הוכחה פשוטה על נתק במסורת

מיכההמרשתי
אם נניח ש"אשת אח" תמיד אסורה (חוץ מיבום) כדברי חז"ל, נראה לך סביר שנעמי לא ידעה דבר שכזה?! ולעומת זאת הלכות הוצאה חוץ לתחום בשבת, ייחוד, ארבע מיתות בי"ד, שני קברים נמסרו לבי"ד (עיין רש"י רות א, טז בשם חז"ל), כן ידעה?!
זה לא מוזר לומר שדברים שאינם כתובים במפורש, אלא אולי ברמזים, אותם ידעה נעמי. ואילו דברים אותם היא אומרת במפורש, אותם לא ידעה נעמי לאשורם?!
נראה לך הגיוני שיכתבו שלושה פסוקים מדברי נעמי, דברים ארוכים יחסית, שהם פשוט בניגוד גמור לדיני עריות החמורים?!
לא יתכן לדרוש ולהלביש דברים על מילים ופסוקים, ומצד שני להתעלם מדברים פשוטים ומפורשים!

חדש_ישן

אכן כדבריך

אם נתבונן נראה שמכאן ניתן להבין את ההיגיון של איסורי עריות, בתורה נאמר "וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ--בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח). איסור אחות אשתו הוא רק בחייה ולא לאחר מותה, מדוע? כי לא רצתה התורה שיהיה קנאה ושנאה בין 2 אחיות, הם גדלו ביחד, ואם ינשאו לאותו אדם הם יהיו צרות זו לזו, מפורסם המעשה עם רחל ולאה.

מה הדין באשת אח? גם כאן לא רצתה תורה שתפרוץ תגרה בין האחים על אותה אישה, ולפיכך היא יחדה לכל אח אישה אחת, ושאר האחים אסורים בה.

אישה שמת בעלה ללא ילדים חייבת ביבום, מה הדין אם לא היו לה אחים מאבא, האם על אחי האם יש איסור לישא אותה? 
תשובה: אין שום סיבה לאוסרה עליהם, כשם שמותר לאדם לישא את אחות אשתו לאחר מות אשתו, כך מותר לאדם לישא את אשת אחיו לאחר מות אחיו, היא זרה במשפחה, אין לה שום קרבת דם למשפחה, טעם האיסור היה אחיו והוא נפטר, וכעת איסור זה של אשת אח לא קיים בה, שאר איסורי עריות קיימים בה כפי שהיו עד כעת.
 
על פי כל הנ"ל מצוות יבום באה להקים את שם האח הנפטר, רק אחי האב יכולים לקיים את שמו, אבל אם אי אפשר לקיים מצוה זו, שוב אין טעם לאוסרה על אחים מאמא, כי האח האוסר כבר נפטר, והיא מותרת להנשא להם.   

אם היו לאח הנפטר בנים, אסור לאחיו לשאתה, כי שם אחיו קיים על הבנים, שם אחיו קיים עליה, והיא אסורה עליו מחמת קרבה זו.

כעת נסכם את ההלכות היוצאות מפשוטו של מקרא

1- אין חובה ליבם אלא "כי ישבו אחים יחדיו" בחייהם, כפי דברי חז"ל, אבל אם האח עוד לא נולד, אין חובה ליבמה להמתין לו, ולפיכך נעמי הורתה לרות לילך להנשא לאיש אחר כי אין עליה חובת יבום.
2- חובת היבום היא רק על אחים מאב, כפי דברי חז"ל, אחים מאם לא מקימים את שם המת, כי הם בני משפחה אחרת, הם בני משפחת אביהם, ואין עליהם שום חובת יבום, והם אינם בני יבום.
3- לא היו אחים מאבא, שוב אין על יבמה זו איסור אשת אח, כי האח מת, ויכולים אחיה מאם לשאתה.
4- דין אשת אח זהה לדין אחות אישה, אחות אשה אסורה כל עוד אשתו קיימת, וגם אשת אח אסורה כל עוד האח קיים, אבל במותו אין עליה איסור זה, היא זרה במשפחה ויכולים האחים מאם לשאתה.
5- מצוות יבום מטרתה להקים את שם הנפטר, מצוה זו קיימת כל עוד אפשר, כלומר כשיש אחים מאבא, אבל אם אי אפשר להקים את שם הנפטר, א"כ היא מותרת להנשא לאיש זר, וגם אחיה מאם זרים הם לה.
6- שאר עריות אסורים ליבם את היבמה, ורק איסור אשת אח הותר בה ולא שאר איסורים.

