ט' באב - בנין בית שלישי בימינו

השאלה הגדולה היא האם הציפייה חייבת להיות במישור הרגשי. אני מחוייב לצפות למשיח, ובכן: אני מצפה לו (וכדקי"ל: אני מחוייב משמע אני מצפה). אמנם כפי שנראה בעיניי הנוכחיות, הכהנים שהולכים עד ארכובותיהם בדם וטובחים בהמות ללא הרף אינו משוש חיי ופסגת התגשמות שאיפותיי. אני מאד מקווה שכאשר הדבר יתרחש (בב"א...), תיווצר גם ההזדהות ואוכל ליצור הזדהות עם מה שאינני מצליח להבין ולהזדהות כיום.
אגב, כל זה כבר אמרתי בפורומנו, וכמדומני שאף הוספתי שגם מינוי מלך על הראש שלי אינו פסגת חלומותיי, ויהא זה צדיק שלם ונשגב כדוד עבד ה' עצמו. אולי גם לזה אוכל לפתח הזדהות כשזה יקרה (המצב בישראל כיום בהחלט עוזר לכך. הדמוקרטיה שלנו אינה נראית כאלטרנטיבה אטרקטיבית מדיי), או שאולי זה לא יקרה (לא ברור לי שהמשיח חייב להיות מלך במובנו המקובל).


מיכי

תלמיד יקר

תודה על השאלה, כי התכוונתי מזה זמן לדון בה.

תוכניתי היתה לסכם מה שכתב בנושא פרופסור יעקב לוינגר, ולהעיר על דבריו מה שיש לי לומר.

אמנם הדברים יארכו במקצת, אך דומה בעיני שכדאי להקדיש להם כמה דקות. התשובה היא בת שלושה פרקים.

ואלו הם:

ספרו הראשון של פרופסור לוינגר, עד כמה שידוע לי, היה "בין שגרה לחידוש", אוסף של מאמרים שפורסמו בדרך כלל בבטאון אקדמאי דתי, "דעות".

הספר דן בשאלות שעמדו - ועומדות - על הפרק. הערה לגבי המתודה המיוחדת שלו אזכיר בסוף. בפרק 11, דן המחבר בשאלת חידוש העבודה בזמן הזה. לא בימות המשיח, שהן זמן אידיאלי שמי יודע מתי יגיע - ולכן אדם מאמין בלב שלם יכול לראות עצמו פטור מלדון בו באופן מעשי - אלא כבר בזמן הזה. השאלה עלתה, יש להבהיר, לאחר מלחמת ששת הימים, עם התקוות הגדולות שבעקבותיה.

בראשית הפרק, סיכם לוינגר את הבעיות והתשובות ההלכתיות לחידוש העבודה. אך לא זה הנושא שלנו. הדבר שנוגע לשאלתו המעניינת - המחייבת מבחינת יושר אינטלקטואלי ויראת שמים - זה הופיע לקראת סוף המאמר, אך חושדני שזה היה העיקר שבו (עמ' 131 ואילך).

לוינגר טען, שפרט לקומץ מועט אין מי שחפץ באמת בחידוש העבודה בזמן הזה, גם אילו היה הדבר אפשרי. והוא מספר את הפרט הבא, שאופייני כמדומה לטיפוס האינטלקטואלי הדתי, ואולי לחלק מבאי הפורום שלנו:

"פרופסורים ומרצים דתיים... אינם נטרדים הרבה מן הנושא. ורק בשיחות פרטיות מודים ומתוודים שחידוש העבודה הוא בעיניהם לזרא, ואומרים שעבודת המקדש אינה יכולה לשמש עוד ביטוי לאמונתם הדתית!"

ואם תשאל, כאשר שאל לוינגר, "כיצד מצדיקים אתם את אמירתכם בתפילות המוספים?" אזי תגלה כי "הם מתחמקים מהשאלה, או שהם משיבים לך בלחישה: אכן, ענין זה של הקרבנות כבר אינני אומר אותו בכלל."

אחרים מוצאים מקלט בתשובה המתוחכמת כי "אמנם כיום אין ענין הקרבנות מבטאים בשבילנו כלום, אבל לעתיד לבוא אנו מצפים שהם יחזרו להיות ביטוי דתי בשבילנו". לוינגר דוחה את התשובה הזו באמירה הפשוטה ש"תשובה זו איני מסוגל להבין", למרות שלדעתי יש בה עומק פילוסופי. אבל הבה נלך עם לוינגר.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כאשר מדובר בשאלה על חידוש העבודה בזמן הזה, ניתן להעלות נימוקים שונים, אך מה ניתן לומר על השאיפה להחזרת המקדש לעתיד לבוא?

