<* restore?>
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של זרם ה
קבלה. הוא מורכב מ
מדרשים על ה
תורה המחולקים לפי
פרשות השבוע. הזוהר מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
- ספר הזוהר העיקרי
- סתרי תורה והמדרש הנעלם
- רעיא מהימנא והתיקונים
הספר ומבנהו
גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי
שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבריו סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה
ארמית. בספר כלולות "האידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול), "אידרא זוטא" (המושב הקטן) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן), שתוכנן:
- באידרא רבא רשב"י מגלה את "הפרצופים" גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות במראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו) עשרה חברים משמיעים את דרשותיהם כל אחד בתורו, ורשב"י חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסוף ה"מושב" שלושה מהחברים נופחים את נשמתם מרוב הקדושה כיוון שלא היו מזוככים מספיק.
- באידרא זוטא מסופר על פטירתו של רשב"י ומשמיע באזני תלמידיו סודות שחשש לגלות לפני כן, לבסוף יוצאת נשמתו של רשב"י במילה "חיים".
- באידרא דבי משכנא דנים רשב"י ושלושה מתלמידיו בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.
בזוהר נכלל גם תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא: 'היכלות דרשב"י' ובו מתוארים שבעת היכלות
גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי ה
גיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת "ואתה תחזה" (יתרו) מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת היד, המיוחס בדרשה ל
משה בבחירתו אנשים כפי עצת
יתרו. חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא איש העוסק בחימר ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא - אותו ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא וה
נשמה.
בחטיבה השנייה של הזוהר כלולים החיבור 'סתרי תורה', בו מקובצים מאמרים על ספר
בראשית; ומדרש הנעלם על התורה, ששפתו מעורבת
עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, עולם הבא והנשמה.
העשרה חברים הנקראים חבריא קדישא (החבורה הקדושה) שהם בעלי הזוהר הם:
רשב"י ראש החבורה; בנו -
רבי אלעזר;
רבי אבא הסופר;
רבי יהודה;
רבי יוסי;
רבי יצחק;
רבי חזקיה;
רבי חייא;
רבי ייסא;
רבי אחא. בספר מופיעים שמות של
תנאים ו
אמוראים מתקופות שונות, בכתיבה דומה ל
תלמוד. בזוהר נזכרים ספרים קדומים (כגון
ספר חנוך א' ו
ספר חנוך ב'); ספרי כישוף לצד מדרשים. בצד המדרשים בספר הזוהר משולבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד:
רש"י,
ראב"ע,
רד"ק ואף
רמב"ן.
בחינת הלשון מסייעת אף היא בהגדרת זמנו - ה
עברית שבו היא לשון הקודש של ימי התנאים, ואילו הארמית היא אחרת מן הארמית המקובלת; המשמעויות של המילים יכולות להשתנות אצלו – אחת הדוגמות הנפוצות היא המילה "אסתלק" שפירושה בארמית: "עלה" ובזוהר פירושה: "מת". בעיקר כאשר מדובר במונחים רוחניים, המשמעויות חדשות לגמרי (הידבקות, השגחה, שורשים).
חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר",
אך הם חלקים מאוחרים, שנכתבו בוודאות בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן - כלומר משה רבינו) ו"תיקוני זוהר". החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של בעל הזוהר.
חיבור ספר הזוהר
שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של לומדים וחוקרים. זהות מחבריו ומקורותיו הם מכריעות לאופן התפתחות הקבלה והשפעתה על התרבות היהודית. על פי הגישה המסורתית "הזוהר" חובר על ידי ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) שחי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. על פי קביעה זו קדושתו של הזוהר נובעת מכך שהוא חובר בהשראה אלוהית ומכאן שהקבלה היא קדומה. אולם כבר במאה ה-14 העלה המקובל הארץ-ישראלי, ר'
יצחק דְמִן עכו, את האפשרות שמחבר הזוהר הוא המקובל הספרדי-קסטיליאני בן המאה ה-13 ר'
משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל), שנפטר בשנת
1305. ומכאן שהזוהר חובר בסוף המאה הי"ג.
