האשכול נפתח בהסכמת מיימוני. רוב דברי שבכאן הם חדשים וראויים לדיון נפרד.
להלן סיכום קצר של הטענות על הזוהר (שבאשכול על קדמות הזוהר ושבאחרים), ותשובותי עליהן. אני מתייחס לענין קדמות הזוהר בלבד, ולא לנושאים צדדיים שעלו באשכולות - שגם הם ראויים לדיון אך לא באשכול זה. קישור ישיר מצורף לכל טענה.
אבקש מכל המגיבים לציין בדבריהם את הסעיפים ותתי הסעיפים שעליהם סובבים דבריהם.
אקדים ואומר שאינני בא לשכנע אף אחד בקדמות הזוהר, שכן הדברים תלויים בראייה סובייקטיבית. כל שבאתי הוא להציע תשובות הגיוניות לטענות שהעלו כאן. כל המגיבים לא עניינית משני הצדדים מתבקשים לחשוך מאיתנו אמריהם הנעימים. מי שממש קשה לו יפתח (או יבטיח לפתוח) פורום חדש ויוושע.
לא היה בידי לעבור על טענות החוקרים במקורן, ואני מתייחס לאלו שהובאו כאן. אשמח לדון על עוד טענות לכשתובאנה.
הטענות
הטענות כנגד קדמות הזוהר מתחלקות לחיצוניות ולפנימיות. החיצוניות - שלא מתוך הזוהר. והפנימיות - מתוכו.
א. טענות חיצוניות
- סיפורו של ר' יצחק דמן עכו (כאן ואילך).
- מובאותיו של ר' בחיי מבלי לצטט את המקור ואת החכמים שאמרוהו (כאן).
ב. טענות פנימיות
- מכיל הלכות ומנהגים שנודעו לראשונה ממקורות מאוחרים (כאן ואילך).
- מפרש את שמות הנקודות וצורתן - מושגים שהתחדשו בזמן מאוחר (כאן וכאן).
- מביא המושג ארבע יסודות (כאן).
- יש בו שימושי לשון יחודיים שנראה שמקורם בתרגום קלוקל מעברית (כאן).
- המילה סינוגא (שכחתי היכן נדונה).
תשובות
א. טענות חיצוניות
1. כמה הערות על הסיפור בשם ר"י דמן עכו (הסיפור צוטט כאן ואילך), והאם רמד"ל הוא מחבר הספר.
א. סוף הסיפור סותר את תחילתו: אם אכן מוכח מסיפורו של ר' יוסף הלוי שרמד"ל החזיק כ"י של הזוהר (בין שכתבו בעצמו ובין שהוא קדמון), הרי שנסתרה טענת אשתו לפיה אין בידה כ"י שתוכל למסור לעשיר, מפני שכתבו בעצמו ולא היה לו עותק.
ב. מ"מ סיפורה של אשתו, לכשנקבלנו, עומד בסתירה גמורה לטענת החוקרים המודרניים שהזוהר חובר ע"י קבוצת אנשים.
ג. ואם נקבל את טענת החוקרים - עדיין לא נתברר מיהם המחברים וכיצד נתגלגל כתב היד לידי רמד"ל. אני מקבל אותה: המחברים היו חכמי הזוהר.
ד. בהנחה שלא נקבל את סיפורה, ההסבר מדוע לא נמצא בידה כ"י פשוט: רמד"ל שמר את כה"י שלא בביתו במקום סודי. הוא לקח על ההעתקה כסף רב כדי שלא יקנוהו רק האנשים שרוצים וחושקים בו ביותר.
ה. ר"י דמן עכו עצמו כותב בתחלה שדבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון .. אשר לא ניתנו ליכתב. כלומר שלדעתו תוכנו אמיתי.
ו. טענתו של ג.ש. לפיה בספרי רמד"ל נמצאות מטבעות לשון מהזוהר אינה מוכיחה אלא שהוא הושפע מלשון הזוהר, ולא שהוא חיברו.
