על קמצא ובר קמצא חרבה ירושליים
על תרנגול ותךנגולת חרבה ...
על חתן וכלה...
והאידנא על מה חרבה ארץ?(בשתי מילים)
נשלח ב-22/7/2007 11:59
והאידנא על מה חרבה ארץ?(
עפר לפיך איזה חרבה? ואיזה ארץ? מה דברי הבלע האלה שאתה מרשה לעצמך לכתוב.
הארץ פורחת, הארץ נבנית, והארץ משגשגת. ארץ שמרחוק גויים רוצים לגור בה, ומשלמים כסף רב שיתנו להם לשרת אותנו. ארץ שהמטבע שלה בשנים הארונות הנה המטבע החזקה בעולם, זו לא ארץ שחרבה, או נחרבת.
אמת יש בה אנשים שהם מחריבים וחורבות אנושיות. אבל לא הארץ
נשלח ב-22/7/2007 12:08
ארץ ולא הארץ.
תנסה להבין את ההבדל לבד ואם תתקשה תשאל
נשלח ב-22/7/2007 12:25
מסתובב אתה כאן, כלמיד חכם גדול ופוסק גדול בהלכות , אבל כתיבתך מעידה עליך כי לא כך הוא,
לצטט גמרא בצורה נכונה אתה לא מקפיד במקום חתן וכלה =אשקא דריספק .אומרת הגמרא
כל מקום שנאמר ארץ הכוונה לארץ ישראל- בהקשר הזה בכל אופן, להתפלפל אולי אתה יודע, אבל צריך גם לדעת עם מה להתפלפל.אפילו פילפולי סרק והבל.
התכונת בודאי לארץ אחרת!?
נשלח ב-22/7/2007 12:50
שוין .
אז איפה היינו?על מה אבדה ארץ?
אולי -על תמימות קדושה?
נשלח ב-23/7/2007 11:43
אתה מתכוון לארץ קטיף? אכן שאלה קשה.
מצד אחד, אין לנו אפשרות להבין עד הסוף את החשבונות של ה';
מצד שני, חייבים לעשות חשבון נפש ולחפש תשובה לשאלה "על מה אבדה הארץ", ולא להסתפק בטענה שמדובר במקרה.
אז איך פותרים את הסתירה? אולי בכך שמעלים הצעות ורעיונות לתשובה, אבל רק בדרך של "אולי" ו"אפשר", ולא כהאשמה ודאית.
אז הנה ההצעה שלי:
לאנשי גוש קטיף, כמעט כולם, היה חשוב מאד להישאר חלק בלתי נפרד מעם ישראל.
הם לא העלו בדעתם להתנתק מהמדינה ולהקים ישות עצמאית שתגן על עצמה. וה'
שפט אותם בהתאם לבחירה שלהם - לא כאנשים פרטיים אלא כחלק מעם ישראל. ולכן,
כאשר נגזרה גלות על עם ישראל בחטאיו, הגזירה פגעה בהם, למרות שהם עצמם -
כאנשים פרטיים - לא היו ראויים לגלות.
נשלח ב-23/7/2007 12:00
אראל
מידה כנגד מידה היא אמנם הקבלה תוכנית בין המעשה לתוצאה, אך בראש ובראשונה היא מתנה טוב בטוב ורע ברע. איזה רע אתה מוצא בכך שלא הקימו ישות עצמאית?
------- מאיר
נשלח ב-23/7/2007 21:39
יש מדרש ידוע על משה רבנו, שאמר "אעברה נא", וה' אמר לו "אם אתה רוצה
שיתקיים 'אעברה נא', עליך לוותר על 'סלח נא'" ("ואם אין - מחני נא"). משה
העדיף לוותר על 'אעברה נא'; הוא העדיף למות מאשר לראות בחורבן עם ישראל.
זה לא רע, זו הבחירה שלו.
[וכידוע יש מפרשים שמשה לא חטא כלל]
תוקן על ידי אראלסגל ב- 23/07/2007 21:49:47
נשלח ב-23/7/2007 22:40
משה רבנו מעידה עליו התורה, על גוש קטיף מעיד אראל סגל?
עדיף לנהוג כתורה ולפשפש במעשינו,גם כשהגזירה ניחתה על אנשים יקרים וציבור טהור וזך ובעיקר שהם אבר מהכלל,
גם גדולי הדור בגזרות תח-תט התלבטו ופשפשו,האם אנו פטורים מחשבון נפש שלאחר מעשה?(וכן, גם ציבור החרדי)
נשלח ב-24/7/2007 14:24
קיבלתי כעת במייל:
תשעה באב, שנתיים אחרי.
