|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:32 |
 |
| |
נאך -
אני מאד מודה לך על שהבאת את הדברים.
וכאן אני רוצה לומר - מאד קשה לי איתם. אני לא מסכים עם השורה התחתונה. אבל אני שמח שהם הובאו.
איני רוצה לדון איתם, לחלוק ולהתווכח, משום שזה לא נראה לי ראוי.
אני שומע בדברים תחושה אמיתית וכנה של אדם. אדם שקשה לו וצר לו - אל המציאות בה אנו חיים.
לדאבוני בשורה התחתונה מה שהצלה בשבילי - הוא באמת חורבן בשבילו, ומה שחורבן עבורי - הוא מבחינתו גאולה ופדות.
זה מאד מאד קשה. צר. מצער.
אבל זה חלק אינטגרלי ומהותי מהמציאות שבה אנו חיים.
וכדי שנוכל להמשיך לחיות הלאה ביחד, עם כל השאלות, בתור שלב ראון - לפני הנסיון למצוא פתרונות ותשובות ונוסחאות - אנחנו צריכים לקבל את המועקה הקיומית של הזולת גם אם היא מאיימת עלינו.
לאו דווקא ברמת המעשה - שעליה ובה לא עוסק פורום זה ואשכול זה בפרט - אלא ברמת הלב והשכל.
ואני מבקש מאד שאף אחד שליבו דואב על ההתנתקות לא יהין להשתלח על הדברים "קול דממה דקה" ואף לא להתפלמס איתם, פן יחרב העולם (או לפחות אשכול עדין זה ;-).
אשמח לשמוע עוד.
אור נערב
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:36 |
|
| |
אור נערב,
אני מודה לך על דבריך, אבל הדברים אינם כה פשוטים.
אילו היינו מדברים על צער ורגשות, הייתי שותפה מלאה, אבל כאן אנחנו מדברים על אנשים שחלקם (אולי הקטן ואולי הקטן מאד) מוכנים בשם הצער שלהם לפגוע באחרים (חיילים, מדינאים, ילדיהם שלהם...). עובדה שנאך היה צריך למחוק את השם של כותב גילוי הדעת שהביא, שמא יבולע לו על ידי איזה מצטער.
חלילה איני עושה הכללה לגבי כל המתנחלים, אבל קשה לי לראות שיש כאן מצב שיוויוני, האם מישהו מן ה"כתומים" יחשוש לבטא דעה כי מישהו יחליט לפגוע בו. לא שמעתי על סרט כתום שהוסר, שמעתי על הרבה כחולים שנתלשו ביחד עם האנטנה, ועל דלתות מכוניות שרוטות ועל שעווה שטופטפה על חלונות.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:37 |
|
| |
שחרית,
אני בטוח שהרבה הרפורמית והחדמיני יקבלו אשכול של כבוד עם תגובות הכי רבות בפורום. צא וראה שלמרות ההתהדרות על חשיבה ושכלתנות, איזה אשכולות פרים ורבים, ואיזה נותרים גלמודים וצנומים. בדרך כלל אשכולות של נשיטאיך מיותמים, ושאר נושאים רגשיים תופחים.
בכל מקרה, אור נערב, דבריך ריגשו אותי עד דמעות. כאיש שחי היסטוריה אני מסתכל עליך ורואה בך דמות יהודית עתיקת יומין וכה מודרנית בבת אחת, אני רואה בך יהודי שגורש בעל כרחו מאנגליה, מספרד, מורמייזא ומשאר עיירות אשכנז ואת כל שטעטל מאז שגלו את ירושלים על ידי נבכדנצר וטיטוס. בכל פעם הגיעו ואמרו, שהנה יש אשמים, מדוע הרגו גדלי' בן אחיקום? מדוע הבריונים לא חדלו בזמן, מדוע היהדוים התלבטו וחיי בפאר כאשר האיכרים והגויים מסביבם סבלו מהרבית מהמסחר לש היהודים. אך רק אחנו גורשנו בכוונה תחילה. לא ברחנו גורשנו.
ואיני מדבר כעת על פוליטיקה, אלא על תופעת ותחושת הגירוש של כוונה תחילה. בשפה בינלאומית היא אסורה כי נקראת טרנספר, אך אצלינו זה חלק מהסטוריה העתיקה.
