הוכחה פשוטה על נתק במסורת

המשנה אומרת (ב"ב ח, א) "האשה את בניה, והאשה את בעלה, ואחי האם - מנחילין ולא נוחלין". כלומר שאשה מורישה לבניה, ואין אשה יורשת את בניה. אשה מורישה לבעלה, ואין אשה יורשת בעלה.
   וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' נחלות ה"א) "ואין האם יורשת את בניה, ודבר זה מפי הקבלה". (שם הי"ב) "האישה אינה יורשת את בעלה כלל; והבעל יורש את כל נכסי אשתו, מדברי סופרים".

אמנם המעיין במגילת רות יראה שמוכח לכאורה לפחות דבר אחד משניים: שאשה יורשת את בעלה, ו/או שאשה יורשת את בניה.
   שהרי נאמר "א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז. וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר--וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה, וַיֵּשֵׁבוּ. ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה [- מוכרת] נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי--אִם-תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קָנִיתָ--לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי--פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי, גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל. ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה-לָךְ, וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן--מִיַּד נָעֳמִי. י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (רות ד).

כתוב שנעמי ורות "מכרו" את נכסי אלימלך ונכסי בניו מחלון וכליון, ליורש ה"אמיתי" שלהם (אליבא דחז"ל) - בועז!
נעשתה כאן מכירה וקנייה גמורה בין נעמי לבין בועז, זה מעיד שנעמי "ירשה" את בעלה ואת בניה!

אז נכון שבתורה (במדבר כז) "לכאורה" משמע שאין אשה יורשת בעלה, אמנם בגמ' (ב"ב קיא, ב) הוכיחו בהו"א שאשה יורשת את בעלה בתורת "שארו הקרוב אליו" (הגמ' דוחה את הראיה בתירוץ דחוק, עיין שם).

יש לדון כמובן מתי אשה יורשת את בעלה ואת בניה, ומתי לא. אבל מה שברור הוא שמה שאמרו חז"ל "מפי הקבלה" כדברי הרמב"ם, פשוט אינו נכון!
אמנם מצד אחד מוכח מהדברים הנ"ל שיש "תורה שבעל פה" איך לפרש בתורה את פרשת הנחלות. אך מצד שני מוכח שבודאי חל שיבוש במסורת תורה שבעל פה!

חדש_ישן "דִּבְרֵי פִי-חָכָם, חֵן"

בפסוק במגילת רות כתוב
ד,ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. 

נחלקו המפרשים האם היא מכרה בעבר וכעת הגואל מצווה לגאול מאותם קונים ככתוב בספר ויקרא, או שהיא מוכרת כעת בהווה, והגואל מצווה להקדים את שאר בני האדם בקניה. (דעת מקרא)

נראה שהפירוש הנכון הוא מכרה בעבר, וכעת חפשו רות ונעמי גואל שיגאל את השדות מידי הקונים הזרים, וההוכחה, בזמן שרות התגלתה לבועז בגורן נאמר
ג,ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.  ג,ט וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.

כלומר היא באה אל בועז על עסקי הגאולה, לא על עסק קנייה היא באה, לא מדובר שהיא רוצה למכור כעת שדה עם נעמי לבועז, אלא היא רוצה שבועז יגאל אותה ואת השדה מידי הקונים הזרים.

והנה בועז אומר לגואל
ד,ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קָנִיתָי (קָנִיתָ)--לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ.

כלומר אם אתה בא לגאול את השדה של נעמי ורות, לא די לקיים את מצוות הגאולה בקניית השדה, אלא צריך גם לגאול את אשת המת, כי כשאשת המת נשואה לגואל, שם המת קיים על נחלתו ומעשה הגאולה שלם.

מנהג זה של נשיאת אשת המת בזמן הגאולה, גם אם הגואל איננו אחי המת, לא נזכר בתורה בספר ויקרא, אבל כך היה המנהג בזמנם.

ומכלל הדברים למדנו, שבזמן מות אלימלך עוברת השדה לרשות נעמי ורות, ואם היה להם אמצעים הם בעצמם היו גואלות את השדה מידי הקונה, שלא כמו שמשתמע מפסק חז"ל שהשדה עוברת לכל היורשים האפשריים מלבד לאישה.

