רגשות ותחושות ביחס להתנתקות (זהירות!)

קעלמער,

משתתפי הפורום הם בני אדם ולא מכונות-דעת, ולכן חובה לאפשר אשכול מעין זה. לא ייתכן ששאלת ההתנתקות תעבור על יד הפורום כאילו מדובר באירוע בחלל החיצון. אם כל האש והדמעות יתנקזו לאשכול אחד - יהא זה שכרנו.


אור נערב,

לגוף העניין - יכול להיות שבהתנתקות תהיה תועלת (אני הולך ומשתכנע שאין סיכוי), אך לכל הדעות התהליך נעשה בצורה שלומיאלית, תוך רמיסה גסה של רגשות וזכויות, גם היכן שזה לא היה הכרחי. למה? כי זה מנוהל ע"י ישראלים, וישראלים, כשהם רואים לפלפים, הם נוטים לדרוך עליהם. המתנחלים והימין גילו את לפלפיותם במיטבה בכל הפואטיות המגוחכת הזו של "בלי אלימות" ו"באהבה", שאתה מייצג כאן בטונים אופייניים. הרצון למצוא חן בעיני הציבור החילוני והרצון לרחוץ בנקיון כפיים אם יארע "הרצח הבא" היה חזק באותה מידה (ואולי יותר) מאשר הרצון לבטל את התכנית. זו הפגנה בוטה של חולשה, שהזמינה את הטורף לטרוף.

ממה נפשך: אם ההחלטה היא רק גרועה אבל חוקית - קבל את המהלך החוקי וציית לו, גם אם בחירוק שיניים. ואם הוא לא רק גרוע אלא גם בלתי חוקי - הרי שהפעלת הכח נגד המתנחלים היא אלימות בלתי-חוקית, ואין שום סיבה שלא להפעיל כח נגדי.

תחליטו!

אידך גיסא

אידך גיסא,
נראה לי שאתה טועה כאן בגדול (שלא לדבר על הפשטנות המופרזת בגישת האו-או שאתה מציע). הענין הוא כזה: בצבור מתנגדי הנסיגה היו שתי גישות, שלא הצליחו לגבש קו משותף. האחת העריכה שהדרך לסיכול התכנית היא גיוס אהדה צבורית; השניה העריכה שהדרך היא כוח. שתיהן נכשלו כשלון חרוץ. הראשונה, שלה אתה מיחס את הלפלפיות, משתלבת היטב באידאולוגיה הממלכתית הישנה והטובה של הציונות הדתית, אבל היתה מועדת מלכתחילה להכשל, משום שהצבור הרחב לא יאבק על המשך האחיזה ברצועה. השניה לא העריכה נכון את העוצמה של המנגנון; עשרות שנים של מאבקים רפים של השלטון במאחזים, על הגבעות ובמקומות אחרים שכנעו אותה במין תאורית קורי עכביש כזו, לפיה מספיק להפגין קצת נחישות - והמדינה מתקפלת. הם גילו מאוחר מדי שהמדינה היא גוף שיש לו עוצמה רבה, כאשר הוא מחליט להשתמש בה. מעבר לכך, גישה זו התנגשה אידאולוגית במה שהצבור הסרוג חינך אליו במשך עשרות שנים, ומשום כך לא יכלה לסחוף אחריה את כל המתנגדים (אולי אפילו לא את רובם, כפי שתעיד שוליותה של תופעת הסרבנות).

סיבה מרכזית, אולי, לכשלון היא הרגליים ששמו חסידי שתי הגישות אלה לאלה. בכל פעם שחסידי "האהבה המנצחת" חשבו שהם משיגים קצת אמפטיה, באו כמה חוסמי כבישים או מיידי אבנים בפצוע, והרסו הכל; ובכל פעם שחסידי הכח איימו להאבק בצה"ל, לחסום את המדינה וכו' ראו המתונים כיצד מאבקם עומד לעלות בעשן האיבה הצבורית לכל מי שמעז להרים יד על חייל, ועשו הכל כדי למנוע את העימות. בכפר מימון לפני חודש הגיעה המחאה לשיאה; ידם של המתונים היתה על העליונה, והעימות לא פרץ. מאז הלכה המחאה ונחלשה. כך או אחרת, למתנגדים לא היה מלכתחילה סכוי של ממש. תנאי הכרחי להצלחתו של מאבק כזה הוא תמיכה צבורית פעילה. בהעדרה של זו, הקרב היה כמעט אבוד מראש.