אני סבור שאור רוצה שנתעכב על תופעת ה"גירוש" ומשמעותו בהיסטוריה היהודית (וכלל לא על ההיבטים הפוליטיים). ואכן יש גירושין, ויש עיקול, ויש שאין כסף למשכנתא, אך בכל זאת גירוש בעל קונטציה לאומית יש לכך משמעות אחרת לגמרי. ולמי שאינו יכול להתנתק מההקשר הישראלי רק יחשוב רגע האיך אנו מגיבים אם זה הי' ביוגסלביה, ואם גם שם הי' מביא השוואות מגירושין ומשכנתאות (כי אנחנו מחוייבים בכך)
תוקן על ידי - אתנחתא - 16/08/2005 0:40:19
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:37 |
|
| |
אור נערב, אני מוצא את הדברים שלך מאוד מרגשים. אני מבין מדוע הפורום הזה מפחד מפוליטיקה, אבל מעולם לא הבנתי מדוע הוא מפחד מרגש. רציתי לשאול - האם אכן האמנת שהתהליך של ההתנתקות יגיע לקו הגמר, האם אצלך או בסביבתך הייתה תחושה ש"זה לא יכול לקרות", "היה לא תהיה" כמו שאמר הרב אליהו, ואולי זו תחושה שעדיין קיימת.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:50 |
|
| |
שחרית,
שוב אני מבקש להמנע מהתייחסות לטעונים שהבאת. יש מה לומר עליהם - אבל זה יזיק לאשכול ולכן אמנע.
מה שכן יש לי להגיד, זהו שיש כאן שיפוט במקום אמירה כנה. דיבור במושגים של אמת מוחלטת אם תרצי, ומשונה שהם באים ממי שלכאורה דוגלת בפלורליזם והבנת הזולת וסיפורו. האם הבנת המניעים והצרכים הלאומיים והאנושיים נכונים מבחינתך רק כלפי הסבל של הערבים / השמאל? האם אינך יכולה להתייחס לסבל "ימני" בלי יש להזדעק על זה ש"אנחנו סבלנו יותר"? האם מה שאת מחפשת זה רשימה של מקרים שהימין סבל מידי השמאל במאה השנה האחרונות? אם כן - זהו לא נושא האשכול.
האלימות בין שמאל לימין, מציאות, הצדקה אידאולוגית, השוואות היסטוריות וכו', איננו בשום פנים ואופן נושא האשכול.
לעומת זאת התחושות שעולות אל מול האלימות הזאת או החחש ממנה - הם כן. ואני מקווה שההבדל מובן וברור.
הנושא הוא - מה את מרגישה בהקשר להתנתקות. איזה מחשבות ותחושות קיומיות זה מעלה בך. לא הביקורת שלך עלי, על החברה לי ועל מה שאני מייצג. וגם לא הפוך.
אם תצליחי לומר את כל הדברים שאמרת עד כה להפוך ממשהו שנראה כהתפלמסות וויכוח לאמירה אישית אוטנטית - זה בהחלט יתאים ויעשיר ואשמח בזה מאד - גם אם זה יפגע בי מבחינה מסויימת.
בידידות,
אור נערב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 01:08 |
|
| |
אור נערב יקר,
אקדים ואומר שאני שוהה כרגע בחו"ל וקצת מנותק מההתרחשויות בשטח. אני סבור שהמהלך שאתה ומשפחתך קרבן שלו, הוא מהלך נכון.
ובכל זאת,
אני כואב את כאבך/ם. בתקופה האחרונה, אני מבחין שכל מיני 'ידיעות מהשטח' שמגיעות אלי דרך אמצעי התקשורת, גורמות לי למבוכה וצער במידה רבה יותר מאסונות בלתי-הפיכים שאמצעי התקשורת מלאים בהם. ושוב, למרות שבעיני המהלך הוא הכרחי ונכון.
יצא לי להכיר את ישובך מורג במסגרת שירות מילואים של חודש בשיאה של אינתיפאדת אל-אקצה. הפלוגה שלנו אף הצליחה לסכל ניסיון חדירה של מחבל לישוב (בסיוע כמה מה שנראה כנסים או מזל...). אני מוכרח לציין, שבניגוד למקומות אחרים שזכיתי להשתתף בהגנה עליהם, לא נתקלתי במורג בשנאת זרים פתולוגית או בחתירה מתמדת לעימות עם צה"ל. התחושה של כלל החיילים היתה שמדובר בחומר אנושי שונה לטובה מאשר במקומות אחרים.
היכולת שלכם לקיים חיים נורמליים במציאות כה מטורפת מעוררת הערצה.
