תפילה לימי התנתקות - פותחים שער

רבותי היקרים,
אנא מכם (בפעם המי-יודע-כמה בימים האחרונים), המנעו מפוליטיקה. השאלות אם נעשה עוול או לא, האם המדינה מקבלת תמורה או לא, האם מדובר בטעות איומה או לא אינן בתחומו של האשכול, ולא של הפורום. הדחף לתת פורקן לרגשות מובן, אך זכרו כי כמה וכמה מאלה "שלא רואים את מה שלכם כל כך ברור" מתאפקים בקושי רב מלהגיב כאן ולהסביר מדוע אתם אינכם רואים את מה שברור להם כל כך.

ולחידוד הדברים: כל אמירה פוליטית שתיכתב באשכול זה מעתה ואילך תימחק לאלתר וללא התראה נוספת.

לכל המנהלים ומנהלי המשנה .
אפשר לחרוג מהתקנון הקדוש. ההתנתקות וכל מה שמסתעף ממנה לא דומה לשום דבר פוליטי אחר.
אם כל כך הרבה כותבים מרגישים צורך להתבטא בעניין הבוער הזה ודווקא בסביבה בה הם רגילים להתבטא אולי ראוי לשקול שנית וליחד אשכול קיטור על כל נושא ההתנתקות. זה רצוי וזה הוגן. שום שערה מסערות הפורום לא תיפול.

.

יצחקומר:

כדי לשמור על הגינה כאן במצבה הנוכחי (והנדיר), אנא השאר את המקום כמות שהוא.

אתה יכול לעשות כפי שמקובל בפורום שמותר להזכיר את שמו, ולפתוח פורום-משנה-אד-הוק, ולרכז שם את כל הדיונים בהם הינך חפץ, העלולים כאן להחסם עוד בטרם הספיקו לצמח עלעלים.

הכותב שם לב שלא הובן כראוי. (לפי התגובות..) אז הוא תיקן את התפילה :

פתח לנו שער בעת נעילת שער – תפילה לימי התנתקות

אלהי הרוחות לכל בשר,
תן בנו אומץ
להמשיך ולתקן
את עוולות העבר
גם במחיר הכאב,
למען תהא ארצנו ברכה
לכל יושביה, שכניה
וכל באי עולם.

שכינה מקור הרחמים
בעת ראשית עשיית צדק -
הגני על מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו
רקמת חיים בת אלף גוֹן וצבע
לבל תיפרם, לבל תיקרע.
שמרי לבל יקום מי מאיתנו
ובצערו יקרע בה קרע
שמרי לבל יקום מי ויפצע בה פצע.

אבינו מלכנו,
תן בנו כח בשעת התנתקות לאחות קרעים,
בשעת היפרדות - לא לקצץ בנטיעות,
בעת גאוֹת הכעס עזור לנו לחבוק,
בעת התרוקנות להכיל ולהיכלל.
באוֹרך נראה אור גם בהתקדר השמים
עננו ביום קראנו.

פתח לנו שער בעת נעילת שער,
לב טהור ברא לנו אלהים
ורוח נכון חדש בקרבנו.

ועוד מאתיים אלף איש הצטרפו לעידוד והבעת תקוה (לא לניחום ח"ו) לאור נערב, ולכל תושבי חבל עזה.

כל התושבים היהודים, אתה מתכוון.

כשראיתי את דברי אור נערב, שלחתים לחבר "נשמה טובה", ושאלתי לתגובתו, והודעתי זו היא תגובה לתגובתו:


מכתבו של אור נערב ומכתבך, הזכיר לי סיפור מזמן שירותי הצבאי בנגב.

באותה עת (ואיני יודע כיצד זה היום), היה בזבוז משווע בצה"ל בתחום המזון. אריזות פתוחות לא היו חוזרות למטבח, אלא היו נזרקות לזבל, שקיות לחם טרי, היו נזרקות לאשפה, אפילו אם לא הוצאה מהם אף פרוסה אחת.

הבדווים שגרו בשכנותנו, היו הבדווים השמנים ביותר בעולם, היה להם אוכל איכותי, ללא הגבלה.

הם מצאו את דרכם לתוך הבסיס, והיו מרוקנים את חביות הזבל, כשגרשנום מתוך הבסיס, הם העבירו את פעילותם למזבלה. הם למדו את הזמנים בהם היתה מגיעה משאית הזבל, והיו ממתינים על הגבעות מסביב, וברגע שהמשאית עזבה את המזבלה, הם היו דוהרים לעברה.