ז. מעיון בשני קונטרסים מכתבי רמד"ל שפורסמו ע"י ג.ש. (קבץ על יד ח'), ברור לי שסגנון כתיבתו שונה לחלוטין מסגנון הזוהר - גם בקטעים העבריים המתורגמים שבזוהר (יש הרבה במדרש הנעלם על רות). סגנונו של רמד"ל ייחודי מאוד ואין לטעות בו.
2. על ציטוטיו של ר' בחיי מבלי הזכרת המקור (כאן).
התשובה פשוטה: הספר נחשב כסודי ולא נועד לפירסום להמון, ולכן לא צוטט בשמו. ידוע שיש שהתנגדו להדפסת הזוהר משום כך, ולכן נדפס בראש הזוהר פסק של ר"י דלטאש שמתיר להדפיסו.
ב. טענות פנימיות
1. הלכות ומנהגים אנאכרוניסטיים (כאן ואילך).
למרות שאני די בטוח שבבדיקה פרטנית תמצאנה רוב הראיות בלתי נכונות או בלתי מוכיחות (כפי שראיתי מיד בחלקן), אני משיב על הענין בכללותו.
הראיות כוללות שלושה מינים: א. מנהגים שלא נודעו בזמן רשב"י. ב. הלכות שנקבעו ע"י הראשונים. ג. מסורות שנודעו לראשונה מהראשונים.
א. מנהגים שלא נודעו בזמן רשב"י.
אחד הספרים החביבים עלי הוא הספר "לקט יושר" לר' יוסף ב"ר משה, שהיה כנר' משמשו של ר"י איסרלן בעל "תרומת הדשן". אמינותו של הספר אינה מוטלת אצלי בספק: כתב היד שניכר כאוטוגרף; הלשון האשכנזית העילגת המשובצת מילים גרמניות ואידיש עתיקה; היכרות המחבר את כל חכמי אשכנז בתקופתו - כל אלו ועוד מעידים ומגידים שאותנטי הוא.
לאחרונה נזדמן לידי הקובץ "צהר" חלק א' (תשנ"ח), ובו מאמר מא' שמפני כבודו לא אזכיר שמו, שמטיל ספק באמינות הספר. מתברר שבשבעה מקומות לפחות מובאים בו מנהגים שלא נזכרו אלא בפוסקים האחרונים, לעתים מאות שנים אחריו. ביניהם: שובבי"ם ת"ת (מופיע לראשונה בלבוש); איסור לבישת בגדים חדשים בספירת העומר(לראשונה בס' יוסף אומץ), ועוד. [לא אדון כאן על יתר טענותיו שגם הן לא כלום].
כאמור, אמיתות הספר ניכרת מכל עניינו. ובכן, מה ההסבר לכך שמנהגים נפוצים הובאו בפוסקים זמן כה רב לאחר ניהוגם?
יש כמה הסברים אפשריים: א. המנהגים עוד לא נתפשטו באופן נרחב. ב. לא מצאו להם הסבר. ג. מנהגים שאינם אלא דרך חסידות ולא מעיקר הדין.
ולכן נר' שמנהגים אלו, לפחות בחלקם, אכן היו נהוגים אך לא הובאו בספרות ההלכה מטעמים אלו.
ואלו שלא היו נהוגים הם מנהג חסידות ולא נודעו אלא לחסידים.
וגם כאן לא נתבאר ע"י הטוענים כיצד נודע למחברים על מנהגים אשכנזיים וספרדיים מובהקים. וראה עוד בהמשך.
ב. הלכות שנקבעו ע"י הראשונים.
1. ברור שלכה"פ מאחר זמן הגאונים לא נודע הזוהר כלל, ולכן אין תימה שלא נודע להם על קיומן של הנהגות והלכות אלו ונזקקו לחדשן.
2. עוד אפשר, שבזוהר מובאים אלו כהנהגת חסידות, והראשונים קבעום כהלכה.
