנו, ושכל אותן תורות מזרח הן בגדר פולקלור ותו לא, אכן יתקשה לקבל כל קו דמיון שהוא בין יהדות וזן או יהדות וטאואיזם.


ורק לשם ההדגמה, הנה סיפור אחד ידוע:


אחרי פטירת ר' משה מקוברין, הזדמן אחד מחסידיו לפני ר' מנחם מנדל מקוצק.
שאל אותו הצדיק: "איזה דבר היה העיקר אצל רבך?"
ענה לו החסיד: "מה שהתעסק בו באותה שעה היה אצלו העיקר".

מה אתם אומרים, זה זן או חסידות?

אנשיל,
באשר לספריו של אנקורי, על טעם וריח.
אומברטו אקו, אמנם בספרות ולא במחקר, עושה דווקא את מה שאני חושב שהוא יותר פורה (בעקבות רבו ומורו: בורחס): במקום להשוות בין השונים, להציג את ההקשר האחד, ולתת לקורא להתרשם מתוך כך על ההקשרים הקרובים אליו יותר, ולעשות אתה ההשוואות בעצמו. למשל, אני חושב שקיבלתי יותר מתיאורים של הזן עצמו, מאשר מן הניסיונות ההשוואתיים הנפוצים והאופנתיים כל כך. את ההשוואות ליהדות אני מעדיף לעשות בעצמי.
אסיים בכך שהסיפור אותו הבאת הוא אחד הסיפורים החסידיים היותר חביבים עליי, אולם אני מכיר אותו על ר' יצחק מוורקי (תלמיד חבר של הקוצקר, שנפטר לפניו).
גל על הסיפור אעיר שתי הערות
1. גם אתה בהבאת הסיפור פעלת כמו שהצעתי למעלה: הבאת סיפור חסידי, ונתת לקורא להתרשם ולהשוות. הרבה פעמים ההשוואה עולה מבין לשורות והיא קשה לניסוח ישיר.
2. אולי יש לסיפור זה גם קשר ישיר לנדון דידן: מה שהכי חשובה הא מה שעושים באות ורגע. כדאי תמיד לעסוק בנושא אחד, אז זה יוצא הכי טוב. המגמה ההשוואתית לפעמים 'צובעת' את המחקר של כל אחד משני ההקשרים בצבעים שיאפשרו השוואה מעניינת, אך לא תמיד מהימנה.


מיכי

בעזהי"ת


א. מאמר ביניים שלפני ההודעה:

אגדיר סיווג ראשוני ל'שיטה רוחניות אזוטרית', ואקבע שכל שיטה שתמצא בה את המרכיבים הללו היא מאותה משפחה, ולא משנה מהיכן צצה (ויתרה מזאת, אפילו אם מצאת אחד מהמרכיבים –סביר להניח שגם האחרים נמצאים בקרבת מקום):
-מרכז הגוף, הטאן טי אן הסיני, הקי היפני, הרצון הקסטנדאי.
-הפסקת הדיאלוג הפנימי כשער לעולם הנפשי הנשגב יותר.
-ממילא. –כאן זו אבחנה שלי, לאור זאת שביהדות הנושא הספציפי הזה בדיוק הפוך, ומכל מקום, בין אם בעבודה הסיזיפית היוגית, ובין אם בהמתנה להארה הזנית, לא תוכל לטפס להארה, אלא תצטרך לנהר החיים לסחוף אותך אליה בזמנו שלו.

שלשת הכללים הללו מתקיימים הן ביוגה למינה, הן בשיטות טיפוח המודעות של הצ'י גונג למינהו, הן במדיטציות הזן, הן ביוגה הקסטנדאית ולטענתי בכל שיטת טיפוח מודעות (רוחניות אזוטרית) שתוכלו למצוא.



ב. נושא ראשון לחקר והשוואה:
בספר המידות לרבי נחמן מברסלב, בערך 'תפילה' (ח"א, מ"ז) כך נכתב:
"בשעת תפילה יפרוש כפיו, כאלו מקבל איזה דבר".

היאך אתם פורשים את ידיכם לקבל איזה דבר?
ראשית, כפות ידיכם יהיו מופנות כלפי מעלה, כבית קיבול.
שנית, אם אמפה את הגוף לפי השעון, הראש כ-12, וכפות הרגליים כ-6 ואזור מרכז הגוף קדימה כ-9, נוכל להגדיר שבעת היותכם עושים כזאת, כפות הידיים יהיו איפשהו בין 9.5 עד 11 –למטה מכאן התנוחה אינה 'טבעית', ולמעלה מכאן המתנה תשמט אחורנית אל הראש.

