אבטיח, תשעה באב, תשס"ו

קוגיטו

(אני לא מבין למה אתה מעדיף לדון באשכול זה ולא בלינק שבמילה 'כאן' בהודעתי הקודמת. אבל לא אמנע מלהשיב ואם יחפצו המנהלים יעבירו)

הפסוק אומר 'אוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו' ואומר 'צנים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם'
הוי אומר, ב הוא גם כ-א.

אכן, טפשות שאינה מולדת או רשלנות שוללות את הפניית המבט כלפי מעלה וממילא את הפשפוש במעים שאינם קשורים ישירות לתהליך הארצי.

מה כוונתך על היסורים הקלים? שם מדובר על מה שנקרא 'סתם נעכס'. אתה מפספס את האוטובוס בשניה, מה יכולת לעשות? אתה הולך בצורה נורמלית ומתלכלך מגדר. אומרת הגמרא בערכין שאלו ופחות מהם הם תכלית יסורים.
הרמב"ן טוען שאלו אינם יסורי כפרה או אהבה או בעלי משמעות חיובית כלשהי, יסורין אלו הם מנהגו של עולם שמי שלא ראה מהם ארבעים יום אכל עולמו בחייו. כלומר, אדם נורמלי מתפשל לפעמים, מי שהכל מחליק לו על מסלול של שמן הוא חריג וצריך לחשוש שמישהו מלמעלה מסדר לו את כל ענייניו בכוונה, אולי בשביל לדחותו.

יסורים הם סבל. מי שלא סובל לא התייסר.

אני רואה שיש צורך להרוס פה את ההסכמה מקיר לקיר.

יש כאן התעלמות מעובדה בסיסית אחת , בניגוד לפינוי שיכפה על תושבי פתח תקוה נניח , במקרה הזה , הכתובת היתה חקוקה על הקיר מרגע הנחת הפינה ליישוב הראשון. מדינת ישראל אף פעם לא סיפחה רשמית את השטחים , גם בעלות בריתה הקרובות ביותר של ישראל בעולם כולו תבעו ממנה להיות מוכנה להסדר בו היא נסוגה ממרבית השטחים ואילו בתוך ישראל היה כל הזמן מיעוט הולך וגדל שדגל בפתרון שיכלול נסיגה . אף אדם שמוח לו בקדקדו , לא יכל אז לומר שהוא בטוח שבעוד שני עשורים ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ובהמשך כבר היה התקדים של פינוי ימית.

בהבנה מלאה שזהו המצב הלכו המתנחלים להתנחל , לא למרות המצב הזה אלא בגלל המצב הזה . הם חשבו שיוכלו בכך להכריע את גורל השטחים על ידי יצירת עובדות בשטח . הם ידעו שהעתיד לוט בערפל , שיכול להיות שביום מן הימים יצטרכו להתמודד עם פינוי כפוי ועל מנת כן הלכו . כל התנחלות היתה בגדר הימור על העתיד והימורים לפעמים לא מצליחים. עכשיו הם בוכים על שחלק מהם אכן נאלץ לפרוע את השטר. אבל את כללי המשחק הם בעצמם קבעו , הם אלה שהקדימו את הפוליטיקה לרווחתם האישית ולשלום בני ביתם , הם אפילו דורשים הערכה על כך , אז הם צריכים גם לדעת לשלם את המחיר ולהפסיד בכבוד. הם לא יכולים לבוא ולדרוש מעם ישראל מחוייבות להמשך החזקת השטחים בגלל הכאב הכרוך בפינויים ואילו לגבי שיקולים בטחוניים/מדיניים , הם אינם המחותנים הראשיים . עם ישראל רשאי לשקול את שיקולי הבטחון/איסטרטגיה שלו ולדחות מפניהם את הכאב הפרטי של המתנחלים . ואם לא תמיד השיקולים הבטחוניים עולים יפה הרי כך דרכו של עולם , אני סבור שלפי כל קנה מידה הצער והכאב של משפחות שכולות של חללי מלחמה הוא לאין שיעור ולאין ערוך גדול יותר מאשר הצער של המפונים , אבל לפעמים יש להכריז על מלחמות ולפעמים מלחמות אפילו אינן עולות יפה , אין שום קשר בין הדברים.

לאידך גיסא אני רוצה באמת להרהר בשאלה אם המדינה היתה באה בשם איזה מיזם גדול  ומציעה לתושבי עיירה בינונית בפנים הארץ להתפנות למקום סמוך במרחק כמה קילומטרים מהיכן שהם נמצאים, האם היתה קמה על כך כזו מהומת אלהים? התושבים היו בוודאי נאבקים על זכויותיהם הם לא היו סומכים על הממשלה שתדאג להם , הם היו דורשים לראות מזומנים , שכונות חדשות שמוקמות לפני שהם מתחילים להתפנות וכן הלאה , אבל לא כל כך נראה לי שהם היו טוענים שלא ניתן בשום מחיר להגיע להסדר , שעצם הפינוי הוא משהו טראומטי וטרגי. הם היו מגיעים עם דרישות משלהם ונאבקים שהם יתקבלו , אולי הם אפילו היו מציבים דרישות מופרזות בכדי שיהיה על מה לוותר במשא ומתן או סתם בכדי להרוויח קצת על הדרך, אבל הם לא היו אומרים היה לא תהיה .