לפי חז"ל השדה עוברת לבן או ליורשיו, ואח"כ תעבור לבת וליורשיה, ואח"כ תעבור לאבי המת וליורשיו, ואח"כ תעבור לאחי המת וליורשיהם, אבל לאמא או לאישה לא תעבור הנחלה בכלל, ואילו אצל נעמי הנחלה עברה אליה ואל כלתה בפשטות, ומעולם לא עלתה על דעתם לחפש יורשים אחרים חוץ מהן. קרובי המשפחה נתפשו כגואלים ולא כיורשים.

נשאר רק דבר אחד לברר, גואל זה, האם היה חייב לגאול, או שהגאולה נבעה מחמת שכך רצו רות ונעמי???

תשובה: שאלה זו קיימת רק בהיגיון של בני דורינו, שהנשים עצמאיות ואינם צריכות איש, בעת ההיא היתה התאמה בין החוקים לבין רצונותיהם של בני אדם, כל אישה רצתה לראות שהיא ביחד עם איש והנחלה קרואה על שם המת ביחד עם האיש הגואל, אבל שסתם יהיה שדה בבעלותה ואין איש עמה, שממה ובדידות יש כאן, ותועלת מהמצב אין.

ואם לא רצו נעמי ורות גואל, ואילו הם רצו לגאול בעצמם את השדה, הם היו הולכות לקונה ורוכשות ממנו את השדה, והיא היתה בבעלותם המלאה.

חדש ישן

ראשית, אולי השדה היה גם ברשות נעמי מלכתחילה?

ושנית, אולי לא היו קרובים מדרגת קירבה יותר גדולה?

מכיוון שהדיון הגיע לדיני ירושה לפי פשוטו של מקרא, נכתוב עוד הודעה לביאור הסוגיה.

בהודעה הקודמת כתבנו

< לפי חז"ל השדה עוברת לבן או ליורשיו, ואח"כ תעבור לבת וליורשיה, ואח"כ תעבור לאבי המת וליורשיו כלומר לאחי המת וליורשיהם, אבל לאמא או לאישה לא תעבור הנחלה בכלל, ואילו אצל נעמי הנחלה עברה אליה ואל כלתה בפשטות, ומעולם לא עלתה על דעתם לחפש יורשים אחרים חוץ מהן. קרובי המשפחה נתפשו כגואלים ולא כיורשים. >

לכאורה צדקו חז"ל בדבריהם, בתורה תמיד מי שיורש זה הבנים ולא הבנות, היה צריך צו מיוחד לירושת הבנות, וגם אז באה פרשה מיוחדת וכל בת יורשת נחלה לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, ולא תסוב נחלה ממטה למטה.

נכתב בתורה במפורש שהבנות אינם יורשות, וגם אם ירשו זה בתנאים מגבילים, כיוון שכן פסק חז"ל שאין האמא או האשה יורשים תואם להפליא את חוקי התורה!!!

אלא שכנגד פסק חז"ל לכאורה עומד הסיפור של נעמי ובועז, בהודעה למעלה ביארנו שנעמי מכרה את השדה בעבר, וכעת היא מחפשת גואל לשדה, הפסוק אומר ד,ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן--מִיַּד, נָעֳמִי. כלומר הגואל מחשיב את הקנייה מידי הקונה הזר (שקנה בעבר את השדה מידי נעמי), כאילו כעת השדה עברה בצורה מוחלטת וסופית מרשות נעמי לרשותו, משתמע שקודם לכן היתה השדה ברשות נעמי, ודבר זה נגד פסק חז"ל, כי לפי דבריהם מעולם לא היתה השדה ברשות נעמי, ואין האשה והאמא יורשים???

אם נתבונן נגלה שמכאן יש ללמוד הלכה אחרת.

לפי חז"ל השדה עוברת לבן או ליורשיו, ואח"כ תעבור לבת וליורשיה, ואח"כ תעבור לאבי המת וליורשיו כלומר לאחי המת וליורשיהם, אבל לאמא או לאישה לא תעבור הנחלה בכלל.