האוויר עומד, נחנק מרוב מועקה והלב מנסה שלא לזכור איפה הייתי בתשעה באב של שנתיים לפני.
גם אם הוא יזכור- ההבנה לא תגיע, כי קשה לעכל מצבים שהם מעבר להכלה של אדם.
תשעה באב.
תשעה באב לפני שנתיים עוד הייתי שם. שוכבת על המיטה בחדר, נוגעת בקיר האדום ומדמיינת לעצמי. תשעה באב לפני שנתיים עוד חלפתי בשבילים האהובים, עוד נכנסתי דרך הדלת, עוד עמדתי לטרמפים ביציאה מהמושב.
תשעה באב לפני שנתיים עוד האדמה היתה קיימת. קיימת ממש. יכולתי לגעת בה, להתהלך בתוכה, לעמוד ולהתבונן בה- נוצרת כל מראה וכל פינה- שומרת בפנים-בפנים, עמוק.
תשעה באב לפני שנתיים עוד האמנתי שהכל יכול להשתנות.
לפעמים אני רוצה להושיט יד, להושיט יד שתעבור את כל מחסומי הזמן והרסיסים, שתחדור בין הדמעות והכאבים ותיגע בילדה ההיא- הילדה שעדיין בעולם שלה.
אני מקנאה בה שהעולם שלה עדיין איתה- פצוע ומדמם ושבור לרסיסים- אבל עדיין איתה. איך שהיא נוסעת בכבישים, הולכת בשבילים, נושמת את האוויר הטהור הזה (מלוח ושקט וזהוב). עדיין שם, עדיין עם עצמה.
עדיין עם איזשהו חלקיק של תקווה.
אבל אז, כשאני מושיטה את היד- היא חוזרת אחור ברתיעה. אני זוכרת את הכאב העצום שליווה אותה באותם ימים, את המחנק היבש הזה, כאילו אין מים יותר בעולם. הצרחות שנצרחו בה (בשקט-בשקט, שאף אחד לא ישמע) הרצון להתפוצץ, להתפקע, להישבר, לצרוח, להיזרק, להתפקע- רק לא לעמוד כאן בשקט ולראות איך הבלתי יאמן קורה.
כמה אהבה בכתה בה באותם הימים- אינסוף אהבה לים ולדקלים, לחולות ולבית, לחדר הזה וההוא, לחלון ולדלת, לשביל בדרך הביתה ובדרך למכולת- אהבה אהבה אהבה.
כמעט אפשר לטבוע כשאהבה מתחילה לבכות.
וכמה שנאה שרפה בה באותם הימים- שנאה לשוטרים, שנאה לחיילים, שנאה לעם האדיש, שנאה לאנשים ששותקים. שנאה לכל מי שלא מרגיש את הכאב הזה.
וכמה התמוטטויות חוותה הילדה הזו. כמה מוות וסופים.
כמה רסיסים.
אז אני נרתעת, לא רוצה לחזור לאותם הימים שמילים לא מסוגלות לסבול את קיומם.
אני מכריחה את עצמי לחפש מילים- אך לא מצליחה למצוא אותן, וכל מילה שכותבת- מכאיבה לי יותר, כי היא ריקה מהכאב שבאמת היה שם, ריקה מהצרחות והשתיקות,
ריקה מהאמת.
כאילו שהעולם לא בנוי לרגשות כאלו- ולכן אין לו תשובות ואין לו תרופות ואין לו מילים. אין לו מילים.
כאילו שבני אנוש לא מסוגלים להכיל את הכאב הזה- אז הם נשברים ושוקטים ושותקים.
ואני מתקרבת אל היום הנורא הזה והתמונות מציפות אותי, חודרות את מסך ההכחשה ופוגעות היישר בלב, היישר בפצעים החתוכים.
ופתאום עולה בי ההד הזה, ההד הנורא החוזר אליי מקצוות הבית הגדול והריק.
אני יושבת על הרצפה בחדר היקר שלי, נצמדת לקיר הצבוע, מתחת לחלון האהוב, יושבת מפורקת על הרצפה ושרה. וההד חוזר אליי מכל פינות הבית, מלטף, מנסה לרכך את הרגע הקשה הזה. אני משעינה את הראש אחורנית, מניחה לדמעות לזלוג על לחיי, העיניים נעצמות, הרגליים זרוקות ואני יושבת, צרובת עיניים, ושרה.
