בדיוק השבת התארחתי אצל חברה ממשפחה חסידית ובסעודת שבת שמעתי את הפירוש הבא:
אדם שנוסע מבני ברק לי-ם ובדרך עושה חניות בניים לתדלק\לאכול\לעצור להתערננות וכו', כשהוא יספר על הנסיעה הוא יספר "נסעתי לירושלים" בלי לפרט על העצירות, לכן השאלה בעצם היא מה טעם מצאה התורה לפרט אותם?
אלא שיש עצירה שאדם עוצר על דעת עצמו, מרגיש שהוא צריך לעצור\לקחת הפסקה- עצירות כאלו באמת נחשבות לשוליות, אך העצירות של עמ"י היו עפ"י הדיבור, עפ"י ה' חנו, עפ"י נסעו, היה בהן משהו מקודש, אלו לא היו עצירות על דעת עצמם אלא על דעת המקום, ולכן פורטו.
|
|