אם נתבונן נראה שכאן נאמר שאם אין בנים או בנות, שוב לא עוברת השדה לאף יורש והיא ברשות האמא או הכלות, חז"ל קבעו שכל זכר שיהיה במשפחה מאיזה קרבה שלא יהיה עדיף על האמא או הכלה, אבל מכאן משתמע ברור שרק הבנים או הבנות או בניהם או בנותיהם עדיפים על האמא או הכלה, אבל אם הם לא קיימים, חוזרת השדה לאמא או לכלה, והקרובים הקיימים מוגדרים כגואלים ולא כיורשים. 

אלא שכנגד הלכה זו יעמוד מה שכתבנו למעלה, בתורה תמיד נזכר שהשדה ברשות הבנים, וגם אם היא ברשות הבנות זה בצורה מוגבלת, וכיצד כאן יתכן שתהיה השדה ברשות האישה לגמרי, והיא תעשה בה כרצונה ותעביר אותה ממטה למטה???

על כורחנו, גם אם החשבנו את השדה ברשות נעמי, אבל היא ידעה שעליה לחפש גואל זכר להקים שם המת על נחלתו, ובדיוק מחמת כך התפתח אצלם מנהג שהגואל גם ישא את אשת הנפטר, כי בכך גם תהיה השדה ברשות המשפחה והנפטר, וגם לא תיסוב השדה ממטה למטה.

נמצא שמנהג העם בתקופת השופטים, הוא זה שיבאר לנו היטב את כל ההלכות שבהלכות ירושה לפי פשוטו של מקרא.
1-  אם אין בנים או בנות, שוב לא עוברת השדה לאף יורש והיא ברשות האמא או הכלות.
2- הגואלים הקיימים במשפחה צריכים לגאול את השדות וגם לשאת את בנות המשפחה על מנת להקים שם המת על נחלתו.
3- אם הגואלים לא קיימו את מצוות הגאולה, ולא גאלו את השדה אלא השאירוה בידי הבת, עליה לדאוג שלא תיסוב נחלה ממטה למטה.

בהודעה הקודמת לא ביארנו מדוע התפתח מנהג גם לשאת את אשת הנפטר וגם לגאול את השדה, אבל כעת זכינו לרדת לעומק דעתם של בני האדם אז, מנהג זה התפתח כי השדה באמת היתה ברשות בנות המשפחה, אבל יש בעיה שלא תסוב נחלה ממטה למטה, כנגד זה תקנו שישאו את בנות המשפחה ויגאלו את השדה, כך תעבור האישה עם השדה לרשות אחד הגואלים במשפחה, והכל יבוא על מקוומו בשלום.

כל מה שנתכב כאן זה ביאור מנהגי העם בתקופת השופטים, אבל כיום המושגים אחרים והחוקים אחרים.

מיכההמרשתי
בפשטות השדה לא היה ברשותה של נעמי כבר מלכתחילה, שהרי נאמר "חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך".
גם אם לא היתה משפחה יותר קרובה מהן, ע"פ חז"ל "האישה אינה יורשת את בעלה כלל" כלשון הרמב"ם. ע"פ חז"ל אין מציאות כזאת שאשה תירש את בעלה! וע"פ כללי הנחלה לחז"ל, בועז והגואל הראשון טוב נחשבים יורשים מלכתחילה, לכן הם גם יכלו אח"כ להיות "גואלים" של הנחלה.
מה שמוזר הוא, שחז"ל התעלמו מפסוקים מפורשים במגילת רות, והעדיפו להתפלפל בדרשות דחוקות ומפוקפקות (עיין ב"ב קיא, ב).

   לכאורה ע"פ פשוטו של מקרא יתכן שאשה קודמת לבנים בירושה. אם זה נכון, ברור יותר למה בפרשת הנחלה בתורה האשה אינה מוזכרת, שהרי שמא פשוט הוא שאשה יורשת את בעלה. ושמא אינו מוגדר כלל "ירושה" אלא שכל נכסי הבעל והאשה ממילא משותפים. 
   למעשה גם הבן אינו מוזכר באופן ישיר, אלא רק בדרך השלילה "אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ--וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ח), כך שאולי יתכן להכניס לפני הבן את האשה. ויש לעיין בדבר.

תוקן על ידי חדש_ישן ב- 10/03/2008 7:07:30

כשעיינתי בפסוקים במגילת רות, ראיתי דבר מעניין:
נאמר "יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי, הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ, אַל בְּנֹתַי כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה" (רות א).