ואז אני שומעת צעדים במדרגות, והם מתקרבים ומתקרבים. הדלת נפתחת מעט, ואז הרבה. בפתח עומדת חיילת עם פנים עגולות ושיער צהוב מקורזל, עם כובע מצחיה כחול ומדים ווסט כחול שעליו דגל ישראל. והיא עומדת ואומרת- "שלום, אני הדר. לפי צו מדינת ישראל את צריכה לעזוב את הבית".
ואני דבוקה אל הקיר, רטובה מדמעות. אני רוצה לקום מולה ולצעוק ולתלוש אותה מן השלווה האדישה בה היא שרויה. אני רוצה להכות בה ולצעוק- "שנעזוב? שנעזוב את הבית הזה? את בכלל מבינה את משמעות הדבר??".
אני רוצה לספר לה על כל הזכרונות שחלפו עליי כאן. איך זחלתי כאן כתינוקת, איך צעדתי את צעדי הראשון, רוצה לספר לה על הפעם הראשונה שהלכתי לגן ועל הפעם הראשונה שקיבלתי תעודה, רוצה לספר לה על ההתבגרות שלי בין הקירות האלה, על האופי שבניתי לעצמי, על השמחות שחוויתי, רוצה לספר לה שכאן, בין הקירות האלה ישבתי לילות שלמים וציירתי ופיסלתי ונכנסתי לעולם המתוק כל-כך שבפנים. רוצה לצרוח עליה ולומר שבמו ידיי צבעתי את החדר שלי, לספר איזה יפה הוא היה, ואיפה עמדה המיטה ואיפה התמונות.
אני רוצה לראות לה דמעות בעיניים כשאני מספרת לה שהיו בבית הזה חיים! שאמנם עכשיו הוא ריק והרוס ומת- אבל הייתה שמחה בבית הזה, היו חפצים יפים, היה כאן צחוק ושירים, היו חלומות ותקוות- והיו כאן אנשים, אמא ואבא ואחים- משפחה שלא יכלה לעמוד בכאב הזה אז נסעה.
ואני רוצה שהיא תבין את גודל הקושי, גודל הכאב, רוצה להכות ולצרוח, להאבק ולשרוט, רק לא לתת לעיניים שלה, לעיניים החסרות מצפון שלה להתבונן בהרס של חיי.
אבל אני יושבת, דבוקה לקיר, רטובה מדמעות. העיניים כואבות, הידיים כואבות, הבטן כואבת, הלב כואב. אני יושבת חלשה, חלשה מכדי לדבר, כאילו שאבו ממני את כל הכוח, את כל החיים. ואין לי מספיק כוחות להילחם, ואין לי כוחות לצעוק, ואין לי, אין לי כוחות להרגיש.
אני יושבת רפויה ולא אכפת לי ממנה, אני בקושי רואה אותה. קולי חנוק וצרוד ואני לוחשת שאני רוצה לשיר שלושה שירים.
ואז היא יוצאת והחדר שלי לעוד כמה רגעים, ומתוך החוסר הזה אני שואבת מעט צלילים. כמעט מתה- יושבת ושרה. המילים מתנגנות בפי ואני מנסה לשאוב מהן עידוד וכוח.
רחם. רחם נא ה´ אלוקינו רחם.
על ישראל עמך, רחם. ועל ירושלים עירך,
רחם, רחם, רחם.
על ציון משכן כבודך, ועל מלכות בן דוד משיחך,
ועל הבית הגדול והקדוש,
רחם, רחם, רחם.
והדמעות לא מפסיקות להציף. אני מגייסת עוד מעט כוחות ומבטיחה-
נקדש את שמך בעולם,
כשם שמקדישין אותו בשמי מרום.
(שרה אל ה´ וכואבת אליו ומנסה לסלק את הצרידות ולשיר אליו בקול צלול וחזק)
ימלוך ה´ לעולם,
אלוהייך ציון, לדוד ודור הללויה,
ואתה קדוש יושב תהילות ישראל,
אל נא.
(חלשה, מתמוטטת. מוחה דמעות מפניי ושרה בשקט- בשקט, כמעט לוחשת).
טוב להודות לה´, טוב להודות לה´,
ולזמר לשמך עליון.
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.
טוב. להודות. לה´.
והחיילת נכנסת ואומרת שנגמר הזמן, ואני קמה וממשיכה לשיר. טוב להודות לה´.
מתוך עיניים מצועפות קריבה אל הדלת, נאחזת בקיר, יוצאת מן החדר. ולזמר לשמך עליון.
חוזרת לכבות את האור, מביטה פעם אחרונה ולוחשת לו- "שלום חדר אהוב",
בוכה, יורדת במדרגות, מחליקה בידי על המעקה, נאחזת, מבקשת כוחות. לא אכפת לי שהוא יתמוטט ואני אפול איתו. לא אכפת לי דבר.