כיון שהעברתי חלק מהמזן הפנוי בבית הכנסת המקומי, ואף יצא לי להחליף כמה מילים עם אברכי 'תורת חיים' שלמדו שם במשך היום, יתכן אף שאנו מכירים ולו 'בפנים'.
אני סבור שחלק ניכר מציבור תומכי ההתנתקות מזלזל בכאב שלכם, בעיקר בגלל שהוא לא מבין את משמעותו. אם היה מדובר ב'מעבר דירה' גרידא, יש אולי מקום לזלזול. הבעיה היא שמדובר ביותר מזה: בשבירה של חזון, בהתפכחות כואבת מחזון גאולה שגדלו עליו דורות רבים בגוש ומחוצה לו. אני, שמכיר את האמונה הזו והמאמינים האלו ובא מהחברה הזו, יכול להבין את עומק השבר ולגלות אמתפיה. ישראלים רבים אחרים לא מבינים, ואולי מכאן תחושת חוסר האיכפתיות. אני מקוה בשבילכם ובשביל עם ישראל שתצאו/נצא מזה כמה שיותר מהר.
כואב לי במיוחד הניצול הציני של הנאיביות הדתית-לאומית. הרי, מי שמשך אתכם בבלוריתכם להתיישב שם היו ממשלות ישראל - במקרה של מורג דומני שממשלת גולדה מאיר - אתם רצתם בחדוה ופיתחם חזון עד שאותו ממסד ציני החליט לעצור לכם אותו. זה די כואב, אבל על נאיביות משלמים לעיתים מחיר יקר.
ובכל זאת, גם בשעה קשה כזו עליך להבין את הצד השני:
א. את אותם אנשים שסברו שאין זכות קיום לישובכם הקטן בין רפיח וחאן יונס, ובכל זאת, עזבו משפחה, אשה, ילדים, הורים - סיכנו את חיהם ולפעמים קיפחו אותם, בשביל לאפשר לכם חיים תקינים. ויש רבים כאלו, גם אם הם לא חוסמים כבישים או עונדים סרטים כתומים.
ב. את הבעיה הפלשתינאית שמאיימת עלינו מוסרית ודמוגרפית ואשר דרככם לא ניסתה לתת לה פיתרון מלבד ציפיה עמומה לאיזה נס שיעלים אותה. הנפנוף המתמשך הזה בטיעון שלערבים יש לאן ללכת, מה שלא ממש ברור, נשמע די מוזר לשמע צערכם על העקירה. עקירת ערבים לאו שמיה עקירה?
ג. את חוסר הנכונות שלכם להכיר בערכים של 'האחר' ויצירת זיהוי מתנשא של ערכי=מתנחל, הא ותו לא, וכל השאר הם נהנתנים/תבוסתנים/גויים דוברי עברית , חיילים שקטים שלא מטעם עצמם בתהליך הגאולה.
ד. את חוסר הנכונות שלכם לקבל את כללי המשחק הדמוקרטי כתשתית מחייבת.
ה. חוסר הצדק לטעמי בטענות חלק מהמתישבים שהגיעו לגוש בשנים האחרונות כאשר לפחות מתקופת אוסלו (הסכם שנתקבל ע"י ממשלות ישראל משמאל ומימין) גורלו הסופי של הגוש נקבע. האם מי שהגיע לגוש לפני, נניח, 7 שנים יכול לזעוק זעקה אותנטית של קוזאק נגזל? איני יודע מהמ המצב בישובים אחרים, במורג התחושה שלי הייתה שרוב מוחלט של המשפחות הם משפחות אברכים שבאו לחזק את הישוב בתקופה האחרונה.
אני מקוה שבעתיד תדעו/נדע להסיק את המסקנות.
בלי כל קשר, קבלו חיבוק גדול. אני סבור שחרף אי ההסכמה אתם חלק מחוד החנית של מדינת ישראל וכולנו זקוקים לכם.
תהיו חזקים.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 01:22 |
|
| |
מורי ורבותי.
אודה ולא אבוש - ואני רואה שגם ידידי מואדיב ואני מבין שגם גם_וגם- שהסיבה שאיני מוחק את האשכול כי לבי חלש ולא עומד בפני דמעת אדם (כן כן בכונה איני אומר יהודי...) גם אני התרגשתי מדברי אור נערב. וגם מופעלים עלי לחצים לאפשר דיון פוליטי. לא אני עמדתי בפרץ כל הזמן הזה. בהתחלה עוד ניסיתי ואחרי זה נפלתי שדוד לדמעות .
