ביקש רבי לעקור תשעה באב

אמשלום,
כבר הוכיח גדליה אלון, שבמקורות חז"ל הארצישראליים, סיפור יציאת ריב"ז והפגישה בינו לאספסיינוס לובשת פנים הרבה פחות רומנטיים מזה המתואר בבבלי גיטין.
את כמובן זהירה בהתנסחותך ומדברת על פרק חדש ו'טהור' מול המסואב, זה כמובן בהנחה שבסיאוב היו אשמים הצדוקים, הקנאים או האיסיים. אני מדבר על קו-שבר פוליטי ואידיאולוגי שנוצר בעקבות החורבן, קו-שבר במובן פורמטיבי, קובע פני תקופה, שהפך למנוף ביצירת תודעת-דת חדשה (אני מדגיש: תודעת-דת ולא 'דת'). יהדות שלבשה פנים חדשות בעקבות היעלמו של המקדש.
ולמי שעדיין תוהה: אילו היינו מצליחים לשוב במעלית הזמן אל יהדות בית שני (ולא תימא יהדות התפוצות, דוגמת אלכסנדריה וקיריני, אלא אפילו יהודה והגליל), ספק רב אם היינו מוצאים חוט מקשר בין היהדות הרבנית כפי שאנו מכירים אותה כיום ליהדות העתיקה, כאשר השינוי נעוץ באופן חד בשנת 70 לס'.

בן איש אחד ואתנחתא,
לא ירדתי לסוף דעתכם בהשוואה בין דברי הרב פינקוס ודבריי. אודה לכם על הבהרה.

תוקן על ידי - פרופיסור - 08/08/2005 15:16:32

פרופסור,

אין לי וויכוח איתך. אני ניסיתי לתאר את התפיסה הבדיעבדית של החכמים את אותו שבר עליו אתה מדבר: כיצד נראו בעיניהם הדברים ממרחק של זמן (ולגבי הבבלי - גם של מקום). מן הבחינה הזו, ברור כי עוצבה תפיסה, על פיה היווה החורבן מנוף לצמיחה, חידוש ותיקון (ובו בזמן, לא דוכאו גם הכאב והטראומה). גם תיאורי השחיתות והסיאוב בסוף ימי הבית, הם חלק מאותו עיצוב תפיסתי (בין אם יש להם שורשים היסטוריים ובין אם לא), ומהווים שלב בהתמודדות עם החורבן - "מכיוון שהיה שם כ"כ רע וריבוי החטאים לא-להים היה איום, הכתובת היתה על הקיר והסוף כמעט בלי נמנע, ואולי אפילו טוב שקרה...". באופן פסיכולוגי, ניתן לראות בכך, לטעמי, גם שלב בהתמודדות עם אבל ועם משבר תיאולוגי - מציאת טעמים וסיבות לבלתי נתפס מבחינה אמונית (לא זה המקום להרחיב, אבל בספרות חז"ל המתמודדת עם החורבן, ניתן למצוא מקבילות רבות לתהליכים הפסיכולוגיים שעוברים אבלים בהתמודדות עם מות אהובים, וכפי שבני אדם שונים זה מזה בתגובותיהם, כך ניתן למצוא אמירות שונות זו מזו בתכלית בתוך הטקסטים החז"ליים).
מבחינה הסטורית, ברי לי שדבריך נכונים וצודקים - אין דומה היהדות של בית מקדש פעיל, לזו של בית מקדש חרב.

ועוד - חשוב, לטעמי, לזכור, שמהפכה שמבקשת להיטמע בלבבות, חייבת לעגן עצמה בהנחות ובתפיסות הקיימות (ולו רק בדרך של "כאילו"). צ"ע (לענ"ד), האם הגעגוע (גם זה הליטורגי) לכינון המקדש מחדש ולהשבת הקורבנות, הוא חלק מאותו עיגון, או שמא קיומו בצד המהפכנות הוא חתרני כנגדה.

לא כלום, פרופיסור. רק איזשהו הקשר רחוק בין הפירושים, המציעים שניהם שהחורבן שימש מנוף לבניה מחודשת, שלא התאפשרה לפניו.

כמובן, פירושו הוא שמרני וגם חיוור לעומת פירושך.

בס"ד
מה שביקש רבי לעקור תשעה באב כאשר חל בשבת משום היה מקום לומר שהיות ובשבת עצמה לא צמים את צום תשעה באב והוא נדחה הרי למוצאי שבת ,אז הואיל ונדחה הצום ביום מקורי יידחה לגמרי גם במוצאי שבת ,אולם דעת חכמינו ז"ל לא היתה נוחה מכך ולא הסכימו עימו ולהלכה בוודאי שיש לצום בתשעה באב דחוי.ויהי רצון שיהפוך ליום שמחה ומשתה ויום טוב.
ויתבטל צום תשעה באב במהרה בימינו אמן.