והחיילות סובבות אותי ואני ממשיכה לשיר, עוברת בפרוזדור, מתקרבת לדלת,
להגיד בבוקר חסדך.
בוכיה אני מושיטה יד, נוגעת בדלת העץ, לוטפת את עיטוריה, עוברת דרכה ומושיטה יד למזוזה.
מנשקת בפעם האחרונה.
אני יורדת מדרגה קטנה, איני רואה דבר, רק ערפל מלוח, רטוב. רק לב דופק, שאיכשהו, עוד פועם בי.
אני צועדת במדרכה האפורה, הרגליים כמעט אינן זזות, אני מתרחקת מהבית, מהעץ הקטן והמרפסת, מחלון הסלון, מארון החשמל. מתרחקת מהעולם השלם שלי.
אני עוברת ליד המקלט ואז מאיטה. עוצרת ומתבוננת אחור- מביטה בבית, נפרדת לשלום, בוכה את כל האהבה שלי אליו.
החיילות לוחצות בי להמשיך ואני צועדת וצועדת.
מתרחקת
נשברת
נגמרת
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-24/7/2007 17:06
לבי עימכם קורבנות גזירת הגרוש כת' צדיק ורע לו..היה לי רע לראות אתכם תלושים עקורים בוכיים אז אולי גם בי יש שמץ מצידקותכם צידקות שרק יראי שמים אמיתיים מרגישים בה. זוהי צידקות של קבלת הדין.
ובכלל בעולם מושחת ורייקני כפי שמנהל ברגעים אלו ממש חלק גדול מעמינו, אל לנו לשאול למה
אדרבא, העובדה שאתם סבלתם ולא חלק אחר מן העם שמשים עצמו צדיק מכלם, (ולא חסרים לנו כאלה), העובדה הזו מראה לנו מיהם הצדיקים הפשוטים הישרים והתמימים בעמינו.
ומצד המוסר, כל בר דעת ראה שפה הקב"ה רצה להפריד בין אהבת המדינה שעיוורה עיני רבים מכם לבינכם, ועל כן הרשעות והאדישות מצד המדינה והחילונים יש לה גם צד טוב צד מפכח.
תשובה, יש לזה שני מישורים, אחד, נסיון שלא יהרהרו אחרי מידותיו של הקב"ה
שנית, למצוא חטאים, שיש לנו רמזים מן השמים שבעקבות זה הגיעו הצרות,
המישור
הראשון מופנית בעקרו על אנשי גוש קטיף וצפון השומרון המגורשים, והשני
בעיקר מי שאינו מן המגורשים, כי מי שמדבר כעת תוכחה למגורשים, עובר על לאו
דאורייתא של אונאת דברים כדאמרינן ב"מ נח:, אם היו יסורים באים עליו
אם היו חלאים באים עליו אל יאמר כדרך שאמרו חבריו לאיוב, הלא יראתך כסלתיך
תקותך ותום דבריך, זכר נא מי הוא נקי אבד, ע' תוס' שאסור לומר לו שאם היית נקי לא הייתה אבד.
חלק חיזוק לתושבים, ולא יהרהרו אחרי מידותיו של הקב"ה
נשוב
על מישור הראשון, שיש כאן נסיון, שלא יהרהרו אחרי מידותיו של הקב"ה, וזה
הנסיון שנתנסו בה אבותינו הקדושים, ע' רש"י על הפסוק בראשית יב י, ויהי רעב בארץ, באותה ארץ לבדה, לנסותו בא אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו ללכת ממנו. דהיינו שהקב"ה אמר לו לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך, והבטיח לו כל טוב באמור לו ואעשך לגוי גדול וכו'
וכשעשה רצון ה' הוצרך לצאת מזה, ויש לו נסיון לומר שהקב"ה לא התנהג עמו
כדין או שיכול להתחרט על מה שהלך לא"י, אולם אברהם אבינו עמד בנסיון, ולא
התחרט על מה שעשה, ולא הרהר אחרי הקב"ה אלא הבין שכך דרך ה' שאומר לו
לעשות כך ואח"כ מתנהג אחרת.
וכן הוא ביצחק אבינו שהקב"ה אמר לו לשבת בגרר ולזרוע שם והבטיח לו ואהיה עמך, ואח"כ גרשו אותו משם, ע' מה שכתבנו במאמר "גירוש יצחק אבינו מגוש קטיף"
וכן בעקידה, היה נסיון גדול לאאע"ה, שמקודם אמר לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע , ואח"כ אמר לו לשחוט אותו, והיה יכול להקשות קושיות על הקב"ה על הסתירה, ע' בזה רש"י כב יב אל תשלח וכן ברש"י שמות ו' א' עתה
תראה, הרהרת אחרי מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר
כך אמרתי לו העליהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה
תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ.