אבל יש בי הכח עדיין למחוק את האשכול אם מדמעות של אור נערב ומכאב הכותב האנונימי, זה יהפוך לאשכול ניגוח. גם אם הוא מכוסה בפסאדו הסטוריה.
יש בנפשכם להזדהות עם כאב, עם שבר, ניחא. אם יהפוך אשכול זה לניגוח פוליטי הוא ימחק. ואם כל כך חפצים אתם בעידודו של אור נערב הרי בודאי לא תעשו זאת.
ולך אור נערב. מה אוכל לומר לך שלא אמרתי באישי?
אני לא חושב שזה כצעקתך! אבל אני לא מתווכח על כאבך! אתה כואב, רע לך! נכון, וכואב אני את כאבך.
כואב אני -לא באותה מידה- את כאב הכותב האנונימי גם הוא מרגיש שעקרו והשחיתו את עמו וגאותו.
כואב אני גם את כאב האמא הפלסטינית, את הילד הפלסטיני הנאנק מכאבים על לא עוול בכפו.
אתנחתא. יש כאן יותר אשכולות בעלי תוכן וענין מאשר פיקנטריה גם אם הפיקנטריה מושכת לפעמים. זהו האדם.
טוב שמצאת מקום "להכניס" ,בתוך כל הבכי, לעצכ"ח.
תוקן על ידי - קעלעמר - 16/08/2005 1:23:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 01:22 |
|
| |
שחרית,
אני מקווה שדברי הקודמים לא היו תוקפניים יתר על המדה...
ואני רוצה להוסיף משהו עקרוני ביחס למה שאמרת, גם משום שזה עקרוני למה שאני מנסה לעשות כאן.
אמר יבוסי:
<קשה להעלות על הדעת התרה כלשהי של הסכסוך בארץ ישראל, שאין בה הגירה כזו או אחרת של בני אדם (כולל הגירה בתכריכים). השמות אינם ידועים מראש, כשם ששמות קרבנות במלחמה מתגלים רק במהלכה או, להבדיל,שמות הזוכים בפיס. ידוע רק שיהיו כאלה>
הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, כפי שאוהבים לקרוא לו היום, מורכב משום שהוא מורכב (שנון!) על גבי תקוותיהם הקולקטיביות המנוגדות של שתי אוכלוסיות אתניות. ששתיהן מוכנות לפגוע בזולת כדי להשיג את מטרותיהם. ואני מקווה שברור שאינני אומר זאת מתוך דעה אישית, שמשווה אובייקטיבית בין הצדדים.
גם הסכסוך בתוך החברה הישראלית בין הימין/דתיים לשמאל/חילונים, הוא סכסוך שמורכב על תקוות וחרדות קיומיות עמוקות, וגם בשמו נעשו פעולות איבה משני הצדדים.
אני חושב שכדי להתקדם, חובה עלינו לעבור שלב שבו כל אחד יבין את מצוקותיו של הזולת. ואפילו כאשר הוא עצמו גורם להם - ואפילו כאשר הוא חושב שזה בצדק, ומתוך הגיון צרוף.
אני חושב שהרבה מהמציאות הרעה שאנו בה, הוא תוצאה של אטימות. אם אנשים היו באמת - אבל ב א מ ת מבינים איפה הזולת עומד. מה עובר עליו. היה מתחיל תהליך של התרככות. ובסופו של דבר אם ירצה ה' - וכשירצה גם של שלום אמיתי - קודם כל שלום בינינו.
ולזה שואף אשכול צנוע זה.
ואם לומר בכל זאת משהו שיפוטי מעט - מי שלא מסוגל בשום אופן, ולו לרגע אחד, להבין את מצוקת הזולת - בגלל חרדה קיומית - היה ראוי שיעשה "תשובה" כלשהי. ובכל אופן אני מבקש ממנו שלא יכתוב באשכול זה.
ויהי רצון שתרבה הדעת וירבה השלום - ממקור השלום העליון.
אמן
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 01:40 |
|
| |
ממללא -
שוב, אני מבקש - כל עוד אני יכול (... ולא כיבו לי את קוי הטלפון...) - להמנע מקו שאני שומע בדבריך.
הרי ברור לך שבתוך כל הסעיפים שהעלת יש כמה נושאים טובים שיכולם לפרנס כמה אשכולות בעצכ"ח. ויהיה לי מה לומר בהם. וגם לך ולאחרים. היחס ל"אחר", היחס ללא-יהודי ביהדות, הבעיה הדמוגרפית ופתרונה, דמוקרטיה, יהדות ומדינת ישראל (בעצמו יכול להכיל שלושה נושאים). אינך מצפה לתשובה באשכול זה - אני מקווה... ולכן הדברים לא כ"כ הוגנים.