ממועד פרסומו ב
מאה ה-13 ועד ימינו אנו. נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי
פרסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי ר'
משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל). המקובל הארץ-ישראלי, ר'
יצחק דְמִן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די ליאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר'
אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי ה
רמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-ליאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת.
ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו עדות עקיפה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים אגוצנטריים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על "ניסוי" שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו "ניסוי". מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עומד ר' יצחק לתאר זאת.
המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. מצד אחד, היו שהניחו כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה ימי-ביינימי, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה. הטענה כי מדובר ביצירה
פסאודו-אפיגרפית פרי רוחו של רמד"ל עצמו - מעולם לא נתפוגגה. בציבור הרבני רווחה דעה זו בעיקר בקרב חסידי הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשו של הרמב"ם, אך לא רק בקרבם. תלמידי
רשב"א (שלמה בן אדרת, תלמיד ה
רמב"ן) הסתייגו ממנו והשתמשו בו בצורה מועטה ביותר. היו אף שביקרו את הזוהר בחריפות, כגון ר'
יוסף אבן וקאר, בן
המאה ה-14. הספר קיבל מעמד של קדושה בחוגי המקובלים במאה ה-15, אך בעיקר במאות ה-16 - 17, לאחר
גירוש ספרד. אז התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של רשב"י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר. גלגולה האחרון של מחלוקת גלויה זו בציבור הרבני התרחשה בסוף
המאה ה-19 ובראשית
המאה ה-20, עם התעוררות תנועת ה
דרדעים בתימן ששללה את העיסוק הקבלי בכללו.
מטבע הדברים, בפרספקטיבה של זמן התבססה האמונה כי אכן מדובר במדרש קדום. תרמה לכך ההשפעה העצומה שהייתה לזוהר על
מגורשי ספרד וב
חוג המקובלים הצפתי. האופי המסתורי אפוף הקדושה ששיוו לספר הזוהר במרוצת השנים, מנע עיסוק ביקורתי בחקר הזוהר עד למאתיים השנים האחרונות.
ההשכלה
את השלב הבא פתחה
תנועת ההשכלה. ההשכלה, על רקע מצעה האידאולוגי-פילוסופי, בזה לספרות הקבלה בכלל ולספר הזוהר בפרט, וביקשה לעקור את מקומם של אלה מהתחום הלגיטימי של מחשבת היהדות. במסגרת זו, החלה ביקורת שיטתית על קדמותו של ספר הזוהר. רבות מהטענות שהעלו המשכילים נדחו במרוצת השנים או הוגדרו כראיות שאינן מכריעות, אך כמה מהטענות שימשו כאושיות הביקורת גם בהמשך. מייצגה הבולט של גישה זו היה ה
היסטוריון, איש "
חכמת ישראל",
צבי גרץ. גרץ הסתמך על השמועה שמובאת באיגרתו של ר' יצחק דמן עכו כדי לבסס את טענתו כי ספר הזוהר הוא מעשה זיוף שנוצר על ידי ר' משה די ליאון ממניעים של מצוקה כספית ושאיפה עזה לפרסום והשפעה.
השפעתה של ההשכלה הייתה כה מכרעת בסוגיה עד שחקר הקבלה נדחק לקרן זווית וספר הזוהר הפך למוקצה מחמת מיאוס. לאחר שקיעת קרנה של ההשכלה, ניסה
הלל צייטלין להוכיח את קדמות הזוהר ולטעון כי מדובר בטקסטים קדומים שעברו עריכה עם השנים וקיבלו את צורתם הסופית במאה ה-13. וכן הוא טען שלא ייתכן שהרב משה די ליאון כתב את הזוהר, כיוון שמערכת המושגים שלו בחיבורו "ספר הרימון" היא שונה ממערכת המושגים של הזוהר. גישתו ה
ניאו רומנטית של צייטלין, שאף ביקש לתרגם את ספר הזוהר כולו לעברית, לא באה לידי מיצוי והוא נרצח ב
שואה קודם שהשלים את מפעלו.
