ובכן, לעולם לא ממש יוצאים מזה. אבל לומדים לחיות עם זה. דפוסים שהוטבעו בנו בילדותנו, הריהם כמו צבע שיער - כמה שנצבע בצבע מוצלח יותר, הצבע האמיתי תמיד יבצבץ בסופו של דבר, ונצטרך להתחיל מהתחלה...
אבל לומדים לחיות עם זה. לומדים לא לזרוק על בעל/ילדים/חמות/חברה טובה/בוס/מנהלת בי"ס/שכנה האשמות על דברים שבעצם ההורים אשמו לנו, בדרך כלל מקוצר ראות ולא מלב רע.
לומדים לסלוח.
לומדים לזהות איפה אני באמת לא יכולה, ואיפה זה הביקורת והחוסר אמון שהטביעו בי, וזה עוזר לפעמים כן לנסות, להפריד לרגע, עכשיו שאנחנו בוגרים.
לומדים לא לעשות את זה לאחרים בכלל, ולהפחית ביקורת מילדינו שלנו בפרט.
לומדים להבין איפה החלק שלנו, איפה אנחנו שיתפנו פעולה.
לומדים להגיד "הכל ברצונו, וזה כנראה מה שהיה נכון לי ותודה על השיעור". לומדים לראות איפה הביקורת דווקא שרתה אותנו, הניעה אותנו להשתדל יותר, הוציאה אותנו משאננות, שיפרה את יכולותינו, פיתחה בנו רגישות ועדינות לזולת, במקום לראות רק איפה פגעה והקטינה.
לומדים לחיות עם זה.
נשלח ב-16/8/2005 20:20
לו יכולתי לתקן את ההודעה למעלה, הייתי מוחקת את ה"לומדים לסלוח". זה כזה יומרני...
מגי אינה מפסיקה לבקר את עצמה.
נשלח ב-16/8/2005 20:54
זה יומרני אבל לא נורא למדו לסלוח
נשלח ב-18/8/2005 16:43
באמת ישר התעוררה אצלי השאלה "כיצד סולחים?"
כי זה נראה לי שלב הכרחי לאהוב את עצמי.
כלומר האם אני יצליח לאהוב את עצמי ללא הסליחה הזו?
מלבד זאת שאר הדברים שנאמרו פרטו לי על הנשמה, אבל הייתי צמאה למשהו אולי יותר פרקטי.
קשה לי להסתכל על העבר ולשים את האצבע על נקודה מסוימת ולומר 'הנה , בנקודה הזו נכוותי, כאן התגבשה אצלי התפיסה המוטעית שאיתה אני ממשיכה'.
אני לא יכולה להזכר במקרה דרסטי ולומר "פה היה לי כואב"
זה פשוט האויר שנשמתי כל הזמן ועכשיו קשה לי לנשום/לפלוט אויר אחר.אולי אני סתם מרגישה שאני צריכה להאחז בנק' כזו וממנה להתחיל את השינוי.או שאולי אני לא צריכה לחפש נקודה כזו.
נשלח ב-26/8/2005 13:09
לקחתי את דברייך אל ליביץ
תודה.
נשלח ב-26/8/2005 15:51
רק היום ראיתי את ההודעה של מגי.
אליפות.
נשלח ב-28/8/2005 08:56
נשמח לשמוע טיפים איך לפתוח את העיניים ולהתחיל לראות..
נשלח ב-28/8/2005 15:39
לפתוח את העניים ולהתחיל לראות הוא בדיוק המקום שבו האדם מבין שהכעסים שטמונים בו צריכים להתפוגג. ראשית כל האדם כועס על עצמו לפני שהוא כועס על האחרים וכאשר טמון בו יצר הכעס שהוא בעצם פחד ואנרגיה שלילית על האדם להשתחרר ראשית כל מהכעס כלפי עצמו קל לו לאדם להפיל את האשמה על האחר בכדי לא להתמודד עם הכעס שטמון בו והוא נשאר עם הכעס בתוכו ורק מוציא אותו הלאה. ישנם הרבה מאוד אנשים שיכולים לעצבן אותנו אפילו ילדינו השאלה היא אם אנו קונים את מה שמוכרים לנו .הכעס מתפרץ כשאנו מסכימים לתת לו חלק באנרגיה שלנו במקום לחסום אותו.לסיכום קשה לאדם לסלוח לעצמו הרבה יותר מאשר לאחר וברגע שהוא עובד על אותה סליחה כלפי עצמו ידע להתמודד עם האחר.אייך עושים את זה?!עבודה אישית של האדם עם עצמו בדרך לנווט האנרגיה החיובית.
נשלח ב-28/8/2005 17:29
לא מובן לי מה את אומרת.
נשלח ב-29/8/2005 11:35
לא קראתי את התגובות אבל יש לי עצה שעובדת.
אם מישהו רוצה להתקרב למישהו (עכ"פ ברגשות וכו')
שיחשוב על המצב של אותו אדם, על הנסיונות שהוא ניצב בהם. ולדוגמא - אם לא הולך לו בלימוד/בעבודה/בחיים, לחשוב איך אני הייתי מסתדר בכזה מצב? ועד כמה הוא מסכן וכו'... ומהר מאוד מגיעים ע"י זה להזדהות עצומה עם אותו אדם ואוהבים אותו יותר, מבינים אותו יותר וכו'.
עצה בדוקה :)
נשלח ב-29/8/2005 13:09
אלבי, ראיתי את הרעיון הזה כפי שמבססים אותו על פסוק בישעיהו כט פסוק כב בו מוזכר "יעקוב אשר פדה את אברהם"
יעקוב הוא מידת הרחמים. אברהם הוא מידת האהבה. [יצחק היראה]
כשכועסים על מישהו ומידת האהבה מתעלמת, צריך לפדות אותה ולהוציאה מהשבי.