נשאלת השאלה, הרי מתוך פסוקים אלו נסתרים דברי חז"ל. שהרי האיך יכלו "תאורטית" בניה לעתיד של נעמי לשאת את רות וערפה?
א) הלא ישנו איסור "אשת אח", שהוא בין באשת אח מן האב ובין באשת אח מן האם. "אחד אחיו מאביו או אחיו מאימו, בין מנישואין בין מזנות אשתו ערווה עליו" (רמב"ם פ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ג).
ב) הלא גם לאחר מות אחיו, אשתו ערוה עליו. "אשת אביו, ואשת בנו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו ארבעתן ערווה עליו לעולם, בין מן האירוסין, בין מן הנישואין, בין בחיי בעליהן, בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן, בין שנתגרשו" (רמב"ם שם ה"א).
ג) הלא בנים אלו גם לכשיוולדו אינם יכולים "לייבם", מפני שלא נולדו בחיי אחיהם, וגם אינם אחיו מן האב. "מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד עבודה זרה, בין קטן בין גדול משיצא ראשו ורובו לאוויר העולם קודם שימות אחיו, הרי זה זוקק את אשתו לייבום" (רמב"ם מ"א מהל' יבום וחליצה ה"ז). "אחים מן האם אינן חשובין אחים אלא לאבילות, ולעדות; אבל לעניין ירושה, או לייבום וחליצה הרי הן כמי שאינן, שאין אחווה אלא מאב" (רמב"ם שם ה"ח).

מוכח כאן שלפחות אחת מן ההלכות על פי חז"ל שהוזכרו ברמב"ם, אינן מתאימות עם מסורת ה"תורה שבעל פה" ש"בימי שפוט השופטים" (רות א, א).
מוכח שיש שיבוש במסורת!

לדיון בנושא "אשת אח" על פי "פשוטו של מקרא" פתחתי אשכול מיוחד:
 http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2374939&whichpage=1#R_0

שמעת על 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי'

כמדומה שיש מחלוקת אם נשאום מחלון וכליון בגרותם או בגויותם, ועי' תוס' כתובות ז: שפשוט להם שנשאו בגויותם.

דרך אגב, החק של אשת אח שלא היה בעולמו שאין בה יבום מופיע גם בחוקי אשור התיכונה בדומה לחק התורה

לא יתכן לומר שנשאום בגויותם, שהרי נאמר "וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" (רות ד, י), וכן "יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" (רות שם).
   לא שייך להקים שם למת ע"י יבום או ע"י גאולה, ע"י אחת שאינה אשתו (שהרי לדעתך היא היתה גויה בעת נישואיהם...).
   מכל פרשת "גאולת" רות אשת מחלון, מוכח שהיא התגיירה עוד לפני נישואיה עם מחלון! (כבר הוכיח כך אחד מן הקדמונים, כמדומני הרד"ק).

_________________

חדשישן

זה שכתוב "חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך" אינו הוכחה, יכול להיות שכך היה לשון בני אדם לייחס את השדה לאדם החשוב או לגבר במשפחה.

ומה שהרמב"ם כותב "כלל" אינו ראיה כי אינך יודע מה הוא בא למעט.

ועצם העובדה שבועז וחבירו היו צריכים לגאול את השדה, כלומר הם לא ירשו את השדה באופן אוטומטי! הרי כתוב "ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז", לא כתוב מה דרגת בקירבה שלו. יתכן שהוא היה בן דוד חמישי שלו, מה שחשוב לתנ"ך לציין רק שהוא היה "גבור חיל" ושהוא היה "ממשפחת אלימלך".

ולגבי אשת אח, מי אומר שנעמי היתה ת"ח גדול, שאתה מקשה ממנה על חז"ל? וזה מלבד העובדה שהיא לא אמרה את דבריה בבית המדרש, אלא לשתי נשים שבאו מעם אחר ואולי אפילו לא התגיירו, שהיא ניסתה להסביר להם למה לא כדאי להם לבוא איתה.