אגב, לגבי הדורסנות - את הסיבה לה אפשר לתמצת בשתי מלים: אריק שרון. זה האיש, וזו דרכו.

טועה בגדול?? הרי כל התיאור שלך רק מאשר את מה שאמרתי, אלא שאתה תורם הסבר נלווה, שמרחיב את התמונה. נו, שוין.

אידך גיסא

ב"ה.

לאחר כ"כ הרבה תמרורי אזהרה, ולאחר הסברים כה רבים על כוונת האשכול, אני מוצא טעם לפגם בהודעות האחרונות:

שחרית, נתבקשנו להביע את רגשותנו. לא ללחוץ בחוסר רגישות על מורסות הרגש של האחר. הודעותיך, זו האחרונה בעיקר, ויותר מכך סגנונן - היו כאלה, לטעמי.

אידך גיסא ובעקבותיו גו"ג, נסחפתם להיבט הפוליטי. אני כותב זאת משום שאני שותף לדברי אידך גיסא לקעלמער בתחילת הודעתו:
"משתתפי הפורום הם בני אדם ולא מכונות-דעת, ולכן חובה לאפשר אשכול מעין זה. לא ייתכן ששאלת ההתנתקות תעבור על יד הפורום כאילו מדובר באירוע בחלל החיצון. אם כל האש והדמעות יתנקזו לאשכול אחד - יהא זה שכרנו."

איד"ג,
אולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב, אבל אתה התיחסת למתנגדים כגוש אחד, לא נתת דעתך על האידאולוגיה שברקע ועוד. בכל מקרה, בעקבות הערתו של ירמיהו, לא נהפוך את זה לאשכול "למה הובסנו" נוסף.

לא יכולתי לקרוא את האשכול, לאחר הודעת הפתיחה של אור נערב.

איני יכול לצפות בתמונות בטלויזיה.

איני יכול לקרוא עיתונים.

אוי מה היה לנו.

אור נערב,

לבי אתך, ועם משפחתך. לבי עם חברי הטובים תושבי נצרים, קרובי משפחתי תושבי כפר דרום, ואחי היהודים, השרויים בצרה ובמצוקה.

עולות במוחי המלים מתוך נעילה של יום הכיפורים,

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות
שתשים דמעותינו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזירות אכזריות
כי לך לבד עינינו תלויות


כמה דמעות יש לנו השנה, למלא בהן את נאד הדמעות ששומר ריבונו של עולם תחת כסא כבודו.






(מחקתי את החתימה...)

מכיוון שכעת אומרים שהגירוש יתחיל מחר - יום רביעי בבוקר מנווה דקלים בה אני חי, יתכן - ואם שום דבר לא יקרה וימנע את הגירוש - שקולי יושתק לזמן מה (וכל אחד ירגיש עם זה מה שמתאים לו).
בכל אופן אני מנסה לכתוב כל עוד יש לי אפשרות.

שחרית -
<באשר להזמנתך שאכתוב מתחושותיי ומרגשותיי ומתובנותיי, אני מודה לך, אבל נאצלת לפרוש מקיומה, שכן דומני שבעת הזו, אתה עסוק בעיקר בצער שלך ואולי לא פנוי לרגשות מסוג אחר. למשל כמו אלה במאמר שהביא נאך או בשיר שהביא. וזה מובן בעיניי [כשאני מאד משתדלת].>
ובכן אני רק אעיר, שנדמה לי שאני עושה מאמץ עילאי להכיל גם תחושת מנוגדות לשלי, גם ואולי דווקא בעת הזאת אני מנסה לעשות מעשה שהוא בעיני כמין תיקון.
מה שאני מרגיש - וחושב - שאת אטומה לרגשות מסוג אחר. שלי. וגם לא כ"כ מעוניינת להביא את רגשותייך שלך. שזה כמובן זכותך המלאה. אין שום כח והצדקה למישהו לכוף על מישהו אחר לדון באמת הפנימית שלו. אבל מצד שני לבוא ולשלול ולהמעיט ממה שאני מנסה לעשות מכיוון שלך אין מקום להחיל את זה - זה מקומם. אלו התחושות שלי.
את גם לא יכולה "להחליט" עבורי אם יש לי מקום או לא. אני אמרתי שאני משתדל ליצור אצלי מקום לשמוע ולהקשיב. גדרתי מראש נסיון לשלול דברים (אוטנטיים, רגשים וכו') של "הצד השני" - יעני לצורך העניין את. ואת מכתיבה לי שאין לי.