וביאור
הענין, שהקב"ה אמר למשה רבינו לגאול את ישראל, ואמר לו ללכת אל פרעה, וחשב
משה רבינו שע"י הליכה לפרעה יהא המצב יותר טוב ובודאי לא יותר רע, אולם
למעשה היה הדבר בהיפוך, שהיה שם קושי השיעבוד ולא נתנו תבן, עד שחלק מן
הציבור הגיעה למשה רבינו ואמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגינו, וכתוצאה מכך בא משה רבינו בטענות על הקב"ה ואמר, ה' למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמיך, על זה השיב לו הקב"ה, שבגלל שבא בטענות על הקב"ה לא יזכה לבא לא"י לכבוש אותה,
ורואים
מכל זה, שכדי שהאדם יזכה לכיבוש א"י באמת, הקב"ה מביא אותו לנסיון, שהתחיל
כבר תהליכי הגאולה, ובתוך התהליך יש יסורים ודברים שנראין כסותרין לזה,
ואז אם האדם ממשיך להאמין שכך דרכו של הקב"ה וזה אינו סותר לתהליכי גואלה,
אז זוכה באמת לא"י ולכיבושה, אבל אם אדם מהרהר אחרי הקב"ה וחושב כי הקב"ה
לא התחיל כאן תהליכי הגאולה והכל היה לשוא , והראייה שיש רק צרות מזה, אז
לא יזכה לא"י לבסוף, וע' רש"י (פ' וארא ו' ט') חבל על דאבדין ולא משתכחין.
וכן מצאנו יסורים מסוג כזה שבאים כדי לנסות את האדם אם ממשיך בדרך האמונה שהלך עד עכשיו או שעוזב אותו כמו שנאמר(דברים ח ב) למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לאוע' רש"י התשמור מצותיו,שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו, וביאור דבריו ע' בעיקר שפתי חכמים, פ' כי תשמור מצות ה' גם בעת תלאה ויגון ולא תהרהר אחרי ה' הלא אנכי שומר מצות ולמה ירע בי ה' ויענני
וא"כ
כאן כונת היסורים, לבדוק אם אדם עומד בנסיון, דהיינו שממשיך הדרך האמונה
שהלך עד עכשיו, או לא עומד בנסיון היינו שעזב את הדבר שהלך עד עכשיו, וא"כ
מטרת היסורים האלו הם לא לשנות מעשיו הרעים אלא לבדוק אם ממשיך במעשים
טובים וזה סוג אחר של יסורים מיסורים שבאים לעורר לאדם לתקן מעשיו הרעים
(ואין הכוונה לומר שאדם א"צ לתקן מעשיו הרעים ח"ו, אלא הכוונה, שכעת עתה
שבאו עליו יסורים, הם לנסיון, וממילאהעיקר מה
שצריך לעשות הוא לתת חיזוק לציבור להמשיך ללכת בדרך שנתברר שהיה נכון. ולא
יבואו בטענות על הקב"ה למה הוליך אותם עד כאן בצורה כזו)
בהסבר זה מבואר גם שאלה 19מה משמעות של 6000 ניסים בירי הפצמ"רים ולאחריהם גירוש ללא נס של ביטולו. והתירוץ הוא שבאמתאין שום סתירה בין זה לזה, אלא כך הנהגת הקב"ה.
רק שיש להוסיף על זה שענין של הנסים של6000
פצמרי"ם הוא שהקב"ה נתן גילוי שרצונו שיבינו שישארו בגוש קטיף, וזה היה
האמונה הרציאונלית שלא יחרב, ובגלל זה לא ארזו החפצים, כי ציפו לנס, כי
המושג של נס נתהפך להם לטבע וזה היה הרציאונליות בשלב זה, וזה היה מאה
אחוז בסדר, כי כך רצה הקב"ה שיבינו זה באופן זה, ומה שאח"כ הקב"ה התנהג
אחרת, זה לא אומר שהקב"ה מתחילה לא רצה שיבינו כך, שהרי גם בעקידת יצחק
בשעת שהקב"ה אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, בודאי רצה שכך יבין אאע"ה,
ובשעת שאמר לו להעלות לעולה, בודאי רצה הקב"ה שאאע"ה יבין שצריך לשוחטו
ואח"כ אמר לו שלא לשחוט, אז נתן לו להבין שמה שאמר לו להעלות, היה רק על
מזבח ולא לשוחטו, אבל ברור שהקב"ה עשה כך שאאע"ה יבין בתחילה שכוונת הקב"ה
לשוחטו.