3. הדבר ידוע ששיטת ר"ת בתפילין כבר היתה נהוגה בזמן הגאונים ובא"י (ר' תשובת הרמב"ם שהובאה בנו"כ שם), ואעפ"כ נקראה על שמו, מפני שהוא זה שהוכיחה מן הברייתא וקבעה למעשה. וכן הרבה כיו"ב. וכן כאן - כלומר, גם אלו שקבעון למעשה, נסתמכו על מסורות ומנהגים קדומים.
ג. מסורות שנודעו לראשונה מהראשונים
לאלו שייכות המסורת על כך שמשה רבינו נפטר במנחת שבת (מעשה הגאונים ור' יהודה החסיד), ועוד.
גם כאן התשובה פשוטה: זה שר"י החסיד כתב לראשונה מסורת זו, אינו מוכיח שהוא אמרה מדעתו. היו לו קבלות עתיקות מאוד. ר' בפי' הרוקח על התפילה שהביא בכמה מקומות סדר קבלתו מר"י החסיד עד בבל. ור' עוד במגילת אחימעץ (נמצאת גם ב"סדר החכמים וקורות הימים" תחת השם "מגילת יוחסין") על קבלתם מבבל.
וכן כולם.
2. ענין הניקוד (כאן וכאן).
טענה זו נחלקת לשתים. א. עצם הבאת שמות הנקודות וצורתן. ב. התייחסות לניקוד הטברני בלבד.
א. הבאת שמות הנקודות וצורתן
החוקרים טוענים שמפני שצורת הנקודות ושמותן לא נזכרו בתלמוד, אין להקדים אותן למאה השביעית.
ובכן, בתלמוד גם לא נזכרו כללי דקדוק (מלבד אזהרה להגייה נכונה בקר"ש), וזאת למרות שברור שדרשות חז"ל מבוססות על כללי דקדוק ולשון רבים ומדוייקים מאוד (בהקדמת המלבי"ם לס' ויקרא הובאו תרי"ג כללים לפחות, ור' עוד בתורתו של ר' גדליה).
דברים ידועים אין צורך להזכיר בספר שאינו מעניינם, אלא כשדורשים אותם עצמם - כלומר את הנקודות ואת כללי הדקדוק.
ב. התייחסות לניקוד הטברני בלבד.
כאשר האר"י מפרש את נוסח התפילה הספרדי ע"ד הסוד, אין זה אומר שהוא דוחה את נוסח אשכנז.
כאשר בתיקוני זוהר מפרש את הניקוד הטברני, אין זה אומר שהוא דוחה את הניקוד הבבלי.
בנוסף, מקום חיבור הזוהר הוא א"י, וכן הארמית שלו היא ארצישראלית מובהקת (במקורות קדומים הוא נקרא "ירושלמי"), ולכן מסתבר שהוא יפרש את הניקוד הארצישראלי.
3. ארבע יסודות (כאן).
טענה זו אינה על עצם מציאות מושג יווני בתשבע"פ, שכן רבים המקומות כדבר הזה, וכבר נאמר "יפיפיתו של יפת תשכון באהלי שם". (מן הסתם חכמי הפורום יוכלו להשכיל אותנו בענין). הטענה היא היסטורית - שלא ידוע מושג זה בספרות חז"ל. ובכן:
א. אין ראיה חיובית שהמושג לא היה ידוע לחז"ל, אלא רק ראיה שלילית - שלא נמצא. כיוון שידוע שהמושג כבר היה קיים בזמנם (גם אם המקור יווני), וכיוון שמצינו שלחז"ל היה קשר עם חכמי אתונה, אין זה רחוק שידעו עליו, ויהיה המקור אשר יהיה.
ב. לפי הרמב"ם (יסוה"ת ד-א,ב) מושג ד' היסודות הוא חלק מ"מעשה בראשית" שעליו נאמר בגמ' - כלומר בזמן חז"ל - שמלמדין אותו רק לחכם ומבין מדעתו. [אני יודע שאפשר להתפלפל בענין ואם מישהו יעשה כן אזדקק לו. ור' אות ד'].
