יציאת ריב"ז מירושלים - סיפור של פרידה

אני מניח שמואדיב התכוין למדרש הזה (מקור המדרש הוא: ברכות כח:)
"וכשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו , כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו : נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק , מפני מה אתה בוכה? אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ"כ הייתי בוכה! ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים
לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי (!!!) ולא אבכה ?! אמרו לו : רבינו ברכנו! אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (!!!!) אמרו לו תלמידיו: עד כאן ?!
אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר "שלא יראני אדם" .
בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה."

נכון שלא מוזכר כאן מפורשות הקשר לסיפור בגיטין, אך נראה שהדבר רמוז באופן בולט, ההשוואה בין עמידה לפני מלך בשר ודם לבין עמידה לפני הקב"ה, והיחס בינהן (שגם מופיעה בברכה שהוא נותן לתלמידיו) בולטת מאוד , ונראה שמראה על חשבון נפש בנוגע להשלכות של אותו מפגש עם ה"מלך בשר ודם"
ביחס למעמדו בנוגע ל"מלך מלכי המלכים", עד כדי כך שאינו בטוח אם יוליכו אותו לגן-עדן או לגיהנם... (כלומר ברור לו שיש שתי דרכים בלבד והוא בודאי הולך לאחת מהן ולאחת בלבד), נראה שהקישור ברור ריב"ז מבין שברמה הפוליטית-אנושית-ארצית ההחלטה שלו היתה נכונה, אבל
הוא ממש לא משוכנע שבמבט "אלקי" שמעל לשיקולי הכדאיות של ה"כאן ועכשיו" הוא אכן צדק, שהרי בסופו של דבר הוא דן את עם ישראל, לשנים ארוכות של חיים בלי ממלכה, ובלי מימוש שלם של היעוד שלו ביחס לעולם. מצד שני התקוה שמעשהו יצור תשתית לכך שבעתיד תוכל לקום ממלכת ישראל במתכונת הראויה
והמתוקנת קיימת, ורק מלך מלכי המלכים, יכול לקבוע האם התקוה שהובילה אותו היתה אמיתית, או שהיתה אשליה שקרית. (שתגרום לכך שהסטורית עם ישראל בעצם יוותר על יומרות להשפעה ושינוי משמעותי בתוך תחומי הפוליטיקה של העוה"ז)
גם הקישור לחזקיהו המלך, שיכול היה להיות משיח ו"פספס" (לפחות לפי חז"ל) נראה משמעותי, וקל להתפרש כהבנה שהוא בעצם שותף למהלך של חזקיהו המלך, שדאג ללמד את העם תורה (לפי חז"ל) תוך ויתור מסוים בתחום הפוליטי הכלל-עולמי.
מה שאולי גרם לפיספוס מסוים מחד, ומאידך אולי מאפשר שבעתיד דברים יוכלו להופיע בצורה שלימה יותר.

בכל מקרה, השורה התחתונה לדעתי, היא שריב"ז בודאי לא מוותר על המקדש מרצון, או מהבנה שאין לו מקום בעולם ה"חדש" אלא מהבנה שבנסיבות הנוכחיות, (כשהמקדש "שבוי" אצל הדרקון) אין בו תועלת למטרה ולמהות הסופית לשמו הוא נועד.
ולכן הוא מעדיף "שלשה ציפורים ביד" (יבנה,שושלת של ר"ג, ורפואה לר' צדוק) מאשר "אחת על העץ" (המקדש) שלמרות שהאחד הזה אמור לכלול את מהות שלשת האחרים ביחד ואף יותר מכך, נראה שכיון שבמצב הנוכחי זה לא קורה בעתיד הנצפה, אין ברירה אלא לבחור באופציה שמעדיפה את המעט המתקיים על ה"הרבה" שלא מצליח להתקיים .

אי"צ,

תודה על הסיפור מברכות.