אידך (וגם וגם) -
כאמור, אני לא אתייחס לשאלה כשאלה של אנליזה של המצב וכו' - דבר שמתאים לאשכול אחר.
אני אתאר את תחושותי, כמי שבמדה מסויימת חלק מהציבור עליו אתה מדבר (ושהולך להיות מגורש ח"ו).

אכפת לי מעם ישראל, אני מאמין בערך של שלמות האומה. אני מרגיש זאת. זה לא "הצגה", וזה לא נסיון להתיפיף. אני מרקע כהניסטי, כאידאולוג. אני אישית לא גדלתי במקום בו היה צורך להראות נחמד. אז הגם שיש לי צורך נפשי להיות מקובל, כבוד עצמי, וכו' - זה צרכים אנושיים ששותפים לכל אדם באשר הוא.
אני באמת מאמין היום שגם למי שכתב את "קול דממה דקה" יש אמת פנימית, שזה מה שהיא אומרת. להתווכח על מדת בהירותה, על מקומה בהקשר הרחב, זה באמת מצריך מרחב מהסוג שעצכ"ח בנה - בדרך "הרגילה". יש מקום בו קודם כל מנסים להבין על מה מדובר בכלל. למצוא נקודת אחיזה. לקבל שיש לזה מקום בעולם. להבין באמת. אחר כך אפשר להתווכח. זה גם מה שניסיתי לומר באשכול שלושה כוחות.

אז כאמור באמת אני כואב היום את הקרע בעם. באמת הייתי רוצה שלום - אבל שלום בינינו. וזה קול פנימי ואמיתי של הציבור הזה - הדתי לאומי. באמת תחושה של אחריות לאומית. באמת תחושה של אחווה, של הכלל. אפשר להתייחס למלים הללו כסיסמאות נבובות ומעצבנות, ולפעמים הם אכן כאלה. אבל לפעמים אהם אמיתיות מאד. ועכשיו כשאני אומר אותם - הם ממקום קיומי.

ומצד שני יש את הנאמנות לארץ ישראל. למקום. הצער הנורא שבעקריה מארץ ישראל. הבגידה בארץ. התחושה שהאדמה והארץ הם חלק מהקיום שלי. חלק מהזהות שלי. שהגאולה שלנו כעם קשורה בקשר הדוק לגאולת האדמה, ושהגאולה שלי כפרט קשורה לארץ הזאת.

ויש חלומות. אני חולם על הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת. זה חלק מתשתית שלי. כילד. אני חולם על שתי גדול לירדן. אני חולם על בית המקדש. וזה בתפילה שלי (הרשמית אגב, בסידור רגיל).

והנה - אותם אנשים שמאמינים גם באומה וגם בארץ, וגם נאמנים למדינה ומאמינים בקדושה שיש בעצם הריבונות הישראלית שלאחר גלות - נתקלים בהתנגשות אדירים בין שניים מיסודות אמונתם. לפחות לכאורה.

אני נתקל. אני מרגיש שאני צריך להחליט בין נאמנות מוחלטת לארץ ול(חלק מה)ערכים הדתיים שלי, ואולי לבחור באלימות ואפילו מלחמה ממשית באחיי, לבין נאמנות מוחלטת לעם ולמדינה ול(חלק אחר מה)ערכים הדתיים שלי, ולהכנע ללא קרב. להוריד דגלים. אני מקווה שמובן שנפשית ורוחנית זה לא פשוט.

אני בוחר במשהו שהוא האמת הפנימית שלי (ואני חושב שזה גם מחובר למה שקורה בציבור, אבל זה לא הנושא), וזהו נסיון בכל זאת ולמרות הכל להיות באיזה אופן נאמן לשני הצדדים. מה שאומר שאני באמת לא בדיוק יודע מה אני רוצה. ומצד שני אני יודע בדיוק.
מה שרציתי לומר שלמרות שיש בזה לפלפיות מעצבנת - אני חושב שיש בזה גם דברים אמיתיים ויפים.

בכל אופן, אני עכשיו ככל הנראה חותם את דברי. אנסה בערב עוד פעם.
אור נערב

אור נערב כתבת לשחרית,
"מה שאני מרגיש - וחושב - שאת אטומה לרגשות מסוג אחר. שלי. וגם לא כ"כ מעוניינת להביא את רגשותייך שלך. שזה כמובן זכותך המלאה. אין שום כח והצדקה למישהו לכוף על מישהו אחר לדון באמת הפנימית שלו. אבל מצד שני לבוא ולשלול ולהמעיט ממה שאני מנסה לעשות מכיוון שלך אין מקום להחיל את זה - זה מקומם. אלו התחושות שלי."

