ט' באב - בנין בית שלישי בימינו

בין תפילה לקרבנות,

בימינו, האדם הפשוט שאיננו יודע ח"ן או חכמה נגלית, יש לו הסיכוי להתעלות רוחנית-תקופתית על ידי תפילה בפה יותר מאשר ע"י הקרבת קרבן (ע"פ ההנחה שיש בקרבן גורם להתעלות רוחנית מורגשת).

לגבי קרבנות גופא,

לא הבנתי מה הצורך להרחיק לכת עד לברית מילה, או כל שימוש אחר בבעלי חיים לצרכי מצוה.

לכו לבן תרבות המערב המציץ לתוך בית תפילה יהודי, והנה הם מנענעים בלימון משונה, ענף דקל, הדסים וערבות לכל כיוון באקסטזה ובעיניים עצומות, ושאלהו: מה דעתך?

יש שיפנימו את ענין הקורבנות, טוב יותר מאשר את "בחינת ה...(השלם את החסר)" שזהו ענין הלולב.



אתנחתא,

כעת שמתי לב לתגובתך, ברוך שכוונת!







תוקן על ידי - semedia - 07/08/2005 21:22:32

אתנחתא,

את הודעתך הראשונה באשכול זה, חיבבתי. השניה קילקלה מעט את הטעם.

בהודעה הראשונה העלית טיעון שאני מזדהה עימו. הייתי מרחיב אותו כך: כל החשיבה של לוינגר מוטעית ביסודה. היא רואה בקשר עם האלו' דבר שכל כולו מסתכם בצורך לתת ביטוי לאמונתו הדתית, כפי שמוזכר יותר מפעם אחת במה שהביא מיימוני בשמו, וכנראה שבספרו הדברים ברורים עוד יותר.

משבאנו לידי קשר שכל תכליתו היא ביטוי אישי לקשר האישי עם האמונה, סביר לדרוש קשר כזה עימו אני מזוהה יותר, ולצורך הענין ה"אני" מוגדר כמה שאני מכיר את עצמי בחיי היום יום: במכולת, בבנק ובעבודה. אם ה"אני" הזה אינו מוצא טעם בשחיטת בהמות, למה אם כך שאעשה זאת? הרי אין בזה ביטוי לאמונתי הדתית, ומעבר לצורך לתת ביטוי לאמונה זו, אין לי כל צורך בטקסים דתיים.

אם אינני טועה, זו אכן גישתו של לייבוביץ.

בהודעתך, אתה מפנה את תשומת לב המעיין, לכך שיתכן והקשר הדתי אינו כדי לתת ביטוי לאמונתי של ה"אני" הנ"ל, אלא לספק את הקשר כפי שהוא נדרש ממי שעומד מצידו השני של החבל: הבורא. גם הוא ברא אותי, כיון שהוא רצה בקשר עימי, וכדאי שאקשיב לו, ואשמע באילו טקסים הוא מעונין בקיום קשר עימי.

נו. אז הפילוסופיה הרי שוללת גישה זו לגמרי, ולצורך הענין אעלה את הטיעון הכבד ביותר: מנין לי לדעת את רצונו של מי שעומד בצד השני?

התשובה, עליה חונכת, אתנחתא, וחונכתי גם אני - היא שקיים גם "אני" אחר, ערטילאי מכל "יש", והוא הנקרא בספרי חב"ד נה"א. דרכו אוכל לדעת את רצונו של הבורא ממני.

ואם כבר, הרי שגם ה"הגיון הבריא והפשוט" שייך לכאן, שהרי ההרגשה האינטואיטיבית ברצונו של הבורא, היא היא שנחלשה מאוד מאוד מדור לדור, כשהחשיבה האנליטת תפסה את מקומה. דומה וזו כוונתו של מיכי בתקוותו לחזרת זיהוי רצונו שלו עם הקרבת הקרבנות: מיכי מאמין, שלעתיד לבא, (בב"א), תחזור החשיבה הסינטטית, ההגיון הבריא והפשוט, למקומה; והיא תדור בכפיפה אחת עם ההגיון האנליטי, בבחינת וגר זאב עם כבש. בעולם כזה, כשהתחושה האינטואיטיבית שלנו תחזור לתיקונה, לא תהיה לנו בעיה לזהות באמצעותה את מה שלא נגיש לנו כיום: את רצונו של הבורא, וכך, אם אכן רצונו הוא בהקרבת קרבנות, נבין היטב גם את הפעולה הזו, ונזדהה עימה.

