|
|
| נשלח ב-17/8/2005 23:48 |
 |
| |
Nishtikh-
You directed us to an earlier eshkol where the question of fighting wars on Shabbos was discussed. Muadib posed the question- if there was a time when Jews did not wage war on Shabbos- why didn't their enemies take advantage of this by mounting attacks against them on Shabbos?
In fact, the "prophet" of the Muslims, Muhammad, inflicted a defeat on the Jewish tribe, the Banu Qurayza, in the vicinity of Medina, by mounting an attack against them on Shabbos. The Banu Qurayza were surprised and taken aback by this because it seemed to them to violate traditional Arab standards of fair play in warfare.
See Maxime Rodinson, Mohammed
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2005 00:18 |
|
| |
Correction- the story is not, as I put it above that Muhammad attacked the Jews on Shabbos- Rather, the Jews considered the option of attacking Muhammad's force on the Sabbath when the Muslims would not be expecting such an attack. The Banu Qurayza rejected this option because they refused to fight on shabbos which they viewed as a violation of the Torah. This story comes from the Muslim tradition so I don't know whether it's trustworthy. It does seem to indicate, at least, that Arabs, in the early years of Islam, expected Jews not to fight on the Sabbath. It is, of course, possible that those Arabian Jews of long ago were quite amharatzish and misinformed as to the true halakha.
Maxime Rodinson, Mohammed, (1966)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2005 12:13 |
|
| |
בן איש אחד
<"ועל דרך זה חשבתי אני, שלא שייך במילה יהרג ואל יעבור, כיון שגם אם יאנוס אותו גוי לא למול עצמו היום, יוכל למול למחר, ולכאו' בין להרמב"ם ובין להראב"ד">
במכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ו:
"רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על *שמלתי את בני*, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב".
היה זה בשעת השמד או "התנדבות", בדומה לאכילת מצה או נטילת הלולב, וכמו שכתבו החינוך מצוה רצו:
"ומה שמצינו מעשים לחסידים הראשונים שנהרגים על ביטול מצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה, מה לך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב, על שנטלתי את הלולב, מדת חסידות עשו הם, וראו שהדור היה צריך לכך, והיו חכמים גדולים ראויין לכך להורות על זה. שאלמלא כן שהיו גדולים וחכמים, לא היו רשאין למסור נפשם למות, שלא לכל אדם יש רשות ליהרג במה שלא חייבונו זכרונם לברכה ליהרג עליו, ולא עוד אלא שמתחייב בנפשו הוא".
והשו"ת הריב"ש סימן קעא:
"כי מה שנאמר במכילתא: רבי נתן אומר: לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ... זהו בשעת השמד, שאז, אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, בין בצנעא בין בפרהסיא".
***
בעודי בנושא המילה:
שאלה שהיתה עימדי זה זמן רב:
לדברי הרמב"ם הלכות מילה פרק א:
בהלכה א:
"מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה...".
ובהלכה ב:
"... וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד...".
מהו כרת זה? האם כולו רוחני, שהרי הוא חייב כרת רק ברגע שהוא מת.
הכס"מ שם מתרץ שני תירוצים:
א. "שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו הואא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פ"ח מהלכות תשובה".
ב. "א"נ דה"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במ"ק דאיכא כרת דיומי".