דומני שאתה טועה . אין תופסים אדם בשעת צערו, אבל ביקשת נורא נורא, לא להפוך אשכול זה לאשכול חבטות. אבל לך היה מאד קשה להמנע מלחבוט ביריבתך האידאולוגית.
כן , שחרית ,אם יורשה לי לייצגה למרות שלא מונתי לכך, כואבת באמת ובתמים את כאבך.
אבל אולי משל יעשה את העבודה.
בעיניה ההשתחחרות מעזה היא כמו ניתוח להסרת ציסטה לילד. זה כואב הילד בוכה אך בסופו של דבר תבא שמחה לעולם. ולכן לא שאינה משתתפת בצערך,היא פשוט מנסה ,ללא הועיל, לשים לך פופורציות וסדר עדיפויות. אולי סוף כל סוף נחזור לשפיות ונפסיק להגרר אחרי אמונות הבל ומשאות שוא ומדוחי משיחיות.

אור נערב,

כפי שכתבתי, במישור הרגשי אני איתכם. לבי נצבט למראה כל ילד/ה בוכים או מבוגרים כואבים. אני רואה את מצבנו כעם כעת כחולה לפני ניתוח, ניתוח שברור שיכאיב ויותיר צלקות בולטות, אך יש סיכוי שיטיב את מצבו של החולה. גם אם הניתוח יצליח, הכאב והצלקות ישארו.

אתה צריך להבין שגם לצד השני יש רגשות שפועלים אולי לכיוון ההפוך. כשאני רואה נער צעיר שחותך את ורידיו, מה שבעיניך מהווה אולי שיא של מסירות נפש נעלה - בעיני זה פועל יוצא שלילי ביותר (בעדינות) של תפיסת עולם שגויה לטעמי, שמבכרת פיסת קרקע מסויימת על פני חיים. אתה צריך להבין שעם כל האמפתיה, רוב האנשים בישראל חוו וחווים מעברים ועקירות ולא מסוגלים להתחבר לראיית העקירה הזו, קשה וכואבת ככל שתהיה, לאסון או אפילו לגלות.

אני אתן לך עוד סיטואציה שיושבת לי בלב מימי שירותי שם: ילד שיחק בגן השעשועים של מורג, כמה מטרים ממגורי החיילים, ומצא רימון שבמקרה לא התפוצץ עם איזה מחבל. ילד אחר אולי בן חמש נתן לנו תדריך נשק והסביר לנו במקצועיות מה ההבדל בין מרגמה-נפיץ למרגמה-עשן או תאורה. אתה צריך להבין שמנקודת המבט שלנו זה מעורר רחמים כלפי הילד שזה מה שמעסיק אותו כילד. אז אולי עכשיו הוא בוכה, אבל אני מאמין או לפחות מקוה שהוא הולך לעתיד טוב יותר.

הלואי.

ב"ה.

ממללא,

לדבריך האחרונים הי'ה מקום לדעתי, אם להינתקות הפיסית, הגיאוגרפית, היתה מתלווה גם הינתקות אידיאולוגית, אמונית.
אם ביחד עם קריעת המתיישבים מאותו חבל ארץ, שבעיניך ובעיני רבים אחרים הוא מיותר, עד שהעז אחד העיתונאים לכנותו גוש ממאיר, היו קורעים אותם גם מאמונתם הרואה בחבל ארץ זה מקום קדוש, חשוב מבחינה אסטרטגית, מקור ברכה ובעיקר מולדת ובית.
אז הי'ה אפשר לחשוב על עתיד טוב יותר, בעיניך.

אבל אני מניח שבהינתקות רעיונית גם אתה אינך דוגל.
האנשים האלה ימשיכו לחנך את עצמם ואת ילדיהם באותה דרך שלא עזבו. הם ימשיכו להתגעגע למקומות הללו. הם ימשיכו להאמין כי צריך לנסות וליישב כל חבל ארץ. הם יעבירו גם לילדיהם את התחושות שלהם. הם בוכים עכשיו, וימשיכו לבַכות את המהלך הזה גם בעתיד. הם ימצאו "מורג" חרוץ חדש. בני החמש ימשיכו לעסוק ב"מרגמה" לסוגי'ה. עד לעת בוא גאולת "וכתתו חרבותם" - בכל משמעות שתרצה להעניק לה.

אין טעם לכפות על אלה, את העתיד הטוב בעיני אלה.