ט' באב - בנין בית שלישי בימינו

הפרעתוני

דבריך מפריעים את מנוחת נפשי .

האם לדעתך העילה להשמיד את העמים שישבו בארץ תחת גפנם ותחת תאנתם - בגלל שהיו רשעים/ חטאים/ וכו' הינה עילה מספקת ? מוסרית ? .

האם לדעתך נכון לצוות על עם ישראל לערוך ג'נוסייד בעמי הארץ - אפילו אם היו רשעים/ חטאים, אם התנהגותם אינה מוצאת חן בעיני ה', וחפץ ה' להשמידם שיעשה זאת בעצמו

האם הסיבה שאלוהים שלי מצווה עלי להשמיד 7 עמים הינה יותר מוסרית מהסיבה שהוגה הדעות / הפילוסוף הנאצי מצווה על עמו להשמיד עם אחר ?

ומנין לך שהמשיח לא יוכל להראות לנו מי הם עמלקים - וכל האדמורי"ם/ראשי הישיבות / ותלמידיהם / חסידיהם , יעמדו בתור לקיים מצוות עשה של מחיית עמלק ?

בן איש אחד

איקון גדול וירוק על דבריך.

בעיקר, על שהמחשת לי את התיאוריה - החבדניקית, החסידית? - על שתי הנפשות, זו שמופיעה לראשונה בביוגרפיה האנושית, הנה"ב, והמעולה יותר, הנה"א.

ואגב מחתא (=ובאותה פעולה) כבר קישרת זאת לשני סוגי הגיון, כי יש הגיון מודרני ופסול, ויש הגיון בריא שנעלם מאיתנו עד שישוב העולם לתקנו.

(ובזאת הרווחנו גם את ההבדל בין דורות הראשונים של חכמים לדורנו. כי אז ההגיון באמת היה בריא, יותר של נה"א, ושלנו, או לפחות שלי - אינו כזה. וממילא, איך יחלקו אחרונים על ראשונים?).

זו תיאוריה שהיא, אני משער, עקבית. אני מוסיף ומשער כי יש כאלו שסבורים שהיא חלק מהתורה שקיבל משה מסיני.

לי לא ידוע שהיא מסיני. ואני זקוק לזה להוכחה.

ומלבד זה, אני יודע כי תיאוריה מטפיזית זו אינה היחידה בעולם המחשבה היהודי.

***

כל זה אינו קשור בהכרח ליחס לקרבנות. אין הכרח לוגי שמחייב מי שמאמין בנה"א ובנה"ב להאמין שראוי שהקרבנות ישובו, ולהפך, גם מי שאינו מאמין בשתי נפשות כאלו יכול להאמין בנחיצות הקרבנות ואולי אפילו להיות מקובל (כמדומה לי שהחילוק נה"א-נה"ב אינו בשר מבשרה של הקבלה, אבל כידוע אני בור בתחום זה).

***

יש משהו משותף לשתי הגישות, שלי ושלך. נאמר: החסידית והמיימוניסטית. שתיהן סבורות שהאדם צריך להשתפר. אלא שהשיפור שהגישה החסידית שואפת אליו שונה בתכניו ובהקשרו השיטתי מזה שלי.

***

ולענין האשכול עצמו, הקרבנות -

אתנחתא, כרגיל, היטיב למקד את הקושיה: מה בין שחיטת בהמות לשחיטת קרבנות? והמשיכו אחריו: מה בין תקיעת שופר והרטט שבלב שבעקבותיה לבין שחיטת קרבנות?

אמנם, אני מתפלא על השאלה. ברור שאם נתבונן במצוות מצד ההטרונומיה שלהן, אין בין הדברים הבדל. אבל אם אנו רואים במצוות מאמץ לחינוך האדם, יש ויש הבדל ביניהן.

כפי שכבר כתבתי בעבר, היה היו מצוות כמו בן סורר ומורה (שלרוב הדעות בגמרא אינו יכול להתממש), גואל הדם, מכירת הבת לאמה ועוד. אני משער כי גם אם אמר רבי טרפון: תאבני מתי תבוא צרת הבת לידי ואשיאנה, אתנחתא ובן איש אחד לא יאמרו: תאבני מתי יבואו לידי גאולת דם, אמה העבריה ואקיימם.

כמובן, יתכן שהם כן ישמחו על מצוות אלו ויקיימון בהידור רב. ומסתבר שאף אני אעשה כן - אם יגיעו הנסיבות המתאימות. אבל אני איני בין המייחלים לזה.

האם אתנחתא כן מייחל לזה?

אם מקבלים את ההנחה כי יש מצוות שניתנו אך ורק מטעמים חינוכיים, כי אחרת היו בני ישראל של המדבר נכשלים יותר, וטעם הקרבנות אינו בגלל סודות עילאיים ונפלאים אלא כדי להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה, אזי אפשר לצרף את סדר הקרבנות לגאולת הדם, באותה רשימה של מצוות שחלפו להן ואין אנו מצטערים על אבדנן.

שמא ישאל השואל: והרי חז"ל דיברו בשבח הקרבנות, ובזה חייב להודות גם מי שמפקפק בקבלה?

התשובה היא כפולה. ראשית, אפשר שחז"ל דיברו לפי אמונת ההמון, ושנית, אפשר שגם הם, בחלקם, האמינו במעלת הקרבנות.

יתכן כמובן שאני שוגג ביחסי לקרבנות, ועלי להביא כפרה המתאימה (נראה לי שעולה, הבאה על המחשבה, מתאימה יותר מחטאת, או שמא דרש אתנחתא, "כי דבר ה' בזה" - זה הכותב בעצור חושבים, סמיילי), אך אני סבור שגישה זו היא עקבית לא פחות מחברתה שהתבארה לעיל כה היטב בדברי בן איש אחד.