ג. לפי המהרש"א (חולין קכ"ז ד"ה יש לך בריות ועוד מקומות) הגמ' רמזה להם.
ד. כאשר רג"נ מפרש את פר' בראשית כך שמנין השנים המקובל אצלנו מתחיל מנקודה מסויימת בהיסטוריה - ולא מחידוש העולם, מוכרח שלדעתו גם משה רבינו למד כך את פשוטי המקראות, וכך גם מסר לעמ"י, אלא שהדבר נשתכח במשך הזמן. גם הזוהר על ארבעת היסודות מתפרש כן.
ה. בהרבה מקומות שנזכרו ארבעה יסודות בזוהר, אין הכוונה לאש רוח מים ועפר. חפשו בתקליטור השו"ת "ארבע %יסד" וגם "ד' %יסד" ותיווכחו.
ו. הערה צדדית: ברור מן המקורות הקדמונים - בין היהודיים ובין היווניים - שבמילה "יסודות" לא כיוונו למושג "יסודות" המודרני. [כמדומני שגם בתורתו של ר"ג כתב כן].
4. שימושי לשון יחודיים שנראה שמקורם בתרגום קלוקל מעברית (כאן).
לפי מאמרו של הרב כשר, מצא תשבי שני מונחים פילוסופיים שמובאים בזוהר: א. ארבע יסודות - כבר דנו בהם. ב. גולם - השיב הרב כשר ממ"ש גלמי ראו עיניך, ופשוט.
כמצוטט שם, ג.ש. מביא חמש מילים שמובנן שונה מן הרגיל. קודם נשיב תשובה כללית, ואחר נדון בהן בפרטות.
א. באופן כללי: 1. בספרים רבים מצויים שימושי לשון וניבים יחודיים. בספרות הגאונים אפשר למצוא הרבה מילים ארמיות שלכאורה משמעותן אינה זו המוכרת לנו, ואין זו סיבה לחשוד בזיוף. גם בתנ"ך יש מילים שבמקום מסויים פירושן שונה מהרגיל.
2. הארמית של הזוהר היא ירושלמית טהורה, שכוללת גם הרבה מילים נדירות וקשות להבנה. לעומתו התלמוד נכתב בארמית בבלית. ייתכנו שינויים ביניהם במשמעותה של אותה מילה. הטענה שמחבר שבקי כ"כ בארמית טעה בהבנת מילים פשוטות כמו "אוזיף", היא מופרכת.
ב. בפרטות:
1. המילה "אוזיף" משמשת ללשון ליווי במקום ללשון הלוואה שבגמ'.
תשובה: א. אין להוכיח מארמית בבלית לארצישראלית. חיפוש בתקליטור השו"ת לא מצא כל הטייה של השורש אזף/נזף בתלמוד ירושלמי. ב. ע"ד הסוד וגם בהגיון פשוט, מילים ששרשן שווה, חייבת להיות להן משמעות שמשתווה באיזשהו מקום. ליווי והלוואה שרשן "לוה", ולכן בהכרח יש להן משמעות שווה, ולפיכך אפשר לתרגם את שתיהן במילה הארמית ששרשה אזף/נזף. [יש לי רעיון במה הן משתוות אך עוד לא בחנתי אותו ככל הצורך].
2. המילה "תוקפא" משמשת בהוראת חיק - טעות בהבנת תר' אונקלוס על "שאהו בחיקך".
תשובה: בחיפוש בפרוייקט השו"ת נמצאו 117 הופעות של המילה "תוקפא" בזוהר. מתוכן רק אחת מתפרשת כחיק (משפטים צו ע"א), ושם מתפרש הענין ע"פ זוהר פקודי רנט ע"ב ע"ש.
3. המילה טיקלא משמשת לגלגל במקום למאזניים.