אין לי וויכוח עם הקריאה שאתה מציע - היא נראית לי אפשרית בדיוק כמו זו שהצעתי אני. נקודה אחת רעועה אני מוצאת בה - שלוש הבקשות של ריב"ז אינן מקבלות משמעות סיפורית מספקת, לטעמי. אם המסגרת הסיפורית והערכית שאתה מציע היא מסגרת של מפגש (או עימות) בין ערכים של פוליטיקה ארצית ורוחניות מקדשית, מה משמעות יבנה וחכמיה, שושלת ר"ג או (במיוחד) רפואת ר' צדוק בהקשר הזה? איזה תפקיד רעיוני-סמלי יש לשלוש הבקשות הללו בסיפור? בנקודה זו, אני רואה בשיטת הקריאה שלי יתרון, שכן היא מסבירה את הסמליות הסיפורית של שלוש "ציפורים" אלה דוקא, ולומדת מהן שלוש דרכים של פרידה והמשכיות, המסכמות מערך סיפורי שלם שזהו מרכזו הערכי.

מצד שני, אתה ממש לא מוכרח לקבל את ההנחה שלי, שיש כאן "סיפור", ושיש לו מבנה מסודר ושלם, שכל פרט בו משתלב בשני גם ברמה הסיפורית וגם ברמת המסר החינוכי-ערכי...

לא חלקתי על הפרשנות שלך לגמרי,(בהקשר הזה לפחות )
אני בהחלט מסכים שיש כאן לקיחה של יסודות מה"עולם הישן" אל העתיד, יסודות כאלו שיוכלו להתקיים גם בעולם החדש, ויאפשרו לחברה היהודית להתגבש על בסיס היסודות האלו, כך שבעתיד (הלא נראה) תתאפשר תקומה מחודשת.

כך שבענין הזה אני יכול לקבל את הפרשנות שלך, שרבן יוחנן בן זכאי, מבקש את שלוש אלו כסוג של "חיבור" לעולם הישן, אבל לא כפרידה ממנו, אלא כפרידה מהפרשנות הנוכחית שלו שהתעוותה משהו במציאות הנוכחית.(שנבנה בין השאר בשל ההתמודדויות הפוליטיות, עם מלכות רומי, ולפני כן המלכות היוונית וכו', ואכמ"ל)
אמור מעתה ריב"ז נפרד מירושלים החריבה, כדי להגיע אל יבנה, שתכליתה להתחיל את הבניה העתידית של ישראל, ששיאה
יגיע בעתיד לבניה מחודשת של ירושלים.
הבדל קטן ולכאורה דק במשמעות הסיפור אבל להערכתי משמעותי.
בכל מקרה לא מובן לי, איך אפשר להסביר את "חשבון הנפש" שלו טרם מיתתו, עם אכן הוא רואה את הפרידה מהעולם ה"ישן" (במשמעות של עולם בו יש לקב"ה גילוי בתוך מקום ארצי בתוך מסגרת העוה"ז) כבחירה ברורה ומוכרעת.

אישציפ,

אתה מקבל את פרשנות הפרידה, אבל מבקש לסייג אותה: פרידתו של ריב"ז אינה מן המקדש ומתפקידו בעולם היהודי, אלא רק מן הדרך בה הם באו לידי ביטוי שגוי במציאות של ימיו. אני תוהה - מדוע אתה נזקק לסיוג הזה?
איני חושבת שריב"ז (ובני דורו ההיסטוריים) והסיפור הזה (המבטא מחשבה מאוחרת בכמה מאות שנים) נזקקו לו...