חידושי זוהר
תרגום כמוהו כעריכה, הזוהר תורגם לשפות רבות ובכל שפה הוא שירת סדר דתי או לאומי של מקובלים נוצרים ושל חוגים שונים. הזוהר נכתב ב
ארמית מדובר בארמית שונה מהארמית של התלמוד שאינה נגישה לרוב קוראי הזוהר היהודים, קל וחומר ללא-יהודים. על כן הזוהר תורגם במרוצת הדורות לכמה שפות:
עברית,
לטינית,
יידיש,
לאדינו,
ערבית יהודית(ערבית באותיות עבריות),
גרמנית,
אנגלית ו
צרפתית.
תרגום נוסף בעברית לספר הזוהר הוא הספר
מתוק מדבש של המקובל ה
ירושלמי רבי
דניאל פריש, מראשי ישיבת
שער השמים ותלמידו המובהק של ה
אדמו"ר רבי
אהרן ראטה. הספר המופיע בסדרה מרובת כרכים כתרגום מתחת ללשון הזוהר, כתוב בשפה עממית יותר ובהסברים קבליים פשטניים, מתוך מטרה להביא את הספר לציבורים נוספים.
גרשם שלום וממשיכיו
גרשם שלום, חוקר הקבלה הגדול, החל את דרכו בחקר ספר הזוהר בניסיון לערער את דברי גרץ ולהוכיח את קדמותו של ספר הזוהר. מפעלו המקיף שהחל במיפוי לשונו של ספר הזוהר הביא אותו בסופו של דבר אל המסקנה כי לא קיים בספר הזוהר ולו יסוד אחד שנכתב קודם זמנו של ר' משה די ליאון. גרשם שלום הוכיח כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי ר' משה די ליאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. מתברר כי די-ליאון עצמו כתב חלק ניכר מספר הזוהר. ניתן להוכיח זאת בכמה דרכים, בהן השימוש של הארמית בספר הזוהר, שהיא כשל אדם שאינו בקי בשפה; ישנן בספר הזוהר הרבה מילים שגויות מבחינת הארמית התלמודית ואף מילים מומצאות, דבר זה לא יכול היה לצאת מתחת ידיו של רשב"י שהכיר ארמית על בוריה ככל ה
תנאים. לבד מכך, בספרו של די-ליאון, 'ספר הרימון', נמצאו שימושי לשון זהים וכן נושאים מקבילים לאלו שבספר הזוהר. עניינים רבים שנשארו טעוני בירור בספר הזוהר, מתבארים על ידו בספר הרימון; כך גם חלק ממקורותיו של ספר הזוהר מתגלים בספרו של די-ליאון. אולם את ה"רעיא מהימנא" והתיקונים לא חיבר די-ליאון, זהו חיבור מאת מחבר לא ידוע, המאוחר לזמנו של די-ליאון.
מהדורת פקסימילה של ספר הזוהר עם הערות בכתב ידו של גרשם שלום יצאה לאור בהוצאת מאגנס ב-1992. המהדורה על ששת כרכיה שוטחת בפני הקורא חלק מן החומר שהיה באמתחתו של שלום ומאפשרת לבחון מקרוב את שכתב על רוב מאמרי הזוהר. השוני של התקופות שבהן כתב וההשתנות – תוך כדי כך – של שיקוליו מחייבים את הקורא למאמץ, אבל מאמץ זה כדאי: ניתנת לו האפשרות להציץ לתוך בית יצירתו ולעקוב אחרי התקדמות מחשבתו של שלום יותר משהיה מאפשר זאת ספר מגובש. המעיין הרציני בזוהר, ובוודאי מי שבא ללמדו לאחרים, ימצא כאן כלי עזר מצוין להבנת הזוהר ואף להבנת הדרך שבה הגיע שלום למסקנותיו המחקריות. דומה שכל חוקרי הקבלה אחרי שלום החזיקו (ועודם מחזיקים) בדעתו על איחורו של ספר הזוהר למאה ה13. הטענות לאיחור כתיבתו פורטו באריכות בהקדמתו של ישעיהו תשבי לספרו הגדול "משנת הזוהר" (תשבי עצמו טוען שם שלמעשה רוב הביקורת הטקסטואלית על הזוהר נכתבה כבר על יד ר' יעקב עמדין, היעב"ץ). אולם שינויים מסוימים חלו ביחס לזהות המחבר.