מיכההמרשתי
הרמב"ם כשכתב "כלל" התכוון במקרה הזה לשלול את כל האפשרויות, כי כך עולה מהסוגיא ב"עשרה יוחסין" (ב"ב קיא, ב).
אמנם לא כתוב מה דרגת הקירבה של בועז לאלימלך, אך אליבא דחז"ל ודאי קשה שהרי לדעתם בועז היה אחיין של אלימלך (רש"י רות ב, א בשם חז"ל), וכאחיין הוא בודאי יורש את דודו.

בחז"ל בודאי מצינו שלמדו הלכות מכמעט כל מי ומה שמוזכר בתנ"ך (ולא מצינו הגדרות ממי ניתן ללמוד וממי לא). מה גם שחז"ל למדו מהדו-שיח בין נעמי לרות הלכות "עקרוניות" בגירות, כך שבודאי חז"ל התייחסו לנעמי לפחות כ"תלמידה חכמה" גדולה. ראה גם דברים שהביא רש"י מחז"ל על כל מיני הלכות שנעמי סיפרה לרות עליהן וכו'.

_________________

עשית את כל חז"ל מקשה אחת?

ועוד, חז"ל לא למדו הלכות אלא דרשו הלכות, וכל זמן שלא מכירים בדרכי הדרש, א"א לתקוף את חז"ל.
 
ועוד צריך לדעת מתי אפשר לדרוש ומתי לא. גם מצד ההיגיון הפשוט. וגם מצד דרכי הדרש. וגם מצד דרך מחשבתם של חז"ל.

הגמ' (יומא פג, ב) אומרת: "תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה - פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע".
   מספרים שהגר"ח מבריסק שאל, גם אם נמצא כלב שיש בו את כל הדברים הנ"ל, מי אמר שהוא אכן "כלב שוטה"? אולי פיו פתוח כי הוא רוצה לאוור את הפה, ורירו נוטף כי הוא אכל משהו שמרבה את הרוק, וגם לכל שאר הסימנים יש הסבר אחר מלבד שהוא "כלב שוטה".
   אלא אמר ר' חיים בריסקער, לומר שכל סימן הוא בגלל סיבה עצמאית נפרדת, זה יכול להיות רק תירוץ דחוק. אבל כשיש לך תשובה שעונה לך על כל הסימנים, אתה בוחר בה. ולכן כלב שיש בו את כל הסימנים הנ"ל הוא "כלב שוטה", וכך היה מכריע גם כל וטרינר.

ישנם מדי הרבה שאלות וקושיות על הדברים הבסיסיים עליהם בנו חז"ל את האמונה ב"תורה שבעל פה" כפי שהם מציגים אותה, כמו שאלות על קבלת תושב"ע איש מפי איש ודומה. יתכן שעל כל שאלה וקושיה ניתן למצוא איזשהו תירוץ כזה או אחר טוב יחסית או מופרך.
   אבל עדיף לקבל את התשובה שעונה על כל השאלות והקושיות הללו. והיא, שחז"ל לא קיבלו את דבריהם בקבלה איש מפי איש ובודאי שלא עד משה רבינו!
   מאיפה כן הם הביאו את מה שהם אמרו? על זה ישנם כל מיני תיאוריות...

_________________

חדש ישן.

ראשית, אין קשר ענייני בין הדברים שכתבת לבין הדיון האחרון שלנו. הקשר אינו שייך לדיון ונוגע לנושא בכללותו. ואגב ניתן להחיל את דבריך על דבריך - אני שאלתי כמה קושיות על דבריך ואתה לא עונה אף לאחת. אם כן, כנראה שאתה טועה....

שנית, אני חושב שחז"ל מעולם לא סברו שהיתה מסורת כפי שאנשים בימינו חושבים עליה. ואני מתכוון לכתוב על זה בקרוב. אבל כן יש ערך ומשמעות לכל דבר שהם אמרו. כמובן גם אנו יכולים להביע את דעתנו. הבעת דעה אינה מזיקה ואינה מפריעה, גם לדעת חז"ל. אני חושב שחז"ל היו שמחים לראות שבימינו קמו אנשים שעוסקים הרבה במקרא אע"פ שעם זאת הם מזניחים קצת את דברי חז"ל.

והנה משפט מבעל הפרי מגדים באחת מהקדמותיו, בנוגע לבחורים שטענו שחרפה היא להם ללמוד קפיטל בתנ"ך:
"לו חכמו ישכילו זאת היו לומדים זאת ראשונה לכל"