אמנם הוראת נעמי היתה כמשיחה לפי תומה, אבל מדיבורה למדנו שאין כאן איסור אשת אח.

היא מדברת עם רות ואומרת, את ממתינה ליבם אבל הוא כבר מת, אין לי עוד בנים חיים, מה תאמרי שאוליד בנים, גם אם אוליד הלילה זה יקח הרבה זמן, היא לא חשבה שהבנים שתוליד יהיו אסורים משום אשת אח, כי הרי איסור אשת אח לא קיים על רות, אדרבה היא ממתינה ליבם, אלא מה הילד שיולד הוא יהיה יבם מאם ולא מאב, מה בכך והרי גם ילד זה יוכל לגרום חסד עם רות וליבמה, וגם אם לא יקום שם המת, אבל חסד עם רות בודאי יהיה כאן, נמצא שנעמי הבינה בצורה פשוטה שאיסור אשת אח לא קיים לאחר מות האח, ולכך בדיוק באה מצוות יבום להדגיש היגיון זה.

חז"ל ראו כאן דין מצוה, מקיים מצוה מותר לא מקיים מצוה אסור, אבל רות ראתה כאן מעשה חסד, האיסור כבר הלך, וכעת צריך לעשות חסד עם היבמה.

***

חדש ישן כתב
לא יתכן לומר שנשאום בגויותם, שהרי נאמר "וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" (רות ד, י), וכן "יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" (רות שם).
   לא שייך להקים שם למת ע"י יבום או ע"י גאולה, ע"י אחת שאינה אשתו (שהרי לדעתך היא היתה גויה בעת נישואיהם...).
   מכל פרשת "גאולת" רות אשת מחלון, מוכח שהיא התגיירה עוד לפני נישואיה עם מחלון! (כבר הוכיח כך אחד מן הקדמונים, כמדומני הרד"ק).

הכוונה לרעיון הייבום, וע"ד מש"א חז"ל על יהודה, שה"ש רבה עה"פ כי טובים דודיך מיין, ור' רמב"ן פ' וישב

חדש-ישן

אולי נעמי סברה שזה כמו ייבום? הרי האחים מתו בלא בנים.

"הלכות" חוץ לתחום וכו', אף אחד לא אמר שהיא ידעה.

רש"י כותב: "אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת" - הרי חז"ל לומדים את זה ממקרא מפורש - "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", אז הם סברו שרות ידעה זאת.
"אסור לנו להתייחד עם זכר שאינו בעלה" - הרי זה דבר בסיסי שנפגשים בו בחיים.
"אסור לנו עכו"ם" - זה דבר מאוד מאוד בסיסי.
"ארבע מיתות נמסרו לבית דין" - בזמן שהיה סנהדרין זה מן הסתם היה ידוע.
"שני קברים נמסרו לבית דין" - זה קצת יותר קשה לומר שהיא ידעה, אבל ייתכן שגם זה היה ידוע. האם כ"כ קשה להניח שהיא ידעה פרט אחד?

וכל זה מלבד להתייחס לעובדה שמדובר במדרש (ואינני יודע מה מקורו) והוא לא בהכרח אמת היסטורית. וגם ייתכן שיש מח' בעניין, שהרי חז"ל אמרו במקום אחר שאיסור ייחוד נגזר בעקבות מעשה אמנון, וזה הרבה אחרי זמנה של רות.

וגם זה שכתוב שלושה פסוקים, זה לא פסוקים שנועדו לפסוק מתוכם הלכה. ואני לא מבין מה הבעיה הגדולה.

נתק או מסורת.

אני פונה להודעה הפותחת של האשכול. ואני רוצה להראות שלא בהכרח היה נתק במסורת. לשם כך אני מספר את סיפור המסורת בצורה שונה מהמקובל, צורה שאינני יודע אם היא נכונה, אבל יש אפשרות שכן. ואולי היא נכונה חלקית. והצורה הזאת עונה על הבעיה של הנתק במסורת, וגם על הבעיה של הוצאת הכתוב מפשטו.
 
מתוך הדברים יתברר גם מדוע חז"ל לא ראו צורך לפרש את פשוטו של מקרא, ומדוע מי שבאו בעקבותיהם כן ראו צורך לפרש פשוטו של מקרא.