יהודה ליבס, מתלמידיו המובהקים של שלום, סבור כי אין לזוהר מחבר אחד, וכי יש לדבר על חבורה שלימה שסביבה נארג החיבור. דניאל אברמס (פרופ' מכהן באוניברסיטת בר-אילן) טוען באופו רדיקאלי יותר, ברוח הגישה הדקוסנטרוקטיבית, שאין לדבר כלל על מחבר/מחברי ספר הזוהר, שכן לזוהר אין כלל טקסט אחיד. זהו חיבור שנכתב, שוכתב ונערך פעמים אין ספור, עד שדיבורים על מחברים הינו
אנכרוניסטי.
ייחודי בעמדתו מבין חוקרי הקבלה האקדמיים הינו אברהם אלקיים (המכהן כראש מרכז מוסיוף לחקר הקבלה בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת בר-אילן) הסבור שמחברו של ספר הזוהר הוא ר' שמעון בר יוחאי, אלא שחיבור זה הועבר לר' משה די ליאון ב
תקשור.
ההתמודדות הדתית עם טענות מאחרי הזוהר
טענות שונות טענו מאחרי הזוהר כדי להצדיק את דעתם שהזוהר לא חובר על ידי רשב"י אלא הרבה יותר מאוחר, ולדעת רוב חוקרי הקבלה האקדמיים, הזוהר חובר על ידי הרב די ליאון, שבניגוד לדבריו, לא גילה את הזוהר אלא חיבר אותו בעצמו. במשך השנים, מאז שהחלו לערער על קדמות הזוהר, ניסו התומכים בקדמות הזוהר להעניק תשובות ראויות לכל השאלות הללו.
לאחר שהחלו לערער על קדמות הזוהר, היה צורך למאמינים בקדמות הזוהר להתמודד עם טענות אלו. הראשונים היו:
יש"ר מקנדיא בספרו "מצרף לחכמה" שבו עונה על טענות ר' אליהו דילמדיגו שטען בספרו "בחינת הדת" שכתב ב
ה'רנ"א שהזוהר אינו מרשב"י אלא, לפי דעתו הספר התחבר כ-300 שנים לפני זמן כתיבת הספר, שזה בסביבות
ד'תתק"נ (
1190), כמאה שנה לפני הרב משה די ליאון, שרוב מאחרי הזוהר מייחסים לו את כתיבתו. הוא הדפיס את ספרו ביחד עם "בחינת הדת" בשנת
ה'שפ"ט. הרב אביעד שר שלום ב"אמונת חכמים" (מנטובה
ה'ת"צ), יוצא לערער את טענות המערערים על קדמות הזוהר, שהגיעו לאזנו, כנראה מטענות ר'
יהודה אריה ממודינה ב"ארי נוהם" שהודפס שנה קודם לכן.
מהספרים החשובים ביותר התומכים בקדמות הזוהר הוא "קדמות ספר הזוהר" של הרב
דוד לוריא שיצא ב
ה'תרט"ז ובו הוא מנסה להוכיח את קדמות הזוהר, בין השאר, מהשוואות לספרו של הרב די ליאון, "הנפש החכמה".
לאחר שיצא "ארי נוהם" מחדש ב
ה'ת"ר, הרב
יצחק אייזיק חבר, רבה של סובלאק ו
מקובל חשוב שהלך בשיטת
הגר"א, דוחה בספרו "מגן וצנה" שיצא ב
ה'תרט"ו את הטענות בספר נגד קדמות הזוהר.