בס"ד
מיימוני
בעיקרון הצום הוא לא העיקר אלא הוא רק האמצעי לעורר את האדם לעשות חשבון נפש ותשובה לתיקון המצב ,מה שכיום נשאר רק המעשה בלי המחשבה וידיעת ה' וכבר צווח על כך הרמב"ם
במורה הנבוכים ח"א (פנ"ד)"למען אמצא חן בעיניך שלא מי שיצום ויתפלל לבד הוא הנרצה אצל ה' אלא מי שידע את ה' הוא הנרצה".

בס"ד
בן איש אחד:
מעניין אותי מה דעת הרב שמשון פינקוס זצ"ל מה צריך לעשות בימינו לתיקון החרבן?

כפי המובן משו"ת התשב"ץ (ח"ב, סימן רע"א) בימי שמד חלה תקנת נביאים לצום ד' צומות, אמנם בימי שלום תלוי ברצון, (לא רצון הפרט אלא רצון הכלל), רצו מקיימים הצומות , לא רצו אין מקיימים (כיוצא מגמ' ר"ה י"ח).
ונשאלת השאלה הרי בדברי הנביא בזכריה אין הבדל בין הצומות האחרים לתשעה באב ומדוע ט' באב מתחיל מן הלילה ויש בו חמשה עינויים, משא"כ בשאר צומות ?
אלא מכיוון שתלוי "ברצון", כך 'רצו' לקבל עליהם שאר תעניות, בלי כל החומרות, ובתשעה באב מפני הצרות הרבות שארעו בו 'רצו' לקיים את כל החומרות.

התקופה שלפני רבי הקדוש היתה תקופת שמד, ועל כן מתקנת נביאים היה חיוב לכל הצומות עם כל החומרות, היינו איסור רחיצה וכו', ובזמן רבי שהיה שלום, נתבטלה תקנת נביאים והצום תלוי ברצון.
ובא רבי להורות ברחיצתו בפרהסיה בי"ז בתמוז שעכשיו נתבטלה תקנת נביאים כיון שאין יותר שמד, ומכאן ואילך הצומות תלויים "ברצון", ולא בא לבטל י"ז בתמוז לגמרי, אלא בא לבטלו מהחומרות של רחיצה (חמישה עינוים ומתחיל מן הלילה).

ובהו"א של הגמ' רצה לעשות כן לט' באב, היינו לא לבטלו לגמרי אלא לבטלו מחומרותיו, כיון שנכלל בדין רצו. עי"ש.

וכן משמע מתוס' שם (מגילה ה', ע"ב) שרבי לא אכל בי"ז בתמוז, אלא רחץ, וכן רצה לעשות בט' באב, כנ"ל.

אמנם לשיטות הסוברות שתשעה באב לא תלוי ב"אם רצו", הסבר זה לא עובד.

כפי שכתב מוהדיב למעלה שיטת הרמב"ם בפ"ה (בר"ה, פ"א, מ"ג) שגם בזמן הבית צמו בט' באב, ויש לכך מספר ראיות מהמשנה, ובשו"ת חת"ס (אור"ח סי' קנ"ז) כתב שכן משמע מספר יוסיפון שצמו כל הארבע צומות מזמן שגלתה סנהדרין ואפי' מלפני כן.
אמנם יש ראשונים רבים שחלקו בזה, ואחד מהם הוא התשב"ץ בתשובה הנ"ל וכתב שאפשר שיש טעות סופר ברמב"ם.

תוקן על ידי - הרשבא - 09/08/2005 6:21:57

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז". (מגילה דף ה עמוד ב).

רש"י:ותוס': "בקרונה של צפורי - ביום השוק, בפרהסיא, בשעת הילוך קרונות".

בערוך ערך ''קרונה'': "םים נובעים וקרים".

במוסף הערוך: "פירוש בלשון יווני מעיין נובע ומתגבר".

לפי"ז, רחץ רבי בפרהסיא לא ביום השוק, אלא בפרהסיא במעיינה של ציפורי.

שי תשעים ושמונה

ומה היתה דעתו של ר' בא בר זבדא????

זו לא חכמה לקשקש לפני שלמדת את הסוגיה.

בס"ד
לפני שאני כותב בפורום אני מעיין בסוגיא.הרבה זמן לא כתבתי בפורום.
בברכה הצ' שי בוארון

הצ' שי בוארון:
אני מציע לך לפני שאתה כותב ועוד לפני שאתה מעיין בסוגיה שתה קפה ואכול איזה סנדביץ' וכמובן אל תשכח לדווח כאן.
ואיך שכחתי: ברוך השב אל הפורום! אני מתנצל בפני מיימוני שגנבתי מידיו מצוות הסברת פנים אבל היה לי קשה נורא להתאפק.

רב ניק

הלוואי שכולם יאירו פנים זה לזה!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו