ההבנה במצוות שחייב למסור עצמו עליהם

בת קל

עוררת נושא מעניין, וראיתי שבאמת משנתי אינה סדורה לי בנושא זה.

כיון שהבנתי אחרת ממך, אציע את דעתי, ואדרבה, יבואו אחרים, ותרווח השמועה (=ביטוי מהגמרא שפירושו שתעמיק ההבנה).

א. שפיכות דמים - כפי שציינת, איסור רציחה הוא חמור מאד. ואין צריך לפנים (=להסבר) מדוע. זה אינטואיטיבי. החידוש כאן הוא שכיון שממילא אחד ייהרג, אני או אחר, שמא עדיף שאהרוג אחר ואציל את עצמי, שאדם קרוב אצל עצמו, קמ"ל (=התחדש) שלא.

המעיינים יזהו כאן כמובן את כיוונו של ר' חיים מבריסק, בביאורו הראשון בספרו הידוע על הרמב"ם, אלא ששם האריך יותר והרחיב יותר.

אמנם, אם אדם עבר והרג את הנפש כדי להציל את עצמו, אינו נידון כרוצח רגיל, מפני שהיה אנוס.

ב. עבודה זרה - גם כאן זה נראה פשוט. עבודה זרה היא הפך לכל התורה. אין צורך לחפש אחרי רעיונות מיסטיים או אחרים.

בדומה לזה, מחלל שבת נידון במיתה, ודווקא במיתת סקילה החמורה מכולן. מדוע? מפני שפגע ביסוד הדת.

אמנם, מותר לחלל שבת מחמת האונס, אך עבודה זרה חמורה יותר.

כמו כן, עצם הידיעה שזה הדין מהווה בעצמו חיזוק של התרחקות מעבודה זרה ושנאתה.

ג. גילוי עריות - כפי שציינת, נראה שהאיסור המחייב למסור את הנפש הוא דווקא איסור עריות עצמו. ולא הפריפריה שלו, מה שנקרא "אביזרייהו", אלא שהאחרונים נקטו כנראה להפך.

יש לברר אם האיסור הוא מחמת שהצד השני מואס בדבר, כגון נערה המאורסה (ומה שמכוער יותר מזה. מעתה אשתמש בנערה המאורסה בתור דוגמא, אך הכוונה לכולם). ולגבי הנאנסת, זה כעין רציחה. אך אם כן, מה נאמר בנערה המאורסה שהסכימה - ואונסים אותו, האם חייב למסור נפשו? פשטות הדברים היא שכן, שחייב למסור נפשו. לפיכך, צריך להוסיף כאן הסבר למדני. אולי שאין משגיחים ברצונה הפרטי של הנערה מפני שבטלה דעתה (מונח שראוי לבאר בעצמו), או שהתורה דיברה דרך כלל, ואפשר לחפש הסברים אחרים.

וכן יש לדון באדם הבא על הבהמה. הרי אין הבהמה מקפדת, ואפילו נאמר שיש כאן צער בעלי חיים, אין זה חשוב עד כדי כך. (אלא שבעניותי איני זוכר אם אדם הבא על הבהמה נחשב כעריות לענין זה, ומסתבר שכן).


עוד יש לברר מהיכן למדנו את כל זאת. יש לשאול: עד כמה חייב אדם למסור מעצמו כדי לא לעשות דבר איסור? ומנלן? מה מקור ההבדל בין שלוש עבירות החמורות לבין עבירות שמבחינה זו הן קלות יותר? והלא אמרנו, במקום אחר ולענין אחר, שאין לחלק בין מצוות קלות לחמורות?

ואולי כל החיובים האלו הם רק מדרבנן, ומה שהביאו פסוקים הוא בגדר אסמכתא? או שהסברה נותנת כן, לחלק בין סוגי עבירות?

(כאן דרוש לנו וטו, רב הסברות! יבואו אם כן וטו, מיכי, בן איש אחד, וכל למדנינו ויבארו טוב ממני).



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כיון שהסיכויים שווטו ומיכי יענו - קלושים, אכניס ראשי בין ההרים הגבוהים ואענה חלקי, אף שגם דברי בזה טעונים בירורים נוספים. ואדרבה - יתלבנו כאן הדברים.

ראשית, תוספת הטעמה במצוות אלו של יהרג ואל יעבור, ששמעתיה מאחד מרבותי בישיבה-

ענינם של השלשה האלו הוא בכך, שהעובר עליהם בלאו הכי חייו אינם חיים. (השוה - רשעים בחייהם קרויים מתים, והרעיון המפורסם על "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"). לכן, כבר אין תועלת בכך שיעבור וימשיך לחיות, שכן חיים אלו לא יהיו חיים. זהו הסבר אגדותי, שאינו מסביר את הדברים אלא מטעים אותם. וחושדני בו ברב זה שאמר את דבריו על יסוד מונחים קבליים, כדרך שאני חושד בו בכך בעוד דברים שאמר.

בספר התניא יש הסבר לענין, אך כמובן - בסגנון חסידי-קבלי. אסביר את הדברים כפי שהבנתים אני, בסגנון רגיל, עם שינויים מתבקשים.

לדעתי, ויש לי כמה ראיות לכך, חומרן של עבירות אינו נובע מהעבירות עצמן, אלא מחומרתן בעיני העובר עליהן. לכן אינני צריך לבאר את חומרת העבירות הללו לעצמן: למה הן פוגעות יותר ברצונו של הבורא, או באדם מסוים. די לי במה שאבאר את חומרת העבירות הללו בעיני העובר עליהן. מיכי חלוק עלי בדבר זה, ובאחד הגליונות של מידה טובה הוא כתב דברים הפוכים. שלחתי לו אז שתיים מראיותי לדרכי, והוא אמור לעיין בהם.

ובכן, אחד הדברים החשובים ביותר בעיני היהודי, הוא להיות יהודי. גם עבריינים גדולים נזעקים כשמטיחים בפניהם שהם לא יהודים. היהודי רואה ביהדותו משהו מעצמותו, וכשיסבור שאינו יהודי, ירגיש שחסר לו משהו מאוד משמעותי מחייו. במקרה כזה, חייו אינם חיים.

ועבירות רבות יש שכשיהודי עובר עליהן אין הוא רואה אותן בסתירה ליהדותו. נראה לו, שגם אם ימשיך לעבור הוא ישאר יהודי. (לדברי התניא, זוהי ה"רוח שטות" הנכנסת בעבריין לפני העבירה). מה שאין כן שלושה עבירות אלו, שאותם ראו היהודים לאורך ההסטוריה כמשהו הנוגד את היהדות, ומי שעבר עליהן, הצהיר במידה מסוימת, שאינו רואה את עצמו כיהודי, גם לפי ההגדרה האישית שלו למונח הזה.

לפי זה, מה שנותר לנו הוא מחקר היסטורי על חומרת שלושת עבירות אלו בעיני היהודים לאורך הדורות. דומה והמציאות היא אכן כזו, שמי שעבר על אלו העבירות הרגיש שהוא בוגד ביהדותו.(אם כי יתכן ודווקא חומרת ה"יהרג ואל יעבור" עשתה אותן לכאלו). גם גילוי עריות היה כזה. גם אם היום, בפרוץ המתירנות שונה היחס לגילוי עריות, הרי שאין זה משנה את חוקי התורה שאינם ניתנים לשינוי, אם משום היותם משהו א-לוהי שתיאולוגית אינו ניתן לשינוי, ואם משום שיכולת שינוי נוגדת את עקרון הסדר הטוב. איזה בלגן יהיה אם כל אחד יעשה תורה לעצמו.

אני רק תוהה, למה אכילת חזיר ביום כיפור אינה ביהרג ואל יעבור לפי דברי. אולי המשמעות הנלוית השלילית כל כך של חטא זה נכנסה ליהדות בשלב מאוחר יותר.

בא"א,
דומני שחילול שבת נחשב, לאורך הדורות, כעברה המנוגדת ליהדות לא פחות מניאוף, נניח - וזאת עוד משחר ימי היהדות, מאז ימי המקושש. מה דעתך?

בן איש אחד

אני מסכים עם יסוד אחד בדבריך, ומשבח את ביאורך הפשוט לתניא (פעם ראשונה שאני מבין משהו הנאמר בשם התניא) - אבל אני חולק על עיקר דבריך, ברשותך. ואסביר.

אני מסכים שהאופן שבו העבירה נתפסת אצל האדם חשוב מאד, גם לגודל העבירה, וגם לענישה.

עם זאת, איני סבור שעבירות אלו גורמות לעבריין לחוש שיצא מכלל ישראל.

אדרבה, לכל עבירה יש תירוץ. אין אדם חוטא בלי להסביר לעצמו מדוע המקרה שלו הוא יוצא דופן. (אפשר שגם זה כלול במה שאמרו ש"נכנסת בו רוח שטות" - וזה מוסיף על מה שכתבת בשם התניא ומעין דבריו).

כמו כן, מה שכתבת מסביר מדוע זו עבירה חמורה, אך לא מדוע ייהרג ואל יעבור.

אדרבה, האדם מבין שאונס זה אחרת. הא ראיה, שמחללים שבת על אונס. ואין זו נחשבת עבירה.

נכון שיש אנשים שמרגישים אשמה על אונס. ואכן, יש כאלו שמסבירים - אני למשל - שכל הקרבנות וכל עניני הכפרה לא באו אלא לפתור את בעית רגשות האשמה.

אבל איני סבור שבכך ניתן לפרנס את האיסור החמור שקובע שאין הם נדחים בפני האונס.

הנקודה היא שברגע שיש אונס, שוב אין זו אותה עבירה. והראיה לזה מה שכתבתי, שהרוצח מתוך אונס אינו חייב מיתת בית דין כרוצח, וכן בעבודה זרה.

מהי אם כן סיבת החומרה? ניסיתי להצביע עליה לעיל. בכל אופן, נראה לי שיש כאן שנים או שלושה סוגים של עבירות, ולפי זה יש שתים או שלוש סיבות להחמיר בזה.

מה שכתבת נכון לגבי עבודה זרה, אך לא לגבי רצח ואונס. אונס הוקש לרצח, אך רצח עצמו אסור לא בגלל שהוא מנוגד ליהדות, אלא בגלל שהוא רצח. (וזה נכון גם אם הנרצח רוצה להתאבד, כגון שאמר הרגני או אהרגך). אך זה עדיין קשה, כפי שכתבתי לעיל, מנערה המאורסה שהסכימה, מדוע שם חייב למסור נפשו באונס.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני נזכר בשאלה המפורסמת הבאה: פיקוח-נפש דוחה שבת, אבל המחלל שבת חייב מיתה. אם כן, מה חשוב יותר: חיים או שבת?

ובכן, כתב מיימוני שעבירה הנעשית באונס אינה עוד אותה עבירה. אבל, בנידון דידן אין בכך תשובה, שהרי מצווה לפקח את הגל וכו', ולדעת חלק מהראשונים אסור אף למסור נפשו מרצון כדי לא לחלל שבת, כלומר - במקרה של אונס אין כאן כלל עבירה אלא פשוט הכרעת-התורה שהחיים חשובים מהשבת.

אם כן, מדוע המחלל שבת חייב מיתה? בניסיון להבין את דבר השם, ובפרט לאור מעשה המקושש, אפשר אולי לומר שמדובר בעונש מרתיע שנועד לשמור על חשיבותו הקריטית של יסוד-הדת, כפי שהזכיר מיימוני. כאן צריך לזכור שחילול-שבת במצב של סכנת-נפשות לא יערער את היסוד הזה, שהרי הכל מבינים את ההבדל בין המקרים.

כל זאת באשר לשבת.

אשר לג' החמורות, כבר לימד פרנקל שאפילו בעיני אדם שאינו מאמין בהישארות-הנפש יש דברים שראוי למות עליהם, הגם שהמוות הזה הוא הסוף הסופי והמוחלט של כל החוויות. מדוע? מפני שלמוות הזה יש משמעות. האדם ההולך למות יודע שהוא מוסר את נפשו בשביל משהו שהוא גדול מאד, גדול אפילו מן החיים עצמם.

בכלל, כל דת הרוצה לשרוד צריכה איזה שתיים-שלוש עבירות כאלה, שאנשיה מוסרים את נפשם עליהן. בכך תצליח לשמור מצד אחד על פרגמטיות הכרחית (לא מוסרים את הנפש על כל עיקרון דתי, שכן אז לא יישארו מאמינים) ומצד אחר תתחשל ותחזק את מעמדה בעיני מאמיניה עצמם ('אבא שלי מת בגלל זה, אני לא יכול לזלזל בזה').

למה נבחרו דווקא שלוש אלה? לגבי ע"ז וש"ד דומני שהתשובה ברורה, וכפי שביארו קודמיי בטוטו"ד.

מה שנותר הוא לנסות לבאר את החלת הדין הזה על איסור-עריות, לאור העקרונות שניסיתי להציג קודם.

ובכן, אם נזכור שהתורה רואה בהליך תקין של פריה-ורביה את החובה העיקרית המוטלת על האדם, ואם נראה בגילוי-עריות את הפכה, נוכל אולי להבין מדוע האיסור הזה מחייב את מאמיניו להגן עליו עד המוות.

לכך ראוי להוסיף כי בכל המקרים שבהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור' אין מדובר באיסור עריות מינורי, כזה שתלוי בנסיבות או בתקופות (כפי שניסה לטעון בןאישאחד), אלא דווקא באלה שביצועם הוא הפרה בוטה של הסדר האנושי ושל עקרון-מוסרי יסודי ביותר וחשוב להוסיף: רחב מאד, החל מאיסור אשת-איש וכלה באיסורי ערווה מאלה המכונים גם בימינו 'גילוי-עריות'.

איני יודע אם בכוונה תחילה שינה בן איש את דברי בעל התניא, אך בעל התניא רק כותב את זה לגבי עבודה זרה, שלגבי עבודה זרה חש האדם שהוא מתנתק מיהדותו, אך לא לגבי עריות ולא לגבי רציחה. וכבר הי' אשכול גדול על דברי בעל התניא אלו.

לגבי ע"ז מהו המקרה שעליו אומרים יהרג ואל יעבר?

אם בכלל יש מצב כזה?

ובכלל מהי ע"ז ללא כונה?

ועוד להעיר, שבוודאי מילה היא מצוה שבלי זה יהודי אינו מסתכל על עצמו כיהודי. ובכל זאת.

מיימוני, סוף סוף התניא נכנס בך! משהו זז פתחו לי כחודו של מחט....

אתנחתא

שמע האמת ממי שאמרה...



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני התכוונת לכתוב זאת באשכול של המשפטים של המסון
[הו איזה פחד מקווה שכעת יבינו שזה בצחוק]

ב"ה.

מיימוני,

האמת,

וכל האמת...

ירוקון קורץ (עדיין בור אנוכי בתורת סמיילי)

תוקן על ידי - yirmiahu - 16/08/2005 20:12:32

בהתחלה זה היה ככה

אח"ז זה סורבל לאייקון ירוק קורץ,

אח"ז במגמת קיצור זה הפך לירוקון קורץ,

אולי אפשר כבר להתקדם לירוקורץ?

אתנחתא,

עשיתי שילוב עם דברי התניא לענין חלק הוי' עמו וניתוק הנפש משרשה, שג' אלו מנתקים את כל הנפש. הוא לא אומר זאת?