שני ספרים נוספים שתמכו בקדמות הזוהר הם ספרו של הרב אליקום אמילזהגי מברודי (בעל ספר ראבי"ה (אופן תקצ"ז) שנשאר בכתב יד בספרייה הלאומית בירושלים ובו הוא דוחה את כל טענות מבקרי הזוהר עד זמנו, וכותב שלצד הבסיס הקדום נוספו קטעים מאוחרים (כטענת היעב"ץ להלן) ו'טעם לש"ד' (ליבורנו
ה'תרכ"א) של הרב אליהו בן אמוזג שבו הוא דוחה את טענות
שד"ל נגד קדמות הזוהר שהביא בספרו ויכוח על חכמת הקבלה" (גוריצאה תרי"ב).
הרב
הלל צייטלין במאמרו על הזוהר בספרו "בפרדס החסידות והקבלה" טוען בעזרת דוגמאות רבות שמערכת המושגים של הרב די ליאון בספר "הרמון" שונה ממערכת המושגים של הזוהר, וכן במאמריו ב"התקופה", כרכים ה'-ז' ו-ט', טוען על-סמך השוואות לספר "שקל הקודש" של הרב די ליאון, שלא הוא חיבר את הזוהר, אלא שהוא גילה את כתב היד של הזוהר, והשתמש ב"זוהר" במקומות שונים בחיבוריו. וכן כותב הרב
מנחם מנדל כשר במאמרו "הזוהר" ב"ספר היובל" של כתב העת סיני ש"כל הקורא בעיון בספריו של ר' משה די ליאון (ספר "הרמון", "משכן העדות", "הנפש החכמה" ו"שקל הקודש") ייווכח שסגנונו, דרכי ההבעה שלו, ביטוייו, תיאור הנושאים ואופני ההסברה וההרצאה של ר"מ די ליאון רחוקים מדרכו של הזוהר כרחוק מזרח ממערב".
עוד כותב הרב כשר שהרב די ליאון בספריו "הרמון" ו"שקל הקודש" שואל ומשיב מקשה ומתרץ, כאשר בזוהר אנו מוצאים תשובות אחרות לשאלות האלו, ומכך ברור שלא רק שהוא לא חיבר את הזוהר, אלא שאף לא זכר בדברים אלו את דברי הזוהר.
ומה שיש שימושי לשון זהים ונושאים מקבילים בין "ספר הרימון" ל"זוהר", זה מפני ששניהם עוסקים בתורת הנסתר, ושני ספרים העוסקים באותו תחום, בדרך הטבע יהיה יכולים להיות ביטויים מסוימים ונושאים השייכים לאותו התחום שיופיעו בשני הספרים.
וכן הרב די ליאון שהיה גדול בתורה, גם בנגלה וגם בנסתר, יכול היה להבין מקומות קשים בזוהר, ולבאר אותם בספרו, אך זו אינה ראיה שהוא חיבר את הזוהר.
הרב
יעקב עמדין בן צבי (היעב"ץ) כותב ב"מטפחת ספרים" שקטעים רבים נכנסו לזוהר מספרים מאוחרים, אך עיקר הזוהר הוא קודש קודשים קדום, אף אם לא מרשב"י ולכל המאוחר מתקופת הגאונים, אך בכל מקרה הרבה לפני הרב די ליאון. וכן בתלמוד הבבלי יש קטעים שונים שנכנסו על ידי הגאונים, אך כולם מודים שעיקרה של הגמרא הוא לפני הגאונים. וכן כפי שכותב הרב כשר, אפשרי שמדפיס של הזוהר מכתב יד מסוים הדפיס גם הערות שהיו בשולי כתב היד שכתב בעל כתב היד (מה שקרה בחיבורים שונים) כפי שנהגו חכמים שונים במשך הדורות לעשות בכתבי יד שהיו להם מחיבורים שקדמו להם, כמו שיש קטע בזוהר פרשת עקב שהוא העתק של קטע מספר "שולחן של ארבע" של רבנו בחיי שהיה אחרי הרב די ליאון. והוספות מאוחרות אלו אין בהן כדי להעיד על עיקר ספר הזוהר.