אני אתן דוגמא. משה קיבל תורה מסיני. בתורה היה כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". וטענו כמה פשטנים, לא שיש צורך לקשור דברים על היד ועל הראש, אלא לזכור כאילו זה כתוב. וכך הבינו את התורה במשך מאות שנים. וכך קיימו את התורה במשך מאות שנים. אמרו להם לאהוב את ה' - והם אהבוהו. בכל לב ובכל נפש. ובכל מאודם. והיו הדברים ככתובים על ידם ובין עיניהם ועל שערי בתיהם. יהודים מאמינים תמימים. אני מדלג על כך שבמשך אותם מאות שנים היו הרבה עובדי ע"ז בישראל, מכיוון שאין בזה צורך לענייננו. יום אחד ביקש העם לשחוט את יצר הע"ז. דא עקא - ע"ז גם היא מכוונת לאלוקים אלא שבצורה מעוותת.ובכן כנשחט יצר העבודה זרה, ע"י אחרוני הנביאים, נשחטה איתו גם התמימות הקדושה שהיתה מנת חלקם של עובדי ה' עד אז. ואז יצאה להבה גדולה של אש מבית קדשי הקדשים. וקודש הקדשים הפסיד את אש אהבת ה'. ומאז ירדה ההתלהבות של עובדי ה' מאהבה. נועצו חכמים לב יחדו - איך יקיימו את מצוות אהבת ה' שלא ינוס ליחה. נמנו וגמרו שלצורך מצוות אהבת ה' יקרא כל איש ישראל את פרשת שמע בוקר וערב. והחליטו שכל איש יקשור על ידו ועל ראשו תפילין. ויקבע בפתחו מזוזה. וכך יהיה לו מזכירים רבים כעין הכתוב בתורה, לקיום מצוות אהבת ה'. וכ"כ נטמעו המצוות האלה, עד שהמשנה אינה רואה צורך לפרט את מקור המצווה אלא שואלת "מאימתי קוראין את שמע". ובמקום שואלת הגמ': תנא היכא קאי דקתני מאימתי. כלומר לגמ' היה פשוט שאין זה פשט הכתוב. וא"כ תנא היכא קאי. ועל זה מתרצת הגמ' תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. וכ"כ נטמע ההסבר הזה בעם, שהיה צורך לאנשים בדורות המאוחרים להסביר - שאין זה פשוטו של מקרא.

אם כן, ראינו שיש מקרא, ואינו יוצא מידי פשוטו. ומאידך גם המדר אינו בטל.אלא הוא יוצא מהמקרא. וכמובן גם שאין פה בעיה של נתק במסורת - אלא נתק במידת אהבת ה'.

אשכול מקביל -
הוכחות פשוטות על נתק במסורת
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1493639

10 שאלות בעניין תושבע"פ
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1301934