אבל כל אחד מבין מה ההבדל , לתושבי אותה עיירה בינונית לא היתה שום מטרה בהתיישבותם במקום שבו הם יושבים, מבחינתם מה לי הכא מה לי התם , אבל מתנחלי חבל לעזה באו לשם עם מטרה פוליטית, הם רצו להכריע את גורל השטחים ולשם כך גם הקריבו הרבה מאד , מובן שזה כואב כשמתברר שכל ההקרבה היתה לשווא (היא לא באמת היתה לשווא , סביר הרי להניח שבסופו של דבר חלק ניכר מההתנחלויות כבר לא יפונו, אז אותו חלק שיפונה הוא הקרבן שהיה צריך ליפול) . אבל אין מה לעשות, קומץ של אנשים אינו יכול לקבוע את סדר היום המדיני של עם ישראל . ואפילו אם נניח שהם צודקים ויודעים יותר טוב מכל אחד אחר מה טוב לעם ישראל , הם לא יכולים לבוא בטענות על זה שכאשר דעתם לא מתקבלת הם מרגישים כאב אישי. כאמור את המשוואה הזאת הם בעצמם יצרו ואין להם להלין אלא על עצמם.

מציץ
גם אם אתה צודק, זה לא מצדיק את ההתנהגות של מינהלות הפינוי והממשלה.

ודווקא בחבל קטיף הממשלה שלחה אותם אחרי הפינוי מימית.

_________________

מייציץ

אתה צודק. מי שמהמר צריך לדעת שהוא עלול להפסיד.
הבעיה היא שגם הממשלה והציבור המגבה חטאו באותו חטא עצמו עליו אתה מצביע.
גם שיקוליהם לא היו מקצועיים אלא אידיאולוגיים. אנשי מקצוע רבים הזהירו והסתייגו מאוד מהצעד ומהמחיר שהוא יגבה, זה שמקבלי ההחלטות החליטו להעדיף את הדעה השניה זה לא היה משיקולים מקצועיים.

דבר נוסף יש לזכור שהמדינה נהנתה בשעתה מהיוזמה ועודדה את ההימור.
הדבר דומה למי שמעודד ילד להתנדנד על גדר כדי לבדוק את חזקה וכאשר הוא תלוי עליה הוא מחליט לנסר אותה לטובת הכלל.

מיציץ
פורמאלית אתה צודק מאד,וגם פורמאלית מדינת ישראל קימת בשל ובהתאם להחלטת האו"ם, כך שאם יהיה רוב להחלטה של סגירת העסק ,אין לנו להתלונן שכן זה היה הימור מצד דור המיסדים ונצטרך " גם לדעת לשלם את המחיר ולהפסיד בכבוד."
ואגב רעיון זה צובר תאוצה בין אינטלקטואלים רבים באירופה

ולא צריך הרבה בשביל שהאום יקבל החלטה שלזכות השיבה ליפו ,חיפה, קטמון וטלביה בשביל להבין מה משמעות ההימור שלקחנו ב48

מייציץ

מטרתו של שרון היתה הגירוש עצמו. לא כדי להרבות שלום ולא כדי למנוע מלחמה.

מי ששוכח את הפרט הזה, יכול לפנטז על מטרות שמצדיקות פינוי [ומעבר דירה] מול מטרות שאינן כאלו. אבל אם נזכור שהגירוש נועד לכשעצמו, נבין שלעולם אינו יכול לקבל הצדקה.

_________________

השכן,
איני יודע מנין לך מה חשב שרון, אבל זה גם לא משנה.  השאלה היא לא מה היתה מטרתו האישית של האיש שיזם את המהלך אלא מה התועלת לעומת הנזק שהוא הביא (או היה עשוי להביא) למדינת ישראל.  זה מה שיכול להצדיק או לא להצדיק את המהלך.

השכן,

מניין לך? האם הפכת לחוקר כליות ולב? מניין אתה יודע שאלה היו מטרות שרון? אפשר להגיד (ובמידה רבה של צדק) הייתה טעות מרה, וכך גם אפשר לומר על אוסלו. אך מדטכ להפוך את שרון\פרס\רבין לאנשים רשעים ואינטרסנטים (כמו שאכן נעשה)?

דבריו של הרב ליכטנשטיין נכונים למדי. ולא הבנתי מדוע נזעק ר' מיכי. אמנם מעבר דירה בכפיה הוא חמור יותר ממעבר דירה ברצון, אך בהחלט מה שבלט זה המניע האידאולוגי בכל העניין. העקירה עצמה אם הייתה נעשית בצורה מסודרת הייתה יכולה להיות סבירה בסה"כ. 
והשאלה שנשאלה פה בהחלט נכונה, אם זה היה למען כביש חדש (ודברים כאלה נעשים), ללא מניע אידאולוגי התגובה הייתה אותה תגובה?
לסיום שתי נקודות :
1. עם כל האמור לעיל, אני לא טוען בשום אופן שפינוי זה דבר חביב, זה בהחלט דבר קשה. אך שוב, זה לא האסון הכי גדול שיכול להיות.