וכן כאן, בשעת שהיו הנסים הגלויים של 6000 פצמ"רים וכן עד חמש עשרה אלף נסים כמבואר בספר על הניסם שהוציאו אנשי נצרים, היה כאן גילוי גדול, שהקב"הרוצה
שיבינו שישארו בגוש קטיף, כי הרי זה הנהגת הקב"ה בדורינו שע"י הנסים אנו
נבין מה רצון הקב"ה, ואין לנו נביאים רק גילוים מסוג כזה, וזה נקרא דיבור
של הקב"ה, ע' בזה בהעמק דבר של הנצי"ב על הפסוק בראשית כד נא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' וז"ל ההעמק דבר מה שהורה בהשגחה פרטית הוא דבר ה' וכן ביארנו בס' שמות ט"ז כג ובס' ויקרא י ג' לשון הוא אשר דבר ה', ואילו היו חושבים אחרת, כמעט שהיו חוטאים כמו שנאמר,(דברים א כט)לא
תערצון ולא תיראון מהם: ה' א-לקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה
אתכם במצרים לעיניכם: ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' א-לקיך כאשר ישא איש את
בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה: ובדבר הזה אינכם מאמינים
בה' א-לקיכם: ההולך לפניכם בדרך, לתור לכם מקום לחנותכם, באש לילה לראותכם
בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם:
וכן כתוב בתהילים (קו ז) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך: ונאמר שם וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו:
ומצאנו
דבר זה גם בנביא (דה"ב טז ז) אחרי שאסא מלך יהודה ביקש מהדד מלך ארם
שיעזור לו נגד בעשא מלך ישראל, ומשום זה עשה ברית עם הדד, ונתן לו כסף
וזהב מאוצרות בית ה', בא אליו נביא והוכיח אותו כמו שכתוב
ובעת ההיאבא
חנני הראה אל אסא מלך יהודה ויאמר אליו בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על ה'
א-לקיך על כן נמלט חיל מלך ארם מידיך: הלא הכושים והלובים היו לחיל לרוב
לרכב ולפרשים להרבה מאד, ובהשענך על ה' נתנך בידיך: כי ה' עיניו משוטות
בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו , נסכלת על זאת כי מעתה יש עמך מלחמות:
וא"כ רואים שהיה צריך אסא להבין שכמו שהקב"ה עזר לו במלחמות הקודמות גם ימשיך לעזור לו ולא יבקש עזרה מגוי
וממילא
לענין גוש קטיף היה מקודם הנהגה נכונה, וכן הבנה על הנהגת הקב"ה נכונה,
דהיינו שהבינו נכונה שהקב"ה רוצה שיבינו שישארו בגוש קטיף, ומה שאח"כ
הנהיג הקב"ה אחרת, זה לא לגלות שמה שחשבו מקודם היה טעות אלא מה שחשבו
מקודם היה נכון שבאמת רצה הקב"ה שיבינו כמו שהבינו מקודם, רק הקב"השינה ההנהגה כמו אצל העקידה ואח"כ אצל ביטול העקידה .
ובזה מיושבגם שאלה 14 האם הייתה נכונה הכוונה האמונית בלבד, ללא נקיטת היבטים פרקטיים, דבר שגרם הפסד כספי לצדיקי הגוש והתשובה היאשבודאי היתה נכונה
וכן מתורץ גם שאלה 8האם החורבן מורה חלילה , על עשרות שנים של מסירות נפש לכיבוש הארץ, של תפילות ודמעות שהיו לריק ח"ו.
והתשובה היא, שהחורבן אינו גילוי שלא היתה הנהגה נכונה מקודם רק שהוא
להביא האדם לידי ניסיון שיחשוב שההנהגה לא היתה נכונה, ואם עומד בנסיון,
מאמין שכן היתה נכונה כי כך היה רצון הקב"ה
ונסביר גם שאלה 13לאן הלכו זכויות התפילות של רבות
, שכל התפילות שמורות למעלה ועשו רושם עצום, וכשיגיע הזמן שהקב"ה רוצה, אז
כל התפילות ישפיעו, ובודאי שאין שום תפילה חוזרת ריקם, רק שאין בידינו
לקבוע מתי ואיך זה ישפיע, וזה בכלל רצון הקב"ה לבד
וכעת נזקקים אנו לבאר שאלה 6, האירוע הטראומה הזה, האם יש בו משום פגימה באמונה שאנו מצויים בתהליך של גאולה
והתירוץ
הוא, שאנו מצויים בתהליכי גאולה, שהרי יש כאן יותר מחמש מיליון יהודים,
דבר שלא היה בשיבת ציון בזמן עזרא אפילו לא אחד ממאה, ומבואר ברש"י מגילה
יז: ד"ה אתחלתא דגאולה, שקיבוץ גליות הוא אחד מתהליך הגאולה, וממילא אף
שיש נסיונות ויסורים בדרך, אינו סותר תהליכי הגאולה, כמו שביארנו ממשה
רבינו.