עד שמישהו החליט, שבמזבלה "מתגלגלים" מסמכים "סודיים", והבדווים מהווים סיכון בטחוני, וכדי שלבדווים לא יתהיה הצדקה להסתובב במזבלה, יש להשמיד את האוכל, ע"י שפיכת חומר דליק עליו והצתתו.

כמובן שזה לא מנע מהבדווים להמשיך ולבקר במזבלה, מאז היה להם טוסט במקום לחם טרי.

ואני זוכר ששאלתי את מי שהורה על ההצתה בתמימותי:

איך אתה משמיד אוכל, שאנשים רעבים צריכים אותו?!

כמובן, שקיבלתי את התשובות הסטנדרטיות: פקודות, בטחון ומדיניות, והדומות להן.

הרגשתי ... אבל מה יכולתי לעשות, מילאתי פקודות.

הרגשתי "רע" כשראיתי בדווי עומד על הגיבעה, ומחכה לאוכל שיזרק וישרף.

מה הייתי צריך לעשות?


מה זה נוגע לאור נערב ולדבריך?

לא אחת "הגנתי" על הפינוי מהתקפות סימן שכט בשו"ע או"ח, או מטענות "הרבי אמר" שאם יתנו לערבים את גוש קטיף הם ירצו את תל אביב, כך שמכתבי זה אינו מכתב המביע התנגדות לפינוי מבחינות "אידיאולוגיות", אלא הוא מכתב שאלה:

אף אם אסכים לדבריך שגם המתנחלים עשו את זה לערבים, ושירגישו איך הרגישו האחרים, והפינוי הוא מסיבות בטחוניות, ואין מה לעשות אם רוצים שלום ו.. ו..., עדיין אנחנו עוסקים באנשים הנאלצים לעזוב את ביתם, ללא עוול בכפם.

כל ההסברים ה"טכניים" לא ישנו עובדה זו.

נזכרתי בהצדקות לשריפת האוכל, וכי אותו הבדווי או משפחתו לא ימותו מרעב.

והם אמנם לא מתו.


ישנה לי רק נחמה אחת: יהיה בסדר!

ויהיה.

האם זו נחמה?

אור,

איך הגעת למצב בו אתה מחפש רחמים ואמפתיה אצל מתנגדים פוליטיים? הרי הם סבורים כי גירוש היהודים מגוש קטיף מועיל לבטחון וחיוני לאינטרס של כלל התושבים במדינה, ואז מה נעשה, מוצדק גם שכמה אנשים יעברו דירה. מדינות גדולות וחשובות מאתנו ויתרו על שטחים ופינו תושבים (בתנאים הרבה יותר גרועים) כאשר לא נותרה להם ברירה. יש אנשים שחשים כי זהו מצבנו עכשיו. מה אתה רוצה, שהם יזדהו עם הכיוון הפוליטי שלנו בגלל דמעותינו?

[...]
נמחקו אמירות פוליטיות - גם_וגם

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 11/08/2005 21:58:47

אזהרה אחרונה בהחלט: האשכול הזה מצוי כחוט השערה מסגירה ואולי אף מחיקה, לא של דברי הכותב בלבד אלא של האשכול כולו. כמו כן, כותבים שאינם נשמעים להתראות ההנהלה יגררו יחס נוקשה בהרבה של ההנהלה לדבריהם גם באשכולות אחרים. קחו זאת בחשבון.

נמחקה הערה שהתיחסה להודעה קודמת שנמחקה - גם_וגם.

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 11/08/2005 22:01:28

לי צורם מאוד לשמוע אנשים מכריזים בוודאות גמורה שהקב"ה לא יתן להחריב את מקומות התורה, או שהנסים הגדולים שנעשו בגוש קטיף ודאי לא יהיו לשווא וכו'. ומי יתקע כף לידם ? במה הם עדיפים ממיליוני יהודים בכל הדורות, שהיו צדיקים, ישרים ותמימים וגורלם היה גרוע הרבה יותר. כמה לקחים צריכה ללמד אותנו ההיסטוריה של עמנו כדי לחדול מ"לי זה לא יקרה" שכזה.

רבותי,
בצעתי נקוי של האשכול ומחקתי את ההתבטאויות הפוליטיות הבוטות יותר. כמו כן נמחקו הודעות שהתיחסו להודעות שנמחקו. השתדלתי להיות עדין ככל האפשר, אבל אחזור ואדגיש: הפורום בכלל, והאשכול הזה בפרט, לא יהיו שדה לניגוח פוליטי. אם מי מאלה שמחקתי או קיצצתי את תגובותיהם מעונין לקבל את מה שכתב, יפנה אלי באישי.