בדברי לוינגר יש נימוק אחד ויחיד, שנכלל אצלו תחת הכותרת "נימוקים תיאולוגים עיוניים". וזו לשונו:

"אמנם, בימיו של משה רבנו היה מקום לעבודת הקרבנות, שהרי כל העמים עבדו אז את אלהיהם בדרך זו. אולם כיום אין לנו כל סיבה לחדש פולחן זה, שמעיקרו נעוץ בתרבות "פרימיטיבית".

לוינגר עצמו מעיר שהתמונה העולה מן המקורות אינה כזו, אך אולי ירצה הטוען להסתמך על דברי הרמב"ם, והוא יוכל למצוא לה רמז גם אצל פילוסופים אחרים (ר' אברהם בן דאוד) ובעיקר על פרשנות מסויימת למדי בדברי הנביאים.

אבל קביעה כזו מנוגדת, למשל, לתפילות המוספים שלנו, ולדברי הרמב"ם עצמו במשנה תורה, ולמעשה לעמדה הכמעט גורפת של מה שניתן לכנות "העמדה האורתודוכסית".

לפיכך, עובר לוינגר להציג את העמדה ההפוכה, והוא מעלה טענה מעניינת ביותר, לייבוביציאנית.

"איני מסוגל להבין מדוע הקרבת קרבנות "פרימיטיבית" יותר מתפילה סטדרטית וחדגונית שלוש פעמים ביום, תפילה הנעשית בהכרח לענין שבשגרה, שבו מרבית המתפללים משיחים בפני קונם ללא שימת לב למה שהם מוציאים מפיהם, תופעה שגם היא עשויה להחשב כ"פרימיטיבית" למדי. לא זו אף זו. יתכן לומר, שמבחינה אחת לפחות עשוי ריתוס של קורבנות להחשב כהרבה יותר "מתקדם" מאשר ריתוס של תפילות, שהרי המאמין האמיתי לא יוכל למצוא בלקסיקון הלשוני המקובל מילים מתאימות להביע רחשי ליבו אל אלקיו. לפיכך, עשוי ריתוס של מעשים להיות ביטוי הרבה יותר אותנטי של אמונתו מאשר ריתוס של מילים" (עמ' 134).

לפני שאמשיך בציטוט האחרון מלוינגר עלי לענות על השאלה הגדולה: מה היתה דעתו האמיתית, ומה היתה האג'נדה שלו. ובכן, בהקדמה לספר הוא מציין שיש דברים שהוא רוצה לומר, אך אין הם מתאימים לכל נפש, ולכן הוא מצפין אותם כדרך שהצפין הרמב"ם.

לפיכך, למרות העמדה הלייבוביציאנית שהוא מציג, כמדומה שדעתו במאמר זה לא לשלול לבד את הקרבנות, ולא לדגול בהשבתם, אלא לקרוא לביטול התפילה גם כן – דעה שיש לה בסיס מסתורי למדי בדברי הרמב"ם במו"נ. אך כאן אני כבר יוצא יותר מדי מכוונת העתקותי.

לאחר רמז עבה זה אודות פירוש כוונותיו של לוינגר, הוא מסיים:

"הגיעה השעה בה עלינו להכריע בין שתי אלטרנטיבות. האם לראות בעבודת המקדש חלק בלתי נפרד של דת ישראל בכל הדורות, ועל כל פנים לדורות הבאים, או לראותה כחלק מן העבר הרחוק וכדבר שהיה מיוסד על תנאים תרבותיים שעבר זמנם. במקרה הראשון עלינו לשלבה באידיאולוגיה... ללמוד את עניני העבודה.. להכריע הכרעות דתיות... במקרה השני עלינו להודות בפה מלא, שבקשותינו לחידוש העבודה נתבררו לנו כצפצוף הזרזיר ושהגיע הזמן לחדול מהביען".



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לוינגר, שמפני חיבתו וחיבת דבריו טרחתי לסכם את שיטתו, מעמיד שלוש אפשרויות בפני האינטלקטואל הדתי:

א. הודאה שעבודת המקדש אינה משמעותית עבורו, אך הוא מקווה ומתפלל שימצא בה תוכן לעתיד לבוא, למרות שהוא אינו מסוגל להבין זאת בתודעתו הנוכחית.

ב. הישענות על דעת יחיד של מורה נבוכים ודברי הנביאים כדי לאמץ עמדה שאיפיינה את הרפורמה, לפיה עבודת המקדש אינה מתאימה להתפתחות האדם ולכן יש להוציאה מתפילותינו וייחולינו.

ג. עמדה לייבויציאנית, לפיה התפילה אינה יותר "מתקדמת" מקרבן, ולכן אין מקום לזה יותר מזה.