ברצוני לחדד את דברי, בהשלכה הלכתית.

החפץ חיים מתיר לדבר לשון הרע על מי שמוחזק לעובר עבירה בשאט נפש, כשהיא עבירה שכל ישראל יודעים שהיא עבירה. לדוגמא, הוא מביא את הניאוף (לשון הרע, ח, ו). סבורני שהגדר בזה הוא, שהעוברים על עבירות כאלו מודעים לכך שאין זה יהודי לעשות זאת, מה שאין כן בשאר העבירות.

ולהתייחסות פרטנית-

גם וגם,

מה ראית בפרשת המקושש? אני חושש שחסר לי מידע על פרשנות מסוימת בחטא זה, המציגה אותו כמשהו מאוד יסודי. לידיעתי ודעתי הקלושות, חילול שבת בפרהסיה היה לאורך ההיסטוריה סמל של יציאה מופגנת מהמערכת: יהודי שהתדרדר ורצה להראות את זה לקהלילה ולהכעיס אותם, נסע באופנוע ברחוב בית הכנסת בשבת, או כיוצא בזה. אך כרוך לזה בהכרח המימד ה"פרהסי", מחלל שבת בינו לבין עצמו לא ראה בזה ניגוד להיותו יהודי.

מיימוני,

אתה טוען שלכל עבירה יש תירוץ, גם לעבירות החמורות. אך אני חושב שיש חילוק בין התירוצים. לעבירות חמורות אלו, צריך להיות התירוץ משהו בסגנון של נקמה ביהדות או במי שייצג אותה בעיני העבריין בצורה מעוותת, או תירוץ דומה. לא תירוץ שמסביר שבכל זאת העבריין נשאר יהודי, ואינו רואה סתירה בין חטאו לבין היותו יהודי. מה שאין כן בשאר העבירות, בהן העובר חושב שאין הן אלא פרט ביהדות, ועבירה עליהן אינה סתירה ליהדות ולהיותו יהודי ככלל.

עוד טענת, שלא הסברתי למה יהרג ואל יעבור על העבירות החמורות, אם חומרתן היא כפי שהסברתי. למען האמת, קיצרתי בנקודה זו, כאשר כוונתי היא שחיי יהודי בלי יהדות כמיתה חשובים (פרפאזה מדברי הרמב"ם האהודים). ואם כך, אפשר כבר, ועדיף, למות.

עוד טענת, שכיון שהעבירה נעשית באונס, אין היהודי רואה בה ניגוד ליהדותו. שאלה זו יכולה להישאל גם על אמירה של כפירה מן השפה ולחוץ. ובכל זאת, אין להתכחש לעובדת המרטירולוגיה שרווחה בארצות אשכנז בימי הביניים (על ארצות ספרד - ראה תרביץ תשסא, מאמרו של רם בן-שלום). ברור שהמניע העיקרי לעובדות רבות היה הרגש שלא איפשר להמיר את הדת, אף שזה באונס, וזה התקיים לצד החיוב ההלכתי ואף למעלה ממנו (ראה המאמר הנ"ל). למה הם לא חשבו שאם הם עושים את זה באונס זה לא נוגד את יהדותם? כיון שמה שהאדם רגיל לראות כל חייו כדבר הנוגד את יהדותו, הרי הוא רואה זאת כך גם כשמישהו אונס אותו לעבור על זה: הוא רואה באונס זה, ובצדק, רצון של ההוא להעביר אותו מיהדותו.

אתנחתא,

טענת מברית מילה. יש לחלק, שבברית מילה הרעיון העיקרי הוא שמי שאינו נימול הוא אינו שייך לחברה, אך אין בזה עבירה חד פעמית. משא"כ בהנ"ל.

דברי התניא: "ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרוג היינו כפי חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתותות הרבה ולא משום קלות העבירות וחומרן [תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סי' משא"כ במומר לגילוי עריות ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא ג"ע אלא דגזירת הכתוב הוא"