התוספות המאוחרות האלו יכולות להסביר את הטענה, אם אכן נכונה היא שישנן שגיאות בארמית וטעויות כשל מי שלא בקי בארמית, כיוון שהן מההוספות המאוחרות, אך עיקר הזוהר הוא קדום והארמית שבו היא משובחת, כפי שכותב גרשום שלום עצמו, כפי שמביא הרב כשר במאמרו, שיש חלק גדול בזוהר שהארמית שבו מצוינת ונשנית מפי חכמים, וכן ישעיה תשבי תלמידו כותב שיש לזוהר סגולות ספרותיות מיוחדות, פאתוס נשגב ונמלץ, לשון פיוטית ציורית וכו', וכל המעלות האלה, אין בספרי הרב משה די ליאון.
דחייה נוספת לטענה לגבי שיבושים וטעויות, ומילים מומצאות ומוזרות שמביא גרשום שלם שקיימים בזוהר ומוכיחים שמחבר ספר הזוהר לא יכול להיות רשב"י, היא מה שמביא הרב כשר שאין זו ראיה, כיוון שבספרי קבלה שיש בהם מילים מוזרות ומשונות, הם מתבארים בדרך של ראשי תבות וגימטריה או דרכי רמז אחרות בכל מיני צירופים, וכך כתוב למשל בפירוש לספר "שיעור קומה" (מובא ב"ראשית הקבלה" שהוציא לאור גרשון שלום עצמו[!], עמוד 220): 'לפיכך נקרא האל הגדול, הגיבור והנורא, בליתיה ידידות אל חי בליתא בזיתא בזיזתא המקוק הקטן, קטל בעבור משוש בשכמל"ו'. בהמשך הקטע מתפרשים השמות המוזרים והמשונים שלא מוכרים כשמות וכינויים לקב"ה: "בליתיה", "בזיתא", "בזיזתא", "המקוק הקטן" ו"קטל בעבור משוש", בדרך גימטריה, גימטריה במילוי (גימטריה שהיא צירוף הגימטריות של השמות המלאים של האותיות של המילה) ובצירופי אלפא ביתא שונים. כך שמילים משונות ומוזרות בספרי קבלה אינן ראיה לשגיאות וטעויות.
דבר נוסף בעניין השגיאות והטעויות שמביא הרב כשר, הוא שמי שרגיל בכתבי היד של ספרות חז"ל, יודע כמה רבים שינויי הנוסחאות בין כתבי היד, ובמסכת אחת מהתלמוד, מוצאים שיש מאות שינויי גרסאות במה שנדפס לעומת כתבי היד, ובין כתבי היד השונים , ובהם טעויות לשוניות בארמית, זכר במקום נקבה, יחיד במקום רבים, עבר במקום עתיד וכו'. כך ששגם אם יש שגיאות כאלו בזוהר, הן אינן מעידות שלא נכתב על ידי רשב"י (וכאמור לעיל, גרשון שלום כתב בעצמו, שבחלק גדול של הזוהר הארמית מצוינת).
וכן מביא הרב כשר שמאמרי חז"ל שונים המובאים בראשונים ואינם לפנינו, נמצאים בהזוהר וממדרש הנעלם. בכך המשיך את רד"ל ב"קדמות ספר הזוהר", ענף שני.
וכן ניתן לטעון כנגד הסתמכותו של גרץ על השמועה באיגרת ר' יצחק דמן עכו לביסוס טענתו כי ר' משה די ליאון כתב את הזוהר בגלל מצוקה כלכלית ושאיפה לפרסום, שביסוסו אינו עומד במבחן הביקורת המדעית משני סיבות: אי אפשר לבסס טענה שאמורה להיות ברמה אקדמית ומדעית על שמועה, ובנוסף, כאמור לעיל, הוא השתכנע בקדמות הזוהר, ובחיבורו "מאירת עיניים" - פירוש על סודות הקבלה של הרמב"ן בפירושו לתורה, הנמצא בכתבי יד במוזיאום הבריטי ובעוד מקומות, מכנה את הזוהר "מדרש ירושלמי", ולהתבסס על איגרתו להוכיח נגד קדמות הזוהר, כשהוא שהביא את השמועה לא קיבל אותה בסופו של דבר, זהו ביסוס מעורער.