ושוב, למילים החב"דיות: נה"א תתגלה, ונה"ב תיכנע תחתיה לגמרי, ואזי, באמצעות הנה"א, נבין היטב את הענין בקרבנות.



הודעתך השניה קילקלה קצת: היא גילתה שמה שעומד מאחורי טענתך הראשונה לא היה ההכרה בה עצמה כאמת, אלא הצורך להגן על הקו השמרני בכל מחיר.

תלמיד,

"אור לגויים" יש בו היבטים שונים.

קח לדוגמא את ארה"ב של אמריקה. היא מעצמה אשר רוב תושבי העולם מתנגדים לעקרונותיה ולדמוקרטיה החרוטה על דגלה. והנה, רוב תושבי תבל מייחלים להגיע אליה ולהינות מזיווה (ומכספה).

אולי אין זו האופוריה האוטופית המתפרשת מדברי הנביאים, אך אפשר לנסות ולהבין את העניין במושגים של ימינו.



תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 21/10/2005 17:23:47

מענין, שמיימוני,מיכי ותלמיד, בעצם נלחצים בין החילוני מחד לחרדי מאידך.
אין דרך בינים? אם מישהו חושב שהקרבת קרבן להשם הוא לא פיסגת חייו ,בלשון המעטה, אזי הוא צריך לבטל את צמרמורת השופר? או את שמחת הלולב?
כל אדם ולו הנאור ביותר מכיל בתוכו הרגלים פרימיטיביים מדורות שעברו. מי לא מאחל לחברו המתעטש "לבריאות".
מי שחושב שנענועי הגוף האקסטזיים בתפילה הם פרימיטיביים לא יוכל להשתתף בקונצרט רוק ולהתנועע לקצב המוזיקה?

כך האדם בנוי. וזה לא אומר שחייבים להקצין בקו תמידי לשני הכיונים מעלה או מטה. ניתן ואף רצוי לחפש דרך אמצע.

סמדיה,

סבורני וכיוונתי לדעתך, במה שכתבת על העדיפות בתפילה, שהיא "בזמנינו ולאדם הפשוט". אם כי אינני סבור שיש צריך להרחיק לכת עד הח"ן, וכמש"נ בהודעתי.

בן איש אחד.

מה שמטריד אותי בטיעון שלך,הוא ; שניתן באותו הגיון לקוות שיום מן הימים נחזור לרצוח עמים אחרים. כי ההגיון הבריא שלנו ישלים עם ההגיון האנליטי שלנו.

עד לאן תיקח את האוטופיה הזו?

אני סבור, שמה שמטריד אותך הוא מה ששוב הזכרתי את ההגיון הבריא והפשוט.

לא לקחתי אוטופיה מחייבת לשום צד, ואכן, אינני יכול כעת לדעת מה יספר לי ההגיון הבריא והפשוט שלי אחרי שהוא ישתפשף כתקוותך, ומעבר לכך. אני רק יכול לומר, שאין לי יכולת לדון כיום, לפני השפשוף, במה שיקרה לאחריו; וכמו כן, שאם ברצוני להרגיע את עצמי כדרך שרצה לוינגר להרגיע את עצמו, יש לי דרך קלה יותר, שדומה וגם מרגיעה יותר.

בן איש,

להוסיף על שאלתו של נאך,

האם באותו גילוי, האדם שאיננו חושב הרבה, ואיננו בעל מוח אנליטי כשל כבודו או כשל מיכי, יהיה שונה מהפרמיטיבי באפאפה שהקריב קרבן?

לא הבנתי את הצורך במוח אנליטי לזיהוי חשיבה סינטתית.