תשובה: בחיפוש נמצאו 10 הופעות בלבד, מתוכן רק שתים - שנמצאות במשפט אחד, מתפרשות במובהק כגלגל, וגם אותן ניתן לבאר כמאזניים במאמץ קל.
4. המילה "צחותא" (כצ"ל) משמשת ללשון צחות וזכות ולא לצימאון.
תשובה: כנ"ל במס' 1. גם כאן המילה כלל לא נמצאת בירושלמי. כאן מובן מאוד הקשר שבין צחות לצחות - ענין שתיהן הוא זַכות, שעניינה ניקיון וריקנות - מרטיבות או מעכירות המחשבה.
5. המילה "טייעא" משמשת לחמר יהודי, במקום לערבי סתם.
תשובה: א. כנ"ל במס' 1. גם כאן המילה כלל לא נמצאת בירושלמי. ב. למרות שרש"י אכן פירש בכל המקומות שטייעא הוא ערבי, אין זה פירוש מילולי אלא ענייני. התרגום המילולי הוא נווד, מלשון תעייה [האותיות מתחלפות בין ארמית ועברית]. ומכמה מקומות (ר"ה כב: תענית כב: מגילה יח. ועוד) משמע שהם בעלי גמלים, ואין ראיה שבכל מקום שנז' בזוהר טייעא הוא דוקא חמר ולא גמל.
אני משאיר לשיפוטכם את השאלה האם ה"ראיות" 2 ו-3 הן שגגה של גדול חוקרי הקבלה, או סילוף בזדון.
5. המילה סינוגא.
הטוען טען שזו מילה בספרדית מדוברת שהוכנסה לזוהר.
ובכן, אתם מוזמנים לחפש בזוהר את המילה סינוגא/סנוגא/סינגוגא/סנגוגא, ואת כולן גם בסיומת ה', ולא תמצאו דבר. אין כזאת מילה בזוהר.
מה שקרה הוא שר"י עמדין מצא בזוהר (כי תצא רפב ע"א) שבית כנסת נק' אש נוגה. מפני משמעותו הקבלית של הענין (בקצרה: שביהכ"נ מעורב מטוב ורע), זה לא מצא חן בעיניו, ולכן הוא החליט שזה מגיע מהמילה סינגוגה - בית כנסת בלעז. [לגוף הדברים: הרמח"ל בס' אדיר במרום מבאר הענין].
לסיכום, הראיות כנגד קדמות הזוהר: חלקן אינן מוכיחות, כולן אינן מכריעות, וכ"ש שאינן מכריחות.
הראיה הברורה ביותר לקדמותו היא העובדה שרוב רובו נכתב בארמית ארצישראלית טהורה ולעתים גם מליצית, ובשפה צחה מרובת מילים נדירות. בזוהר מצויים ניבים רבים יחודיים וארמיים: תא חזי; בגין כך; והא אוקמוה; בגוונא דא; ועוד. גם הכתיב שבו דומה לכתיב שבספרות הגאונים (שכמובן שרשיו קדומים יותר). לדוגמה: עאל במקום על.
הקטעים העבריים נחלקים לאלו שניכר שתורגמו מארמית, ולאלו שנכתבו במקור בלה"ק. על האחרונים יש לדון בכל אחד בפרטות. וראה בהודעתו החשובה של יעקב135 על השתלשלות נוסח הזוהר.
נ.ב. על ס' "מטפחת ספרים" של ר"י עמדין עוד לא הספקתי לעבור, ובע"ה לכשאפָּנה אשנהו.
על הטענות על תוכנו של הזוהר אדון בע"ה בבין הזמנים הבא.
אני חוזר ומבקש מכל המגיבים לציין את מספרי הסעיפים ותתי הסעיפים שעליהם מוסבים דבריהם.
_________________
כי אולם כל דבר, אם יילקח שלא בגבולו, או אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו - ישוב כוזב. (הקדמת רמח"ל לדרך ה')