ואני שוב מנסה להבהיר כוונתי.
רגשות ותחושת קיומיות, סיפורים אישיים, זה לא הגיגים ושאלות אינטלקטואליות חשש פוליטיות לא לגמרי אפויות.
אם תוכל להרחיב על תחושות, רגשות, משהו פנימי ממך - ביחס לחויות שהזכרת - זה לעניין. לפחדים וחששות שלך. אבל הצגת את הדברים לא כחשש - מהזוית האישית האינדיבידואלית שלך - אלא כשאלה כלפי, שבאה לשמוט את הקרקע כביכול מתחת לצידוק שלי לסבל שאני חש.
ובכן הרעיון הוא (שוב!) שאינני מחפש הצדקה לתחושת המצוקה. איני מחפש - באשכול זה - שמישהו ישפוט אותי או אני אותו. אני מחפש תחושות של אנשים שונים ממקומות שונים ביחס לסיטואציה נתונה.
הויכוח במקום כזה איננו אפשרי. בשביל ויכוח או דיון - בעצכ"ח - צריך נקודת מוצא ברורה, וכלים לוגיים ברורים. אותה אוירה שבד"כ דומה למה שחכמי עצכ"ח דורשים מדי פעם בלשון כזו או אחרת. צריך אויר העניינית. ואוירה עניינית לא מאפשרת להעלות בכנות את התחושות והרגשות שמאחורי או מתחת לנקודות הענייניות. אני מקווה שזה מובן למרות המסורבלות...
בקיצור:
לא לויכוח!
אנא להביא תחושות, סיפורים וכו' ולא להתוכח עם תחושות כאלו כשהן עולות. לגיטימי להביא מול תחושה אוטנטית - תחושה אוטנטית מנוגדת. לא לגיטימי לשלול תחושה קיומית בטעון לוגי ושאלות אינטלקטואליות. לפחות לא באשכול זה.
בידידות,
אור נערב
אני מקווה שזה מובן והגיוני.
אור נערב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 02:15 |
|
| |
קעלעמער, ידידי היקר,
אני רוצה להפנות לדבריו של זריחת עץ, שאמר: אני מבין למה הפורום חושש מפוליטיקה אבל לא מבין למה הם חוששים מרגש.
אינני חושב, באמת, שאשכול זה הוא "פוליטיקה". אני מנסה להעלות מרחב ששיך לתחום של הרגש. אבל גם לא רק. זה גם לא אשכול רגשי. אני מנסה ליצור מה שאני קורא מרחב קיומי.
העניין הוא שלדעתי, דבר ברור הוא, שמאחורי כל עמדה אינטלקטואלית, הגיונית, יש רקע קיומי. יש עולם של רגשות, תחושות וחוויות, וגם איזו שהיא עמדה עצמית פנימית ייחודית.
הנסיון האינטלקטואלי להתעלם מזה, ו"לשחק אותה" אובייקטיבי לגמרי, הוא בעיני גם לא מוצלח, אבל חמור מזה, הוא מהווה בסיס לעיקום האמת ולמניעת יכולת לתקשורת אמיתית.
בהודאה בסובייקטיביות האנושית באשר היא יש ענווה, שמפנה מקום לאנשים לחיות זה לצד זה - יחד.
ואני חושב שיש מקום - גם לאנשים חושבים - להקדיש מדי פעם (לא יותר מדי... ;-) מקום לעיסוק והקשבה למה שעומד מאחורי השיח האינטלקטואלי. בתחושות האישיות. וכאמור, ההתנתקות היא הזדמנות בולטת - לטעמי.
אינני יודע כמה "זמן" יחזיק אשכול זה מעמד. אני קצת פרנואידי בעניין... אבל אני באמת חפץ בזה שתתקדם היכולת שלנו לדון בצורה כזאת, שנובעת ממקום אמיתי מאד. לטעמי, הרבה יותר אמיתי מהרבה דיונים אינטלקטואליים. ואני מקווה שגם הדיון האינטלקטואלי יעמיק ויעשיר כתוצאה מקיומו של דיון קיומי לידו.
אור נערב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 02:26 |
|
| |
אור יקר.
לא אמרתי שזה אשכול על פוליטיקה. הזהרתי מפני הפיכתו לכזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 02:39 |
|
| |
ב"ה.