נאך,

ההבדל הוא ברור. הקרבת הקרבנות מוצגת בתורה כאידיאל שאינו תלוי-תקופה ומקרים, לעומת מלחמה בעמים שהיא תוצאה של רשע שקיים, בעולם, ושתפילתנו שלא יהיה קיים עוד.
על כן, האמונה ב'זאת התורה לא תהא מוחלפת' אינה גורמת לשאיפה להשמדת עמים - כי אין מצוה כזאת - אבל אכן גורמת לשאיפה לחזרת הקרבנות, כי יש מצוה כזו, שאינה תלויה בגורמים כאלה ואחרים.

יתירה מזו: כל עולם המחשבה הישראלי כמעט (למעט חריגים בודדים) רואה את הקרבת הקרבנות כאידיאל, ואת 'ונשלמה פרים שפתינו' ככורח לא רצוי. [הביקורת של הנביאים נגד הקרבנות הבאים יחד עם שחיתות מוסרית אינה קשורה.]

הא למה הדבר דומה? לאדם שבמשך חמישים שנה לא התאפשר לו לבצע ברית מילה, והוא כל ימיו יחלום לקיים את הברית הזו - למרות שזה כואב, ולא מובן, אבל ברור מה זה מסמל - את הברית עם ה', את היותי יהודי. כנ"ל כאן.

חשיבה סינתטית היא ההסבר ה"פולטיקלי קורקט" לפרימטיביות? או שזוהי חשיבה רצויה בעליל?

הענין הוסבר בארוכה במקומו, וחבל לכפול כאן את הדברים.

אך בקיצור:

גם בחשיבה פרימיטיבית יש משהו חיובי, ראה ערך היידגר. החשיבה הפרימטיבית כאן, היא זו המקשרת בין דברים שונים, בצורה אינטואיטבית, מתוך מאגרי מידע הולכים ונרכשים. לצד חסרונותיה, יש בה גם מעלות, כיון שמאגרי המידע הזמינים בפניה, גדולים בהרבה מאלו הזמינים להגיון המנתח. והעיקר לעניננו, שההגיון המנתח אין לו גישה למושגים שאינם בתחום צורת החשיבה שלו, ולכן אין הוא יכול לחוש ברצונו של משהו מופשט. משא"כ ההגיון הפשוט.

אינני דוגל בפרימיטביות ובחזרה אליה, אלא ב"פוסט" מסוים, אך ח"ו לא פוסט מודרניזם.

תוקן על ידי - talmid - 07/08/2005 22:06:22

דוקא אתה טועה. לא הטריד אותי וגם לא רציתי להכנס לשאלת ההגיון הבריא (שעכשיו אני שומע שהוא בכלל פרימיטיבי.),למרות שדעתי עליו ידועה לך. כל מה שמטריד אותי שיש בדבריך (ובדברי מיכי) את אותה אוטפיה לימים בו יתגלו לך רזים נפלאים ותרגיש כמה טוב לשחוט טלאים לריח ניחוח לאלוהים מופשט. (ושים לב, לא סתם אני שב על המשפט האחרון.) ואני שמעתי כאן בפורום - כבר לא זוכר ממי- את אותה טענה ביחס לאינוס נערה ולנקמה בגויים.

הפרעתוני. מילה אחת, עמלק.

תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 07/08/2005 22:19:04

נאך, מילה אחת: אה"נ.

אם כי יש לציין: מצוות מחיית עמלק היא קזואטיבית (דהיינו, אם יש עמלק, אז צריך למחות אותו), ולא ידוע לי על כיסופים כלשהם לכך שייגלה העם העמלקי כך שנוכל להשמיד להרוב ולאבד אותו. אבל אין הכי נמי, זו בדיוק הסיבה שהתורה מצווה אותנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק (היום העמלק ההיטלראי יותר מובן לנו), כדי שלא תהיה הקהיית שנאה רק מחוסר דעת. כיון שאני רואה את בניין בית המקדש כאפשרות הרבה יותר ריאלית מאשר גילוי פתאומי של עמלק, נראה לי שזה האחרון פחות רלוונטי לעניין.