לפיכך,

יכולים מיכי, אנוכי, וכל המיימוניסטים להקשיב לקול תקיעת שופר בחרדת קודש, עד בא לציון גואל.

(חוששני שלא התייחסתי לכל הנקודות הרבות והחשובות שהועלו כאן, ואשתדל לדון בהן בהמשך, בל"נ).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אייקון מצטנע בענוות חן מקבל בהכנעה את האייקון הגדול והירוק, עם שאר ההטבות שהיטבת עימי לאחרונה.

אכן, היטבת להבין שזו גישה מטפיזית וגם עקבית. גם הקשר ל"ראשונים כמלאכים", הבאתיו בעבר, והוא שימש לי כטיעון בויכוח עם ידען באשכולו.

אך את דרישתך להוכחה לא הבנתי. באתי לשכנע אותך? באתי להציג תיזה שמסבירה באופן נפלא את אמונותי! לצטט את שכתבת באשכול הטריקיזם?


האם אין מקום לאדם להצהיר על מערכת האמונות שלו, שהיא פרי מחקר בן שנים, ונעשה כל נסיון לבנותה באופן קוהרנטי, לכיד, עקבי? אני סבור שיש משמעות לשתף אחרים במחשבות. זה מה שאני מנסה לעשות כל העת. זה מה שכולנו מנסים לעשות, מתוך ההנחה שאחרים רוצים לקרוא, לשמוע, לבחון, אולי לאמץ.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1386426

תוקן על ידי - בןאישאחד - 07/08/2005 23:21:30

תלמיד,

אכן ראויים הם הדברים שיטרדו את שלוות נפשו של כל אדם (כדברי נילס בוהר: אם לא כואב לך הראש מתיאוריית הקוונטים, סימן שלא הבנת אותה), אך עדיין צריכים הם לימוד.

טענת, שלו חפץ ה' להשמיד את הפושעים, שיתכבד ויעשה זאת בעצמו. אתמהא. התאמר זאת גם על כל מערכת המשפט, שנקיים בה 'ישפט ה' ביני ובינך'? האם לא נעמיד לדין פושעים, רוצחים, גנבים ואנסים? אדרבה, קיום הצדק נתון בידינו אנו, מטעמים רבים; האחד מהם, הוא לחנך אותנו עצמנו לעשות את הצדק. טעם נוסף נוגע בשאלה הכללית של אי-רצונו של הקב"ה להתערב בעולמו יותר מדי בשיטת 'העונש המיידי', והדברים ארוכים. על כל פנים, ודאי שאם אנשים אלו פושעים וחטאים וראויים הם שיושמדו (או על כל פנים שיחזרו בתשובה או שיילכו מן הארץ), היחידים שמצווים לעשות זאת הם אנחנו עצמנו. כמובן, שלא לדבר על בחינת השאלה האם באמת אנו הולכים בכל לבבנו אחרי אלהינו, והאם באמת עבודה זרה מפריעה לנו. וכולי.

לגבי הוגה הדעות הנאצי: ראשית, התיאוריה הנאצית אינה מושתתת על מוסריות, אלא על אנטי-מוסריות. העם שהביא לעולם את המוסריות, חייב להיות מושמד. התורה מצווה בדיוק לאידך גיסא. והלוא דבר הוא. הדבר מזכיר לי את ההבדל בין סיפור המבול בתורה, שבא בגלל שמלאה הארץ חמס, לבין המיתוס הבבלי על המבול, שהובא על ידי אנליל מכיון שהרעש מחמש הערים של האדם הפריע לו לישון.
לחידוד: אם יבוא אדם ויאמר לך שיש להוציא להורג פושעים, האם תשווה זאת לטרוריסט הוצח לחינם? 'רצח הוא רצח הוא רצח' הוא משפט שלא רק שאינו נכון דקדוקית, הוא גם לא נכון מוסרית.

מיימוני,

אינני מבין מדוע כה ברור לך שהשיטה המיימונית בעניין הקרבנות היא האמת, או לחלופין שיש להעמיד מולה את הקבלה.
על שיטת הרמב"ם בנושא הקרבנות נשפכו קולמוסים רבים ונשברו מקלדות לא מעטות (אני מניח שלא מעט גם בפורום זה), ואת קשייה הרבים אין צורך לפרט. נקודה מאוד קטנה היא קרבנותיהם של קין והבל, נח, וכו', שלא באו כעבודה זרה, אבל גם לא כתגובה לה.
על כל פנים, אפשר להחזיק בגישת הרמב"ם, אבל להתייחס אליה כאל הדעה הפשוטה והרווחת - דומני שקצת קשים הדברים.
ובכל מקרה, כל זה לטעמן של מצוות. אבל כפי שידועים דברי הרמב"ם בהלכות מעילה, אל ייקלו בעינינו החוקים, גם לאחר שלא ידוע לנו טעמם (אם הוא בכלל קיים). וכפי שהצביעו כבר הפרופסורים רוזנברג והנשקה (וקדמם הרב קוק בערפלי טהר), הדימוי הוא לעצים ואבנים המקבלים קדושה עולמית, על אף שאין בהם דבר מצד עצמם. כך מצוות התורה מקבלות קדושה עולמית, מעצם העובדה שניתנו ממרום, גם אם נגיד שבטל טעמם (ודבר זה כמובן צ"ע). אם כן, מאיפה ההתלהבות? מאיפה שבאה ההתלהבות לשאר המצוות, באשר הן דבר ה', אשר נקרא שמו עליו. וכל זה לשיטת הרמב"ם.