ואף שיש כאן שילטון פושע ורשעים וערב רב, אין זה סותר תהליכי גאולה, כמבואר בספר יחזקאל טז נג, ושבתי את שביתהן, את שבות סדום ובנותיה, ואת שבות שומרון ובנותיה, ושבות שבותיך בתוכהנה.
והיינו
שקיבוץ גליות, אם עם ישראל לא יזכה ויהא גאולת בעתה, יבא באופן שאנשים
שנקראים אנשי סדום ואנשי שומרון שהם ג"כ עובדי ע"ז, יהיו בראשם, ובתוכם
יהיו אנשי יהודה, וא"כ מציאות כזה של מדינה שיש בו קיבוץ גלויות ובראשם
אנשים שמתנהגים כאנשי סדום הוא הוא סדר הגאולה
אולם
יש נסיון גדול להכחיש זה, אבל יש חיוב להאמין שאנו בתהליכי גאולה, וצריך
לעשות השתדלות לקדם גאולה, רק שבודאי זה אינו נותן רשות להצדיק הפשעים
שנעשים ע"י השלטונות.
ובזה נסביר גם שאלה 20האם לא היה חילול השם בעצם הדבר שהחילונים הראציונאלים כביכול, ראו אנשי אמונה יהודים בנפילתם, ואילו הם הצודקים בכפירתם בנס.
והתשובה
על זה, בודאי היה כאן חילול ה' נורא, והחילול ה' גורם באמת שיתחזק כח
הכפירה בעולם, אולם אנו מצווים להתגבר על זה, ולהמשיך דרך התורה, ועל שני
סוגי אנשים, אלו שנעשו כופרים מזה ואלו שמתגברים על זה ונשארו מאמנים,
אומר הנביא מלאכי(ג יג) חזקו עלי דבריכם אמר
ה', ואמרתם מה נדברנו עליך: אמרתם שוא עבוד א-לקים, ומה בצע כי שמרנו
משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צ-באות: ועתה, אנחנו מאשרים זדים, גם
נבנו עושה רשעה, גם בחנו א-לקים וימלטו: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו,
ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו:
[ויש
כאן להוסיף, שיש הרבה חוגים שמכחישים שאנו בתהליכי גאולה, רוב ציבור
החרידי כולל אנשי חב"ד, ויש בזה תועלת, כי ענין של גאולה צריך להיות
בהסתר, מטעמים ידועים, כמבואר בפרשת יהודה ותמר, וזה אחד מן הסיבות
שהמדינה תחת ממשלת הרשעה, ואילו כולם היו מודעים לזה, היה הכל בגילוי, על
כן מוכרחים חלק מגדולי ישראל לומר שאין כל מה שקורה כאן שייכות עם גאולה
(ע"ע ש"ב יז יח-כ)].
חלק חזרה בתשובה
כעת נבאר מישור השני של שאלה 1 דהיינו מה החטאים שצריך לתקן, וכבר ביארנו שאין אנו מדבריםלהמגורשים, שהם היו כפרה לעם ישראל, אלא לתיקון בכללות עם ישראל.
ובודאי
שיש הרבה לתקן, ואדם אחד אינו מסוגל לומר כל מה שיש לתקן, אלא כל אחד צריך
לעורר הנקודות שהוא רואה שצריך לתקן, והדבר הכי קרוב לענין מסירת שטחים
לגוים, הוא מכירת ארץ ישראל להפקיע שביעית, שזה כאילו זרקנו ח"ו חלק של
הקב"ה שיש לו בא"י ומכרנו לגוים, ע' בזה במאמר שכתבנו "ההתנתקות ומכירת
הארץ" ,
ויש
בענין זה תופעה מאוד מענינת, שהסכם אוסלו שהוא הבסיס של הקילקול של ציונות
החילוני והבסיס של כל הצרות, נחתם דוקא כמה ימים לפני ראש השנה של שנת
השביעית תשנ"ד, בו בזמן שהרבנות הראשית מכרה את א"י להפקיע שביעית, ושבע
שנים בדיוק אח"כ בערב ראש השנה שנת השביעית תשס"א התחיל האינטיפאדא
הגדולה, שנקרא אינטיפאדא אל אקצא, שבעקבות זה בא הגירוש, וזה שוב בו בזמן
שהרבנות הראשית מכרה את א"י להפקיע משביעית, וכן אמרו חז"ל (אבות פ"ה) גלות בא לעולם על ע"ז ש"ד וג"ע ושמיטת הארץ,
וממילא מי שמאמין שהקב"ה נתן לנו את הארץ, וזה ממילא כולל שבשנת השביעית
השאיר הקב"ה את הארץ לעצמו, זה שייך רק אם מבטלים מכירת הארץ בשביעית.
