קדמות הזוהר (קבלה)

תיקון,
החוות יאיר והערוך השלחן פסקו כך מכוח משמעות דברי הגמרא במסכת חולין. אבל ניכר מדבריהם שלדברי הזוהר והאריז"ל בעניין יש השפעה לא מבוטלת על הבנה זו בגמרא.
מאידך, החת"ס טוען שדברי הגמ' שם אינם אלא הוה אמינא, ואינם עומדים למסקנה. 

זה לשון הזהר

עצם הרעיון שצערה של הציפור האם על בניה מעורר רחמים של מאן דהוא אחר על בניו מתקבל על הדעת.

כאשר אדם רואה אדם אחר המצטער על בניו שמתו או אבדו בד"כ זה מעורר אצלו רחמים על בניו שלו.
אבל קשה לקבל את הרעיון שהקב"ה יצווה לצער בע"ח כדי לעורר את רחמיו על ישראל.

ההזדהות עם הרעיון הזה היא כנראה שילוב של אופי יחד עם הכרה בסמכות כלשהי כקובעת את ערכי המוסר.

ישנו סיפור מפורסם על רבי לוי יצחק מברדיטשב שבערב יום כיפור סירב לקבל פדיון נפש של אלמנה, שביקשה לתת עבורה ועבור בנה, בטענה שהסכום מספיק רק עבור נפש אחת ולא עבור שניים. כל מאמציה להשיג סכום נוסף עלו בתוהו, ובסופו של דבר היא אומרת שמה שהביאה יהיה רק עבור בנה.
אז קם הצדיק והכריז, ראה נא ה' את מסירות נפשה של האם עבור בנה, כך אף אתה רחם על בניך.

יש דמיון בין הסיפור הזה לרעיון המופיע בזוהר.

כשלעצמי אני מקווה מאד שהסיפור לא היה ולא נברא אלא משל היה.
הרעיון של התעללות באלמנה מסכנה כדי לעורר רחמים עליונים מעורר אצלי סלידה, אבל כנראה שהרבה מאד אנשים דווקא מתלהבים ומתרגשים מהסיפור הזה.    

ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי ר' משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל). המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די לאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר' אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-לאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת. ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו עדות עקיפה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים אגוצנטריים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על "ניסוי" שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו "ניסוי". מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עומד ר' יצחק לתאר זאת......................................................................................................אם אכן ספר הזוהר אין מוצאו מהררי קודש לא היה ר' יצחק דמן עכו אשר בדק את הנושא לעומק מאמין בו, מה גם שלרמח"ל גם יש זוהר. במקורות הירושלמי מיוחס לר' יוחנן על אף שמופיעים בו כארבע דורות מאוחרים יותר של אמוראים, וכן הבבלי מיוחס לרינא ורב אשי על אף שעריכתו היתה אף לפני כן, וגם מופיעים בו שמות חכמים שחיו אחריהם, לכן אין הכוונה שרשב"י כתב את כולו אלא שמבית מדרשו בא.