" חזון גדליה הקנאי "

ספרן
אני טוען שכדי שאדם יאמין בחלק מעצמו הוא צריך פסיכולוגית לא להאמין בחלק אחר.
אני סולד מטיעונים כאלו כי הם הופכים לדיון מגופם של דברים לדיון על אישים, אך במקרה דנן כמדומה לי שמותר.

עם פסיכולוגיות שכאלה, לא שבקית מר חיי לשום בריה, אפילו לאנשים גדולים, שהרי הם נבדלים מאחרים, בעיקר במידת האובייקטיביות שלהם (בלי "נגיעות", בלשון בעלי המוסר)

וטו
לא הבנתי את מה שכתבת לי על רבי עקיבא???

ספרן
אני בהחלט משאיר מחיה לכל אדם, אבל מי שטוען שהכל הוא פסיכולגיה (שם אחר למוסריות בניד"ד) מותר להתיחס אליו באותה צורה.

הכל הוא פסיכולוגיה תורנית -אלוקית.

שמעתי ממקור ראשון, אדם שהיה זקוק לכסף באופן דחוף ועל ידי שקר קטן היה יכול להוציא כסף מקרן ההשתלמות שלו (כאילו עומד בתנאים להוציא כסף לפי החוקים באותם ימים), הוא שאל את ר' יודל שפירא ואמר לו שאינו יודע אם זה אסור אבל בודאי לא בחובת ההשתדלות שלו, ר' גדליה נדל אמר לו למה לא, ר' ניסים קרליץ אמר לו שקר? חס וחלילה.

בע"ב,

כבר דברנו על כך בין באשכול הפרידה ועוד ובין באישי.

כאן השיבו מיכי וספרן ואציין רק בל"א את שאמר מיכי; שכללית כגודל הפתיחות גודל הצורך בשמירה לכן אין קנאות סותרת [ומאיד"ג אין כוונתי שלא שייך לשמור בלי קנאות]. כן אאריך קצת בהערת ספרן שהרי שכל מצוות שכלפי השם הן לקבלת מרותו וזה לא עניין של מצוה פלונית או אלמונית אלא כמו שציין רבשקה באשכולו לפ' מסעי זה עניין של יצירת אווירה של התבטלות כלפי הווה שתכליתו אינו זבח וחלב אילים אלא לחדול מעושק וכו'.

באשכול התפתחות ההלכה כבר ציין אקדמאי שכדי שלא לסכן את המערכת על שינויים להיעשות בהדרגה שכלל לא ישימו לב שהם נעשים.


ירוח"ש,

הכוונה היתה שמי יתן שיהיו שונאים כר"ע שהתקיים בו קנאת סופרים תרבה חכמה בדרגה הגבוהה ביותר שהרי לא המשיך לנגוח ולייחל לנשוך כחמור אלא למד ובטח שכמו שמים שחקו אבן כן יהיה אצלו.


סנ"פ,

ללא פרטי הנסיבות וצורת השאלה לא יוכלו ללמוד מסיפורך מאומה אלא אולי יטעו המתווכחים בשטחיות בהסתמכם על פתיתי סיפורים.

תוקן על ידי עצכח ב- 19/05/2008 11:53:28

ווטו
צר לי אך זה לא משכנע.
כל קנאי זוטר יכול לטעון את זה.

ווטו,
טענתי לא היתה פונקציונלית, שמי שפתוח זקוק יותר לשמירה כדי שלא ייכשל. טענתי היא מהותית: מי שפתוח הוא מי שמאמין שיש אמת והוא מחפש אותה (להבדיל מהפלורליסט שאינו מאמין בקיומה של אמת במובן המלא והאבסולוטי, ולכן אין לו טעם של ממש להקשיב ולהיות פתוח לאחרים, שהרי אין לו באמת מה ללמוד מהם). לכן הפתוח מחזיק בקנאות בעמדתו כי הוא חושב שהיא אמיתית (ובפרט שהרי היא נבחנה גם בכור הפתיחות מול עמדות אחרות, להבדיל ממי שסגור ואינו בוחן את עמדותיהם של האחרים).
על כן פתיחות וקנאות ודאי אינן סותרות, והן אף משלימות ובאות כאחד.

מיכי
עד מתי הפתוח מחפש וממתי הוא נסגר על עמדתו?

כל אימת שיש לו עמדה הוא מתייחס אליה ברצינות. כרגע הוא מאמין שהיא האמת. אך הוא מודע לכך שיש אפשרות שהוא טועה, ולכן הוא ממשיך לחפש. אנחנו תמיד אמורים לקבל החלטות בתנאי אי וודאות. זה לא מסתיים לעולם

מיכי, תודה על העדכון [ובכ"ז משנה לא ממקומה].

בע"ב, לא באתי לשכנעך ולעצם הערתך זה שכל אחד יכול לטעון טענה אינו מגרע מאמיתותה כאשר היא נכונה.

"עקרונות אינם מקודשים פחות מפני שאין לערוב להמשך קיומם. אדרבא, השאיפה עצמה לערבות לנצחיותם ולבטיחותם של ערכינו בתוך מקלט אובייקטיבי כלשהו, היא אולי רק כמיהה אל ודאויות ימי הילדות או אל עולם הערכים המוחלטים של עברינו הפרימיטיבי. "להבין את תקפותם היחסית של עקרונותיך" - אןמר סופר נערץ של זמננו אנו - "ואף על פי כן לדבוק בהם ללא רתיעה, באלה נבדל אדם מתורבת מן הפרא" תביעה מעבר לזה אפשר שהיא צורך מטאפיסי עמוק שאין לשרשו. אולם לתת לו היתר לגזור את עשייתך, הוא סימן ההיכר לחוסר בגרות מוסרי ופוליטי עמוק במידה שווה ומסוכן יותר" (ישעיה ברלין, "שני מושגים של חירות")

ספרן,