ויש
להוסיף על זה, שביארנו במאמרים אחרים, שמכירת הארץ הוא מבוסס על הנהגות
תמוהות שנעשו מזמנים קדומים בעם ישראל, דהיינו מכירת חמץ, ומכירת חנויות
לגוים בשבת ולקנות בחזרה לאחר השבת, וביארנו שאיך שנתדרדר המכירה במשך
הזמן ונעשו פיקטיבים ממש, וזה היה טעות גדול, וכדי להגיע לידי גאולה צריך
לתקן גם זה, (ע' תשו' רב יוסף גאון גאוניקה2 עמ' 196 על מכירת בהמה
וחנויות לפני שבת ולקנות אחרי שבת בחזרה, שזה מנהג פושעי ישראל, וניכר
הדבר שבערמה עשו להתערם במצוות ולגנוב דעת עליונה ודעת הבריות וחילול שבת
וחילול ה' בפני ישראל וגוים, הובא בקיצור בבה"ל ס"ס רמ"ו) (וכן יש עוד
פטנטים פיקטיבים, כמו מכונת גילוח, ופאה נכרית ברחוב, שצריך להסיר אותם
מכלל ישראל), וכן למדו ממכירת הארץ ומכירת חמץ לעשות פטנטים פיקטיבים כמו
מכשירי גרמא של מכון צומת ומכון טכנולוגיה לבעית הלכה, שביארנו שכל אלו
דברים הם איסור תורה ממש, וחוץ מזה, הם הבסיס לעקירת כל השבת מכלל ישראל,
ובציבור שאין לוחמים מלחמת חרמה כעת נגד מכונת גרמא, יהיו ח"ו בעוד כעשרים
שנה מחללי שבת בפרהסיא, כי במכשירים אלו אפשר לעשות כל ל"ט מלאכות תחת
מסוה של היתר פיקטיבי, ביארנו יסוד הדברים בחבור "גרמא כמעשה" ו"רשפיה רשפי אש", ו"כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק",
וממילא
עקירת ישובים שבא בעקבות חטא מכירת הארץ בשביעת, צריך לעורר גם הדברים
ששמשו לתקדים למכירת הארץ, וכן הדברים שהם תוצאות של מכירת הארץ, שהם
מכשירי גרמא שהם בחינת הפצצות אטום להחריב את השבת מבפנים, ובלי שבת אין
יהדות, והם דומים להפצצת אטום שאירן מכין.
תוקן על ידי אראלסגל ב- 24/07/2007 17:46:09
נשלח ב-24/7/2007 19:33
אראל
מי זה מחבר המאמר ההזוי הזה???
נשלח ב-24/7/2007 21:34
ירוחם,
מחבר המאמר הוא יצחק ברנד, שליחו המיוחד של האלוקים לגילוי צפונותיו.
בעבר זכינו לקבל ממנו הסבר מפורט (פשוט וקל) לשואה: בני אשכנז, שביכרו את החליצה על ייבום, וביטלו מ"ע מן התורה, כזאת וכזאת עלתה להם, אבל בני ספרד, שהמשיכו לקיים את מצות יבום, זכו וניצלו מכל פגע.
ועוד שאר גילויים נוראים שלא הותר לי לגלות לפי שעה.
רודולף
נשלח ב-24/7/2007 23:25
אתם לא חושבים שיש קצת הגזמה בהשוואת חורבן גוש קטיף לחורבן ביהמ"ק?
ביהמ"ק מצטייר כהרבה יותר מחורבן עצים ואבנים, הוא מצטייר בשפל בכל קנה מידה שהגיע אליו עמ"י במשך כל הדורות, ואכמ"ל,
גוש קטיף זה 500 משפחות שעברו דירה... קשה קשה אבל קצת פרופורציות.