עוד אתה טוען, שהסיפור בברכות מבטא התלבטות של ריב"ז לגבי החלטתו, ואולי אפילו ייסורי מצפון לגביה. בהחלט ייתכן. ניתן להבין, כי הבבלי מעלה שאלות ערכיות ודתיות לגבי בחירתו של ריב"ז לצאת מירושלים ולוותר על בית המקדש (אגב, הוא עושה זאת גם בסיפור בגיטין, באמצעות דברי רב יוסף / ר"ע). בשני המקרים, דומני, כי הבבלי (עורכי הסיפורים השונים) הכריעו לטובת ריב"ז ושיקול דעתו. איני מבינה את פליאתך - האם אדם (או עם - אם נתייחס אל הסיפורים כמבטאים אידיאולוגיה של עם) אינו יכול להכריע ללכת בדרך מסויימת, ואע"פ שהוא יודע בכל נימי נפשו כי היא הנכונה והטובה (במיוחד לאחר מאות שנים), עדיין להצטער על המחיר שהיא גבתה ממנו?
באופן אישי, אני חושבת שגישה אחרת מזו תעיד, במובן מסוים, על חוסר בגרות. הבבלי, מאות שנים אחרי הכרעתם של ריב"ז ובני דורו, אינו נלחם בה, אלא מקבל אותה כנכונה וצודקת, אבל יחד עם זאת הוא גם מזכיר את מחיריה ואת ההתלבטות הנצחית לגביה. זו גישה בוגרת מאוד, שאולי היא זו שמהווה את היסוד היציב של העם היהודי מאז ועד היום.

אני לא נזקק לשום סיווג, וגם הגמרא לא נזקקה, כי לגמרא (וגם לריב"ז) ברור לגמרי שבית המקדש יחזור לעמוד על תילו ביום מן הימים.
המסורת התלמודית, קיבעה את הלכות קורבנות בסדר קודשים, ועסקה בהלכות האלו, גם לאחר שהמקדש חרב, כאשר גם תלמידיו הישירים של ריב"ז (ר' אליעזר ור' יהושע למשל) חולקים בנושאים האלו בעקביות, וכ"ש תלמידי תלמידיו (ר"ע ותלמידיו) חכמי הגמרא גם התפללו כל יום (לפחות) שלש פעמים על בנין ירושלים, ועל צמיחת קרן דוד, והחזרת השכינה לציון, וגם בירכו יום יום בברכת המזון, על בנין ירושלים ועוד ועוד.
כל מי שמקיים מצוות, ולפעמים מקשיב למה שהוא אומר, לא צריך ראיות לכך, לכן לא הגמרא (ואף לא אני קטן התלמידים) לא נזקקים , לסיווג שיסביר שבעצם ריב"ז לא התנתק מרעיון המקדש כחלק מרעיון של "עולם חדש", שנבנה על חורבות ערכי העולם הישן.
מי שכן נזקק לסיווג כזה הם אלה שלא מקיימים את המצוות, לפי תקנת חכמים, או כאלה שלא מזדהים עם התודעה שהתורה וחז"ל הנחילו לנו, ומשום כך (או מתוך כוונת זדון, כדי להסית אחרים מדרך האמת, אם כי אני מעדיף לדון לכף זכות)
ולכן אני מעיר את הערתי, שפשוטה לכל בר בי רב דחד יומא.

בנוגע לבגרות הגישה החז"לית ולכך שמקבלים את הדרך שהכריע ריב"ז, למרות שיודעים שלא בטוח שהיא הנכונה אני יכול להסכים איתך, בסופו של דבר חז"ל מודעים לכך שאנחנו משועבדים לנסיבות המתחדשות בעוה"ז , ויודעים שלא תמיד אפשר להשיג הכל בכל תנאי, ויותר מכך יודעים שאסור לדון אדם שעשה לשם שמים, ובגדול הצליח.
עם זאת ב"רגעי אמת" כמו רגע לפני מיתתו, ריב"ז עצמו יודע שלמרות כל השיקולים האלו שנראים כאילו "ברור שהוא היה בסדר, עשה את מה שצריך וכו'" ציר המדידה של יהודי ירא שמים, הוא איך מלך מלכי המלכים הקב"ה "רואה" את ההחלטה הזו (ההאנשה כאן היא במעין "לכאורה" כמובן...)
ולכן החשש מפני מידת הדין גלוי וברור ומעולם לא הוסתר.
אלא שרק אדם ירא שמים יוכל להבינו...