אור נערב,
קודם כל, חיבוק. חיבוק גדול. לא חשוב מה נכון ומה צודק - כואב לך. וכשכואב למישהו, לא חשוב למה ומי אשם, יש לקרבו, לחבקו, לאמצו אל הלב.
בהודעתך השני'ה הרגשת צורך להסביר התאמתו של אשכול 'רגשי' לפורום בו חושבים:
- "חשבתי, מה ההצדקה לאשכול כזה בפורום "עצור כאן חושבים", ולא "מרגישים" או "חשים". שאלה טובה כמובן." -
אינני חושב שמחשבה עומדת בסתירה לרגש. המחשבה היא אחת מדרכי הביטוי וההמללה של הרגש בדיוק כמו של רעיון שכלי.
ועתה מעט מתחושותי:
כתבתי פעם, באשכול אחר, "רחוק אני מאור נערב, כרחוק מזרח ממערב". הכוונה היתה לדעות. אז לא ידעתי כמה אמת גיאוגרפית יש באמירה זו.
הפעם האחרונה בה ביקרתי בגוש קטיף, היתה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. אף שמזדהה אני עם רגשותיכם, הם בהחלט קהו עם השנים (והמרחק).
בכל התקופה האחרונה, עלה גוש קטיף לשיחה פעמים רבות. הוא עלה בעיקר בהיבט הרעיוני-אידיאולוגי או בהיבט המעשי-פוליטי.
היום ניעורו בי רגשות למראה שתי סצינות ששודרו בתקשורת. שתיהן הביאו להבזקי זיכרון, קשים לי מבחינה רגשית, מהלווייתה של אמי ע"ה.
האחת בה נראה תושב הגוש (מורג, אם אינני טועה), מקבל את צו הפינוי. הוא עמד שם בשקט. קפוא. מין התנתקות רגשית. וקרע קריעה... גם אני עמדתי אז בשקט. קפוא. מנותק. וקרעתי קריעה. האקט הזה בעצם עושה את הדבר למוחשי. זה קורה. זה לא רק סיוט שיחלוף, זה לא רק דיבורים על, זה זה!
השני'ה, קודם לכן, בה נראה המחסום, מחסום כיסופים (אה! כמה סימלי השם הזה. כיסופים-געגועים. כיסופים-בושה), יורד לאיטו וסוגר את פרשת ההתיישבות היהודית בחבל עזה. סתימת הגולל. רגע הפרידה החד והכואב. הרגע בו הרגשתי לראשונה בצורה מוחשית את הפרידה הצורבת. אני כאן, היא שם...
קשה לי גם לראות את מצוקתם של אנשי כוחות הביטחון. אני משוכנע כי רבים מהם פשוט 'נקרעים'. במסגרת אשכול זה אין מקום לדיון במידת צדקתן ויעילותן של הפניות אליהם, אך אי-אפשר להתעלם מן הצד הרגשי שבהן. אינני יודע אם הייתי מצליח להישאר מאופק כמוהם. בעצם, אינני יודע אם הייתי מצליח להפנות אליהם את הקריאות ואת הצעקות.
מקווה שיהי'ה לכולכם רק טוב!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 04:07 |
|
| |
בעזהי"ת
_____________________________________________________
ומה ה' דורשׁ ממך כי אם עשׂות משׁפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.
קעלעמר
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 16/08/2005 6:35:52
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 07:28 |
|
| |
הנה עוד משהו שכתבה אשה בדמע!
יב בשבט תשס"ב
אישה ילדה ילד מת במחסום
אפשר לחזור על המשפט הזה
שוב ומהר ושוב
כמו
שרה שרה שיר שמח
אישה ילדה ילד מת במחסום.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 08:08 |
|
| |
אור,
זה בסדר, מקובלני שאין שופטים אדם בשעת צערו.
[וחוץ הקשר בין טענותיך ובין דבריי הוא כחוט השערה הדקה מאד במקרה הטוב, כך שבאמת אין מה להתנצל]
באשר להזמנתך שאכתוב מתחושותיי ומרגשותיי ומתובנותיי, אני מודה לך, אבל נאצלת לפרוש מקיומה, שכן דומני שבעת הזו, אתה עסוק בעיקר בצער שלך ואולי לא פנוי לרגשות מסוג אחר. למשל כמו אלה במאמר שהביא נאך או בשיר שהביא. וזה מובן בעיניי [כשאני מאד משתדלת].
תוקן על ידי - שחרית - 16/08/2005 8:08:39
|
|
|
|
|