אולי מפני שלא הבנתי את תירוציו, נראה לי שהם אינם מתאימים עם דברי הרמב"ם בפירושו על המשנה, (שבת פרק יט משנה ו):
"ואיני יודע בכל המצוות מצווה דומה לזו, כלומר, שלא יתחייב עליה *עונש* עד שימות העובר בחטאו". (תרגום קאפח).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2005 22:06 |
|
| |
ואכתוב מה שעלה לי מלימוד הסוגיא,
מהתוספות סנהדרין עד: יוצא דבלי שום פסוקים אין חיוב למסור נפש על קיום מצוות, וההבנה בזה נראה משום דמצוות ניתנו לקיים ע"י האדם בתורת אדם שיש לו זכות לחיות, ובמילים אחרות המחוייבות להקב"ה לקיום מצוותיו נובע ממה שהאדם חב להקב"ה את חייו, וכיון שכאן קיום המצוה יעלה לו בחייו א"כ חסר כאן מחייב הנ"ל. אלא שמקור החיוב הוא ממצוות אהבת ה' וכמו שמבואר בסוגיא בסנהדרין ובמה מקומות וכ"כ הרמב"ם יסודה"ת ה,ז "ומנין שאפי' במקום סכנת נפשות אין עוברים על אחת משלש עבירות אלו שנא' ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך וכו' אפי' הוא נוטל את נפשך" ור"ל דזה מה שחידש הפסוק כאן דאפי' אם הוא – הקב"ה נוטל את נפשך ונשמט כל המחייב לקיום מצוותיו, אעפ"כ אהבהו ועבדהו.
כל זה מתאים לההבנה שהאדם קודם כל מחוייב לעצמו, ורק בתורת האדם שדאג להוייתו עצמו יוכל להתמסר לעבודת בוראו. אלא שזה נכון בייחס לחובתו בקיום המצוות במסגרתו הכללית – הפורמלית
שאין הצדקה לתבוע מהאדם עשיית דבר שהוא יביא לחיסולו, אבל בייחס האדם עצמו בין נברא לבורא שייך ענין של מחוייבות של 'אהבה' האומרת שאני מוכן להתמסר להבורא גם במקום שא"א לחייבנו באופן פורמלי. ודבר זה מתבטא בהמצוה למסור נפש לג' עבירות החמורות, שלפי"ז הם מצוות יסודיות הקשורים באופן ישיר במסכת הייחס שבין בורא ונברא, ע"ז מובן בפשטות שפיכות דמים ג"כ נובע מהתובנה שבצלם אלוקים נברא האדם, ושבתורת אדם נברא מאת הבורא עליו להתחשב בשאר נבראיו, וגילוי עריות חומרו הוא מתוקף שהעוסק בניאוף אינו רק עושה מעשים שלא יעשו אלא שבזה קובע באישיותו גדר של נחיתות הפוגע גם כן בצלם אלוקים האנושי.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2005 20:45 |
|
| |
שלום וחג שמח
תודה לדו"ד וכל המגיבים
בעצם השאלה שהובעה בתחילת האשכול היא, א. מה החסרון בדברים האלו ב. למה זה כ"כ חמור, ויחסית, מגיבי האשכול התייחסו בעיקר לחלק הזה, אך אני רוצה לחזור לגבי פרט אחד, והוא גילוי עריות, שנקח לדוגמא את אשת אח, שצריך להבין, שכאשר יש את הסכמת האח, למה יש כאן חסרון בביאה, וכמובן שיש חסרון מסויים {כמו שהובא בתחילת האשכול} אך בלשון התורה משמע שזהו איזשהו פגיעה באח, שכתוב ערות אחיך הוא וזה בהסכמת האח לכאורה צריך להשתנות?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2005 22:24 |
|
| |
בתקל,
בעיני, ההבנה הפשוטה יותר בכתוב "ערוות אחיך היא" איננה שזו פגיעה באח. אני מבין שהתורה באה להסביר מדוע משכב עם גיסה נחשבת לגילוי עריות - שהרי היא איננה קשורה אליו בקשר דם. לכן מסבירה התורה ש"אשתו כגופו" - וזה כאילו ערוות אחיו ממש.
- דו"ד
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2005 00:00 |
|
| |
ראשית, אני לא ממש מבין מה דרוש כאן בלמדנות. מדובר על טעמא דקרא, וזה ממש לא עניינם של למדנים (שזכיתי והחשיבו אותי הקטן ביניהם, על לא עוול בכפי).
חצקל,
באשר לפיקו"נ ושבת כבר היה על כך דיון כמה פעמים, וכבר כתבתי שם שעל פניו נראה כי הדחייה אינה מורה על חשיבות החיים יותר מהשבת אלא אולי להיפך. לפחות הנימוק של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה מורה להיפך: שמטרת החיים היא שמירת השבת ולא החיים כשלעצמם. אגב, גם הנימוק של 'וחי בהם' ולא שימות בהםה משתמע לאותו כיוון: שהרי מכאן עולה שהחיים הם בעלי ערך רק אם הם 'בהם'.
אמנם כידוע יש עוד טעמים, ובחינה הלכתית-אמפירית מעלה קשיים בשיקול זה (מדוע מחללים שבת על תינוק מושלך בכתובות טו, ראה שם בחי' החת"ס. ומדוע לא מחללים על מצוות אחרות ועוד), ואכ"מ.
באשר לג' עבירות חמורות, יש להבחין כי יש חלוקה ביניהן באשר לאובייקט שאליו הן מתייחסות: עריות היא פגיעה אנושה בעבירה שבגוף - חילול הגוף. ע"ז היא פגיעה אנושה בנפש/נשמה. ורציחה היא פגיעה אנושה בקשר בין הגוף לנפש (הרציחה אינה משמידה אף אחד משניהם אלא מפרידה את זה מזו).
אם נתייחס לטעמא דקרא, מה שבד"כ איני אוהב כל כך, ייתכן שבסופו של דבר ההלכה רוצה להדגיש עבירה ייחודית אחת שנוגעת לכל ממד של ההויה, והלעמיד אותו כערך עליון. יש כאן חשיבות הצהרתית, שלכל הממדים הללו יש חשיבות עליונה, ואין להעדיף אחד על השני.
מעין זה אמר פעם הרב עמיטל לבעלת תשובה ששאלה אותו אילו מצוות להתחיל לקיים בתחילת הדרך. הוא הביא את דברי רש"י על פ' חקת, שנצטוו שם בפרה, כיבוד הורים, ודינים. אלו שלושה סוגים של מצוות: מוסריות, חברתיות, ו'דתיות' (גזירת הכתוב). בתחילת דרכה, המליץ הרב עמיטל, כדאי לה לבחור במצווה אחת מכל סוג כדי להתקדם בכל החזיתות ולהבין שכולן חשובות ואין זו בלא זו.
בן איש, לצערי איני זוכר את מכתבך שהזכרת. אולי תוכל לשלוח אותו אליי בשנית (ולהזכיר לאיזו פרשה הוא מכוון)?
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2005 06:52 |
|
| |
מיכי
טעמא דקרא אינו עניין ללמדנים??
הבנת מהות המצוות, וההבנה למה לדבר אחד התורה ייחסה חשיבות כזו ולדבר אחר חשיבות אחרת, הם מגופי תורה ומתכלית התורה ותכלית האדם המקיימה. כי תכלית התורה לעשות האדם בעל מחשבה ומידה נכונה, ולזה יתקרב כשיבין וישכיל מחשבת התורה.
ומן הסתם אין זה אלא פליטת קולמוס.
המקורות גם הם רבים, מתורנ מביאים כתובים, תנאים אמוראים, ראשונים ואחרונים, בהזדמנות זו אביא ציטוט מעניין שהביא יוני333 מהחזו"א -
שלא ניתנו המצוות אלא לצרף הבריות – ולדקדק בצואותיו ית' לקבלת עול מלכותו ית' – וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצווה – ולסוד הפנימיות, ולכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת. חזו"א או"ח סימן קלח' אות ד'
תוקן על ידי - מבחן - 17/10/2005 7:18:57
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2005 07:10 |
|
| |
ולגופם של דברים
שימי לב, שבחברה מדורדרת יש ב' היבטים עיקריים של דרדור מוסרי, רצח ואונס.
השמירה על חברה, דורשת שמירה ודחיית כל פריקה, בב' הדברים השומרים על צלם אנוש בסיסי - חיים ודרכי הזיווג. ב' דברים אלו גם שומרים על תקינות המצב החברתי החשוב ביותר.