כאמור, לוינגר משתמש בעמדה השלישית כדי למתוח ביקורת על התפילה. אך אני, שאיני הולך בדרכו, סבור שניתן להרחיב את היריעה.

אני רואה שתי אפשרויות נוספות:

ד. בנוגע לתפילה, התפילה היא דיאלוג חי בין האדם לאלקיו. והיא צורך אקזיסטנציאליסטי, כפי שכבר טענתי בעבר. לפיכך, אין מקום לוותר עליה.

לגבי השאלה מה מעמד התפילה שהאדם אינו חושב עליה, ולטענת לוינגר, זה המצב השכיח עקב שיגרת התפילה, תשובתי היא שבאמת זה כך – אם מתעקשים להתפלל את כל הכתוב בסידור. אך החזרת הנוסח שתיקנו חז"ל, שהינו משמעותי, מניח מקום לתפילת היחיד, ובעיקר – קצר – תיפתר רוב טרונייתו של לוינגר. ולהזכירנו: אדם שמוצא שאינו מסוגל להתפלל, אכן פטור מתפילה.

ה. לגבי הקרבנות, אני מציע תשובה אחרת, שהולכת ומסתעפת:

1. מה שנקבע בתורה כמצוה מפני טעם של שעה, נותר כמצוה לדורות. לפיכך, העם יראה בהחזרת עבודת המקדש ערך, במיוחד על רקע תפיסות שונות של המצוות. הפילוסוף נוסח הרמב"ם – דלא כלייבוביץ – יראה בכך תופעה שמדבר להמון, או לחלק ההמוני שבאדם – אך יכיר בכך שלא ניתן לוותר על הדברים מבחינה פורמלית.
2. עם זאת, יתכן שלעתיד לבוא, עם חידוש הסנהדרין וביאת משיח צדקנו, ישבו הסנהדרין ויסיקו, תוך עיון בדברי תורה, ובדברי הנביאים, ולימוד במידות שהתורה נדרשת בהן, ויגיעו למסקנה שעבודת המקדש, כפי שהיא מתומצתת ברמב"ם ובליקוטי הלכות של החפץ חיים ובשאר ספרים, אכן ניתנת וראויה לשינוי. אך זה דבר שאינו בידינו, ואין לנו שום סיבה לשאוף אליו.


(הערה אחרונה: כשקראתי את דברי, נוכחתי לדעת שיש כאן כפילות ואפילו סתירה. מצד אחד, הלב מושך את הפילוסוף המזלזל בנטיה ההמונית לחפש אחרי המעשים לזלזל במצוות המקדש ולייחל לביטולן - המעוגן בתורה, אם זה ניתן. מצד שני, אנו אמונים עלי ההנחה שהתורה אינה משתנה, ולכן אין לוותר על החלום להשבת המקדש. אך הרי התורה מניחה מקום לשינוי פנימי על ידי הראויים והמוסמכים לכך. אז האם אנו רשאים ליחל לשינוי כזה שייעשה באופן הראוי?)

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיכי ומימוני

הוא אשר אמרתי , הדחקת הנושא בכל מיני תירוצים ועטיפת הבעיה הלוהטת בסמרטוטים העיקר לא להיכוות .

אולם נראה מדברי מימוני כי דעת הרמב"ם במורה היא כי בבית המקדש השלישי לא יוקרבו קרבנות ? האם אני טועה או שאיני מכיר את המורה ?

תלמיד.

ברית מילה מרשים יותר? כפרות? מי שהתרגל לזה ולעוד התעסקות בדמים. יוכל בקלות להתרגל ולהצדיק גם שחיטת טלאים לריח ניחוח לאל המופשט.

נאך

האם זה דומה?

ברית מילה היא מצוה במקום אחר ומטעמים אחרים. נכון שיש בה הוצאת דם, אך יש לעיין אם שם זה חלק מהמצוה. אפשר שלא.

כפרות - אינה מצוה כלל אלא מנהג. ולמעשה - מנהג איסור.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא הבנתי מה יותר מתקדם ברית מילה או הקרבת קרבנות. בעיני ברית מילה גרועה יותר,פרימיטיבית יותר.ועל משקל האמרה המפורסמת של גרינבוים,נאמר "טובה עורלת תינוק אחד מאלפי פרות הבשן"

מה זה חשוב האם זה מנהג ,איסור לטעמך?. העובדה שרוב רובו של עמישראל מקיים אותו בדחילו ורחימו הוא מה שחשוב. אותו עם ישראל -אתה מן הסתם תשב בכלא ותנהל את אגף עצכ"ח - יחזור בדיצה לשחוט קרבנות.

תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 07/08/2005 20:00:22

נאך

אני מרגיש נבוך מאד. לא הבנתי כלל את טיעוניך.

אנסה להסביר מה לא הבנתי.

א. הנידון שלנו כמדומה היה איך אנו מתייחסים לתורה. לתורה - ולא למנהגים שגדלו פרא מסביבה.

ב. איני יודע מי זה גרינבוים ומה הוא אמר.

יש לי הרגשה שהדיון הוסט למקום אחר, על בסיס של הנחות אחרות. זה כמובן לגיטימי, אבל צריך לציין מה ההנחות החדשות.

ג. למה שאשב בבית סוהר? האם העצכחים יישלחו לבית סוהר? בימות המשיח? אולי להפך, אולי העצכחים ישבו בסנהדרין?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תלמיד שאל, מה עושים דתיים רציונלים שצמרמורת תוקפת אותם רק מהמחשבה על הקרבת קרבנות, עם האמונה (והתפילה) והתקוה לבנין בית המקדש.

על כך ,ורק על כך, עניתי שאותם אנשים התרגלו לברית מילה ולכפרות. ולכן יוכלו להתרגל בקלות גם לקרבנות. לא יקשה עליהם בפלפולים מפלפולים שונים להצדיק את המצב החדש. כיום הם מנסים לטפל בנושא, כאדם שבטעות תפס תפוח אדמה לוהט ומגלגלו מיד ליד ובסוף משליכו אל חברו.

לכן דעתך האישית על מנהג הכפרות לא רלוונטית לדברי.

(את גרינבום נעזוב עכשיו.רק להזכיר לך שהיה שר הפנים הראשון של המדינה)


למה תשב בכלא? מה נראה לך? שהרב אלישיב ישב בכלא?


תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 07/08/2005 20:12:22

נאך

עכשו דומה בעיני שהבנתי.

אתה טוען כי גם בברית מילה יש אלמנט של שפיכת דם, ולכן המרחק ממנו לקרבן אינו גדול.

אמנם זהו בדיוק הקושי. שיש ויש הבדל.

נוסף לכך, ברית מילה עיקרה הסרת הערלה, והדם הוא רק לוואי שהינו כמעט בלתי נמנע. אך הוא לא עיקר הדבר.

אולם קרבנות - כל עיקרם שפיכת דם לשם שמים. יש בהם צד נשגב של כוונה לשם מצוה, ויש בהם עיסוק בדם.

אם רצונך להביא ראיה עד כמה ניתן להתרגל לכל דבר, מדוע לא תביא ראיה ממה שאנו שוחטים בהמות ועופות?

***

לענין כלא, מדוע שמישהו ישב בכלא?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

האבסורד: שפיכת דמים למען אכילת הבטן - מובן, אך שפיכת דמים למען ה' - לא מובן?

הבנתי את נאך טוב מאד, מה בין תפילן מעור בהמה, וספר תורה מעור של צבי לבין הקרבת קרבנות.

יהודי אמיתי פנימי לא מושחת במסוות שכלי ומוסרי, שלא הסתנוור עיניו והתקלקל מממהסתכלות המערבית (שיש בה גם נקודות טובות), מאמין ומחכה ומצפה מתי יבוא ויביא חטאת שמינה על השגגות שכותב כאן.

נאך

אכן אין לי ספק כי אילו לא היה על הר הבית מסגד והמקום היה שמם , היו מחדשים את העבודה על פי הרמב"ם שפוסק כי מקריבין אף על פי שהבית חרב. וטומאה הותרה בציבור ,
אולי היו אפילו מוצאים פרה אדומה והיו עושים אפר פרה. יש כהנים מיוחסים ואין בעיה לעשות פרה אדומה.
איני מעלה על דעתי שהיו נמנעים מהקרבת קרבנות , וכבר רצו להקריב קרבן פסח - שמי שלא עושה פסח הרי חייב כרת.
השומרונים מקריבים עד היום פסח בהר גריזים ואינם רואים בזה מנהג פרימיטיבי. ובנוגע לדם , כבר אמר מימוני בצדק כי גם בבתי המטבחיים יש דם ועד היום לא מפסיקים לשחוט בגלל זה.

הבעיה היא איך היינו מסתכלים על עצמינו ? . אור לגויים ? או עוד מקום כמו הר גריזים ואולי אטרקציה תיירותית וטלביזיונית ( בכיכובו של הכהן הגדול לבוש בבגדי כהונה )

אין מנוס מלהגיע למסקנה כי חסד עשה הקב"ה עימנו שבנו המוסלמים את מסגדיהם על הר הבית. !!