עוד טענה של מאחרי חיבור הזוהר היא שבזוהר ישנם שמות של חכמים המאוחרים לזמן רשב"י. התשובה לכך היא, כי לא רשב"י עצמו חיבר את הזוהר אלא תלמידיו ותלמידי תלמידיו במשך כמה דורות, על פי הדברים שקיבלו מרשב"י מדור לדור.
טענה נוספת שהושמעה על ידי המאחרים את חיבור הזוהר היא שאיך ייתכן שהזוהר לא היה ידוע כל הרבה שנים מרשב"י עד הרב די ליאון. התשובה לכך היא כי השאלה צריכה להיות הפוכה: כיצד ייתכן שחיבור ששייך לתורת הנסתר ואמור להיות נחלתם של מעטים, התפרסם ברבים? אלא שבמשך למעלה מאלף שנים הצליחו לשמור על חיבור בסוד כפי שצריך להיות עם החיבור המרכזי של חכמת הנסתר, ונודע רק בקרב יחידי סגולה בכל דור בין יחידי הסגולה שבכל דור, עד שהתגלה כתב יד של החיבור על ידי הרב משה די ליאון.
בהקשר זה מעניינים דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק במכתבו לרב יחי' בן סלים קאפח (מופיע ב"מאמרי הראי"ה, עמ' 518 - "מכתב על אמיתת חכמת הקבלה וקדושתה), שהיה ראש קהילת התימנים שסירבו לקבל את אמיתת ספר הזוהר בפרט, וחכמת הקבלה בכלל. במכתבו מתייחס הרב בצורה ישירה לטענות הדתיות כנגד הספר, ובצורה עקיפה לטענות המחקר. וזהו תורף דבריו בנוגע לטענות המחקר: "... וייחוסו של הזוהר לרשב"י, שהוא כמובן, ללימודיו ואורחות השגותיו האלוקיות, אפילו אם נשתלשלו דורות רבים והיו בהם הוספות והערות מחכמים שונים, ואם אפילו נתערבו בהם איזה דברים שראויים לבקורת, כמו שעשה הגאון יעב"ץ במטפחתו, אין העיקר בטל בכך...". כלומר - 1) ביחס לטענות כי הזוהר כתוב בארמית עילגת שלא יכול להיות שנכתבה ע"י רשב"י, כי מופיעים שמות חכמים מאוחרים לרשב"י, וכי ישנם מילים מאוחרות שלא היו בדורות התנאים, כותב הרב קוק - "הייחוס של הזוהר לרשב"י הוא ללימודיו ואורחות השגותיו האלוקיות, אפילו אם נשתלשלו דורות רבים". 2) ביחס לטענה כי בספר ישנם יסודות קבליים מאוחרים שחלקם מקבילים לאלו המופיעים בספרים של ר' משה די ליאון, וכן ביחס לטענה כי בספר ישנם דברים שלא מקובלים,כותב הרב קוק - "והיו בהם הוספות והערות מחכמים שונים, ואם אפילו נתערבו בהם איזה דברים שראויים לביקורת".
הסבר אחר לעניין ניתן ע"י הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", שכתב כי בשורש הנשמתי של עולם האצילות דברי הזוהר וודאי שייכים לרשב"י, אך בעולם הבריאה הדברים אכן נכתבו מאוחר יותר. (מופיע בספרו של פרופ' דב שוורץ "אמונה על פרשת דרכים", אך לצערי אין הרחבה בעניין שם, ולא ברור מה כוונתו של הרב הנזיר באומרו מאוחר יותר. שוורץ הבין שהכוונה לר' משה די ליאון, אך מהרהורי ליבו כתב זאת