ע"ז, זה יסוד הדת כולו, והוא ראוי להישמר עד חרמה לצורך כך.
מסתבר שאם אדם לא היה מזדווג עם החשבה/יצר/תאוה/רצון כה חזקים, לא היה זה נהפך למאפיין ומבטא תקינות יסודית, אך לאחר שכל כך הרבה מקום וחשיבות יש לזה בתודעת האדם והחברה, הרי שזה נהיה בצדק למהותי בחיי האדם וכבודו ובאפיון ושמירת תקן מוסר בסיסי ומקיף.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2005 00:56 |
|
| |
זו ממש לא פליטת קולמוס, ואני עומד בדעתי.
המכונה 'למדנות' אינו השכלה כללית או הבנה כלשהי, אלא יכולת לימוד וניתוח הלכתית כמקובל במחוזותינו (=לומדש). טעמא דקרא אינו קשור לכך כלל ועיקר, ולדעתי הוא גם אינו נוגע כי הוא זה לעיקרי עבודת ה'. המובאה מהחזו"א גם היא אינה נוגעת לכך כמובן, ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2005 12:21 |
|
| |
דעתי איננה כשרה דיה בשביל להתבונן בכל תוכן האשכול לאורכו ורוחבו, אך מעיון מכופיא בהודעות של כמה מהחברים הנכבדים, חשבתי שיהיה ראוי לחדד את הדברים בהארה נכבדה שעלתה לי בעבר אודות תכנם של ג' העבירות שעליהן מחויב האדם למסור את נפשו.
הנה העובדה שפיקוח נפש דוחה את התורה כולה נובעת מן הטעם הידוע של - 'וחי בהם', ולא שימות בהם. והעניין הוא בוודאי כי סוד המצוות כולם (הן העשה והן הל"ת) לנסוך ולהעצים עניין ופשר רוחני פוזיטיבי, בחייו הארציים של האדם. ואשר על כן בשעה שאותה המצווה עצמה פוגעת בעצם חייו, הרי היא בעצם פוגעת ישירות בתוכנה המכוון שלה עצמה. והדברים עתיקים.
נבדלים בהחלט הם ג' מצוות אלו 'עבודה זרה' - 'גילוי עריות' - ו'שפיכות דמים', אשר הם מחייבים את האדם מהמקום ה'נגטיבי' דייקא, היינו: ג' מצוות אלו שמירתן אינה מעצימה פוזיטיבית את דמות קומתו הצורנית של האדם, ובוודאי שלא נוסכת כל ממד פוזיטיבי של עומק בחייו, אלא במידה ולא ישמרם או אז הרי השיא את עצמו וחייו אל מקום שהוא משולל בתכלית השלילה, אשר שוללים הימנו בהחלט את זכות הקיום.
עובדה זו נובעת מהיותם של ג' מצוות אלו, ג' רכיבי היסוד המהווים את הצורה הנקראת 'אדם'.
דעת = עבודה זרה
כבוד = גילוי עריות
מוסר = שפיכות דמים
יש להאריך אודות סודו של כל רכיב ורכיב, אך בקצרה רק אומר כי בוודאי שג' רכיבים אלו (שהייתי מכנם, ג' האטומים הצורניים)הם למעשה אבני היסוד של צורת קומת האדם, והן סוג של משולש קסם, דהיינו, כל רכיב הנו למעשה נגזרת של חבירו, וחוזר חלילה. ובאשר האדם אין לו למעשה קיום 'חלופי' מאשר 'קיום אנושי', דהיינו, מהאדם נשללת בהחלט הבחירה בתבנית חיים שאיננה אנושית בהחלט (הבחירה היא בתוך אותה מסגרת החיים האנושית, אך בהחלט לא לגבי עצם המסגרת), וכאשר פגע האדם באחד מג' רכיבים אלו הרי הוא פגע באורח אנוש ביסוד הנקודה הארכימדית של קומת דמותו האנושית, ולמעשה בעצם טיב חייו שהם 'אנושיים', ובכך שלל מעצמו את זכות הקיום.