אם נעיין בתנוחות הריקוד של הצ'י גונג של הפאלון דאפה (http://www.falundafa.org.il/ver_01/downloads/articles/english/exercises/Falun%20Dafa%20-%20Exercises.zip ) נוכל לראות את תנוחת התחילה והסוף לכל תרגילי הריקוד בתצורת כף יד מעורסלת על כף יד –בקדמת מרכז הגוף.

בכף היד, ע"פ הרפואה הסינית, נמצא נקודת קרינה אנרגטית (המילה אנרגיה נמצאת בשימוש מפוקפק בעולם המערבי. אין כאן שום אנרגיה בהגדרה הפיזיקלית, אלא יותר נסיון לתת דימוי. הביטוי העברי 'נקודת כח רוחני' קולע הרבה יותר למטרה), עיינו בתרשים שבקישור המצורף ('שער האש') –ובהסבר הנלווה.
( http://www.qigong.co.il/energy%20points.htm )

ובמקום הסבר ארוך נוסף, אוכל להשתמש במשפט קצר שאמר לי בזמנו אחד ממורי האייקידו שאצלו למדתי: "כף יד למטה אין אנרגיה, כף יד למעלה, יש אנרגיה".



מבחינת 'חכמת המזרח', אך טבעי ומובן זה שבתפילה, כפעילות מדיטטיבית כזו או אחרת ("שכינה כנגדו" "ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמיים" וכו' וכו'), כפות הידיים יהיו מופנות כלפי מעלה 'כמקבל מתנה'.
ומסתבר שרבי נחמן מברסלב (והרמב"ם בעצמו פוסק להלכה שיהו ידיו כפותות זו על זו –וכלפי מעלה משמע) סובר גם הוא כהאי גוונא.

האם ניתן ללמוד כאן על הקבלה בין העולם הנפשי 'המזרחי' ובין העולם הנפשי 'היהודי'?
אמר קודמי לאשכול, שאת המסקנות צריכים לעשות לבד.



אם נצא למסע מהכיוון ההפוך, אם ננסה למצוא ביהדות הסבר לדברי רבי נחמן מברסלב, ותוך כדי כך נעזר ב'מזרח', נוכל אולי כבר להרכיב כאן פאזל שלם.

בקונטרס עלום שנערך משיעוריו של רבי אברהם יאראוויטש זצ"ל –שנפטר לפני שנים אחדות, מוסברת סקיצה של הפעולה הרוחנית בגוף האנושי:
'שפע רוחני' מגיע אל הגוף דרך שבע נקודות רוחניות (בג"ד כפר"ת) לאורך עמוד השדרה (ולכל מי שנושא הצ'אקרות פתאום מצלצל מוכר, יש כאן כשלעצמו פרק שלם להקבלה וחיקור אלא שאכמ"ל) עד לתחתיתו.
אותן נקודות נמצאות ב'שבירת כלים', כלומר אינן יכולות להכיל בחובן את הניתן בהן –והוא 'נושר' מהן לתחתית.
והיכן שהשפע הרוחני של האדם מתרכז –שם הוא מצוי. אפילו התחומים הנשגבים ביותר שבו, יהיו משועבדים להגשמת המאוויים של אותו אזור בו השפע מרוכז.
ואי לכך, והיות שהנקודה התחתונה היא נקודת המין, לא פלא שבכך רוב העולם מצוי.

מכל מקום.
'שער האש' משמש להקרנת אנרגיה.
ברייקי, למשל, מניחים את כפות הידיים, ודרכן ה'אנרגיה האוניברסלית' מועברת.
ומסתבר, שבהפנותך את כפות הידיים כלפי מעלה, אתה משדר 'אנרגיה', 'שפע רוחני' כלפי מעלה.
ובעשותך זאת, אתה מעלה את הרוחניות שבך מעיסוק בתחתוניות –במין או ברגש שמעליו, האכילה, אל הספירות היותר גבוהות –הלב ושכל.
אך טבעי הדבר הוא שבעת תפילה תרצה כך לעשות, ואך טבעי הדבר הוא שבעת תרגול זן, כך תרצה לעשות.

(אותה סקיצה של פעולה רוחנית שבגוף האדם, מפי רבי אברהם יאראוויטש זצ"ל, היא פרק ידע ששופך הרבה אור אודות שיטות טיפוח אנרגיה רבות –שכולן למעשה מבקשות "להחזיר את האנרגיה האבודה אל מרכזי החיות" –כאמירה הקסטנדאית. אולי בעז"ה אכתוב זאת בהמשך, אכמ"ל והיות שמדובר בנושאים רחבי היקף, מוטעה הוא לגשת לכתיבה כלאחר יד).



_____________________________________________________
ומה ה' דורשׁ ממך כי אם עשׂות משׁפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.



תוקן על ידי - 000_אלישיר - 09/08/2005 3:22:33