כמו כן, מעתה ייאכף באשכול זה גם הכלל לפיו אין להטות את נושאי הדיון באשכול. נושא הדיון באשכול הוא התפילה שהביא קעלעמר, ולאחר מכן הובאה בנוסח מתוקן. למרבה הצער, הדיון כאן הוסט מתחילתו ולא עסק כלל בתפילה זו. המעונינים לדון בתפילה, להציע גרסאות משלהם או הערות למחבר, מוזמנים לעשות זאת כאן. המעונינים בניגוח פוליטי יתכבדו ויחפשו אשכול אחר, בפורום אחר.

תפילה לא מוצלחת. מזכירה הלך חשיבה המופיעה בביטויו הידוע של ג'ונתן ריילי-סמית: "Crusading as an Act of love".

להבדיל מסמית, אני כמובן סבור ש'נשיאת צלב' במשמעותו המרטירית אינה מעשה אהבה, ואין צריך להביע אותה לכל הסובב. זה ביטוי מעושה, לא טבעי, לא נורמטיבי ולא נכון. הייתי מעריך יותר תפילה בנוסח הפיוט האשכנזי הקדום 'קללה ושמתא' שהמהרש"ל מייחסו לרש"י. פיוט זה פותח במילים: "תתנם לחרפה לקללה ולשמה / תתיך עליהם אף שצף קצף וחמה / תשלח בם מלאכי מארה ומגערת ומהומה / תשמידם בשכול חרב מחוץ ומחדרים אימה". בפיוט זה מופיעים מאות וריאציות של גידופים בהטיות שונות, על דרך מה שמכנה פרופ' י"י יובל: 'הגאולה הנוקמת'.

כך מתבטא אדם הנתון בין המצרים. הוא שופך את מררתו, ולא מתפלש ביבבות אהבה מזויפות. זוהי אינה תפילה אלא לכל היותר, על דרך הדימוי, שיר זמיר ששיספו את גרונו.

ובאותו הקשר ל- riv,

נגעת בנקודה רגישה, אך נכונה ואמיתית מאין כמותה. הפניה לאל היא אכן הצד האמיתי של הסיפור הגדול. ואם כבר הזכרנו פיוטים, אצטט שוב שורה משירו הגדול של ר' יצחק בר' שלום, סבו של בעל 'אור זרוע', לאחר גזירות ד'תתנ"ו:
'אין כמוך באלמים / דומם ושותק למעגימים/ צרינו רבים קמים'.
זוהי שתיקת האל הנוראה מול המתלקטים אל המבצר ללא נשק להגן על עצמם, מול המצטופפים בבית הכנסת, אחוזי אימה מפני הרגע - ששום תפילה וצעקה ותחנונים לא ימנעו אותו - שבו ייפרצו השערים וחרבות הפראים תשחטנה את כולם. זיכרון החורבן בתודעה היהודית לא חסך מעולם את גורל ההישנות. דימוי האל השותק הוא פרי ההמצאה העז ביותר של האיש המאמין, הראציונאליסטי. היודע ששום נס לא יתרחש, והכרתו זו לא מגרשת את ההשגחה האלוהית מזירת האירועים אלא מביאה אותו פנימה במעין ריחוף, 'לא ברעש'.

ההבחנה בהשפלת כבוד ישראל באומות כחוד החנית של הטרגדיה היהודית, אף היא מדויקת ונכונה. רוב מדרשי חז"ל, הקינות ואף מגילת איכה, עוסקים ב'כבוד' המחולל. בתקופת החורבן הדרמה מתרחשת באולימפוס הבין-אלי, בין האל העברי לאלים ההלניסטיים-רומיים שניצחוהו כביכול. בימי הביניים המתח עובר לזירה הבין-אנושית. בין המאמין הנוצרי המתנשא למאמין היהודי המושפל.

אם נסכם נאמר שהמילים 'הליריות' כלשונך, בנוסח 'חרא עליהם' מקבילות לפיוט 'קללה ושמתא', ואילו 'ציר הכיסופים' מקביל ל'אין כמוך באלמים'. ואם לא נביאים הם - בני נביאים הם.

ירמיהו,
התפיסה ההיסטורית לא מתחשבת מתי טקסט מסויים נוצר ומי חיבר אותו, אלא מי מצטט אותו, מי מנכס אותו ומדוע. אכן התפילה 'מלוך על כל העולם כולו' קדומה מאוד, אבל העובדה שדווקא תפילה זו נכללה בתפילה לשלום המדינה, עשויה ללמד על התודעה הדתית והלאומית שכיוונה את מחברי התפילה.

מכל מסכת ההינתקות, צר לי ביותר על חלקת אלוהים של תמימות אנושית טהורה, העתידה לגווע.

וי לאבדין ולא משתכחין.


תוקן על ידי - פרופיסור - 12/08/2005 1:42:46