_________________

בברכה

בעמודים הראשונים של האשכול נוצר ויכוח שלם סביב דברי הרמב"ם על שיעור סוכה. יש שהבינו את דברי הרמב"ם כפשוטו, שה' אמר למשה את השיעור המדויק של הסוכה, וכפי שמסר לו את צבע התפילין המדויק, ויש שפירשו שה' אמר לו את הרעיון, והקיצוב לשיעור מדויק נעשה אחר כך תוך מחלוקת בין התנאים.
לפי ההבנה הראשונה, שהיא אכן ההבנה הישרה בדברי הרמב"ם, הוקשתה קושיה- אם ה' אמר את זה למשה, איך נוצרה אחר כך מחלוקת תנאים?
והמסקנה המוכרחת - נתק במסורת.
האמת, קשה לי להבין את הרמב"ם, מנין לו שהשיעור נמסר מסיני, מדוע לא לומר שהשיעור הוא מסברא, הרי בלאו הכי מבואר בגמרא שהשעור מבוסס על סברא [ראשו ורובו] ולא כגזירת מלך?
יש בידי ליישב קושיה זו, אך סוף דבר, דברי הרמב"ם הם מחודשים ולא מוכרחים.
אך גם אם נלך עם דברי הרמב"ם, עדיין נראה שאין כאן קושיה. כידוע למי שעיין בסוגיא זו של שיעור סוכה, שיטת הרי"ף והרמב"ם שאין מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי על שיעור סוכה, אלא מחלוקתם היא האם מותר לשבת בסוכה כשהשולחן בבית, והנידון של שיעור הסוכה הוא 'נפקא מינא' ממחלוקת זו.
כלומר: סוכה צריכה להכיל את ראשו ורובו של האדם, באופן שיוכל לשבת בה ולאכול על יד שולחן. איפה השולחן צריך להיות? בעיקרון, לאו דוקא בסוכה, גם אם אין מקום בסוכה לשולחן יש כאן שיעור סוכה, אלא שכיון שבית הלל סוברים שאסור מדרבנן לאכול באופן כזה, שמא יימשך אחר שולחנו, ממילא אי אפשר לומר שסוכה הראויה לראשו ורובו של האדם היא מספיקה, כיון שאינו יכול לשבת ולאכול ליד שולחן! ומכאן הטפח הנוסף בשביל השולחן.
ויש לדון: האם אחרי הגזירה מדרבנן השתנה שיעור הסוכה מדאורייתא? יש צד לכאן, ויש צד לכאן, והבוחר יבחר.
איך שיהיה, מסתבר שגם לפי הרמב"ם ששיעור סוכה ניתן במדויק בסיני, יש לומר שהשיעור היה ו' טפחים, שהרי לפני הגזירה מדרבנן זהו השיעור, ומסתבר שה' לא התייחס לגזירה מדרבנן [אף אם היא משפיעה מדאורייתא, ואף אם נרחיק לכת ונאמר שגזירה זו היתה קיימת במתן תורה].
אם כך מדוע כתב הרמב"ם שבעה טפחים ולא ששה? נראה לי שאין כאן שאלה, הרמב"ם בא לכתוב את העקרון ששיעור הסוכה ניתן סיני, והמספר עצמו לא חשוב כאן, ולכן בחר הרמב"ם לכתוב את השיעור כפי שהוא נכון להלכה היום ולא לפי מה שנאמר במדויק, כיון שלא זה הפוינט.
לפי זה, מהרמב"ם הזה אי אפשר להוכיח על נתק במסורת, אם כי יש עדיין הרבה קושיות נוספות הצריכות עיון.

לא קראתי את כל הדיונים הארוכים,
אבל יש לציין שהדוגמאות הללו דווקא אינם עיסוקים של חיי היומיום

מלבד זאת, בעיה זו כבר הציקה לחכמי התלמוד והסבירו את זה בכל מיני צורות

גמרא בתמורה דף טז שנשתכחו שלשת אלפים הלכות בימי אבלו של משה
נראה כאן, שלחכמים כבר באותה תקופה הציקה שאלה זו כיצד והיאך התהוו המחלוקות בנוגע לקיום המצוות

זכורני שמצאתי בשו"ת מן השמים [כמדומני סימן ב'] שדן על תפילין של רש"י ור"ת כיצד יכלה להיווצר כזו מחלוקת
[בהערת המוציא לאור שם האריך בזה] הפתרון שניסו לעניין מחלוקת זו הוא חדשני לא פחות מכל מה שהוצע עד עכשיו בפורום [אני מזכיר שלא עברתי על הכל] שכבר בזמן הרבה יותר קדום היו כתות בעם ישראל שהניחו כך והיו שהניחו כך, מבחינה היסטורית התירוץ הזה נראה די חלש,

מלבד זאת, יש לציין את העובדה שבפרשנות חז"ל הזכירו כמה וכמה פעמים מושג מאגי כמעט של אלו ואלו דבר אללוקים חיים
והתעקשו רבים מן הפרשנים המאוחרים שזה גם על מחלוקות מציאותיות [אגרת בפחד יצחק לא זוכר את מיקומה המדוייק אולי ל']
עיקר הטיעון אצלם הוא שהעיסוק הוא במושג ולא במציאות המופשטת
זה נראה לי די מיותר להאריך בשלב הזה בתפיסות אלו כי כל הנושא הזה הוא פרט די קטן שיובן מאליו אחר תפיסת המערכת של ההלכה והפסיקה ויחסה למציאות

אני מתנצל שהפעם כתבתי בקיצור וברמזים

דרום_חוקר בתחילת האשכול הביא את הדוגמא של זמן קריאת שמע, באותה מידה ניתן לדון מה כוללת קיראת שמע.
ולגבי זמנים, מה עם זמני השבת?

ומה עם הספק מהי תרועה?

לא יודע אם זה כל כך קשה, ייתכן שפשוט עד זמן מסוים לא היה משקל להבדל הזה כך שלא התעקשו עליו, ומתישהו הוחלט שהוא קריטי. כמו שהיום יש כמה גירסאות קצת שונות לשברים, כנראה עד זמן כלשהו לא חשבו שהצורה המדויקת היא משהו קריטי.