יש עוד להאריך בזה כהנה וכהנה, אך לא יכולתי שלא להזכיר בקצרה הארה זו, שדומני כי היא חיונית בלימוד העניין.
חג שמח, ושנה טובה ומאושרת.
תוקן על ידי - החבוי - 19/10/2005 12:40:26
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 00:19 |
|
| |
חבוי,
לא הבנתי את דבריך. אתה כותב שכל הלאוין, כמו העשין, באו לנסוך ממד חיובי-פוזיטיבי בנפש, ואילו ג' עבירות חמורות הן לבדן פועלות בממד נגטיבי.
האם זה לא חילוק בין עשה ללאו באופן כללי? ואם כן, אז שוב חוזרת השאלה מה מייחד את ג' החמורות?
שוב ראיתי שאולי כוונתך לומר שבקומת האדם החיובית ניתן לבנות על ידי עשין, ולא להרוס (את הקומה החיובית) ע"י לאוין. אולם ג' עבירות בונות משהו שלילי, ולא רק הורסות את החיובי. לכן כנראה אין טעם לחיים כשעוברים עליהן.
ובכ"ז תמהני בתרתי:
1. כיצד יש להבין את החילוק הזה? האם תוכל לפרט?
2. מדוע בניית משהו שלילי מונעת את ערך החיים? האם לא ניתן אח"כ לתקן ולבנות משהו חיובי. לא די לומר שיש כאן משהו שלילי, אלא עלינו להסביר שהוא כה שלילי עד שכל החים שייוותרו הוא אינו ניתן לתיקון, והחיים אינם שווים.
אולם כעת הדרא קושיא מעיקרא לדוכתא, שכן אם אכן זוהי ההגדרה של ג' החמורות, אז נראה שכל הלאוין יכולים לפעול גם הם בבניית משהו שלילי, אלא שזוהי שלילה שניתנת לתיקון ולכן אין ליהרג עליה. ולפי זה ההבחנה בין לאוין לעשין נותרת כסברא הפשוטה וכדכתבתי למעלה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 00:50 |
|
| |
מיכי היקר.
אנסה להטעים מעט יותר את דבריי.
אם נתחקה אחר מרבית המצוות הן מצוות העשה והן הל"ת, נמצא כי בתכנן נעוץ אלמנט עמוק של העצמה צורנית שלה זוכה המאמצן באופן המכוון. ניקח לדוגמא 'שמירת שבת', עצם הימנעות האדם מעשיית מלאכה ביום אחד מימי השבוע והתכנסותו פנימה אל עולמו האישי והרעיוני, תורמת באופן דרמטי להעצמה בדמותו הצורנית ולהשתלמות רוחנית גבוהה יותר לעומת האדם שנעדר מצווה זו. לאור פשר פוזיטיבי זה ניתן לחייב אחת לאחת את שלל איסורי שבת ופרטי הלכותיה. ואם בדוגמא אחת לא סגי, אתן דוגמא דוקא מאיסור שכולו נעוץ ב'לא תעשה' - 'איסורי אכילה' - האדם אשר מאמץ את איסורי האכילה ומיישמם בפועל, משליט את הצורה על החומר המתאווה, ומעמיד את הצורה כשולטת בכיפת חייו ובאורח מאווייו, ומונע מנטיותיו הארציות ליטול את בכורת השלטון על התנהלותו בעולם החומר. וכן הלאה וכן הלאה, והדוגמאות רבות מספור.
העולה א"כ, שלא ניתנו מצוות ואיסורים אלא שיהיו מעצימים ומעשירים את צורת האדם, ומעצבים את דמותו באופן היותר רצוי למקום.
נבדלים בזה בהחלט הן אותן ג' עבירות !! אשר אין בשמירתן כל אלמנט פוזיטיבי של העצמה. האדם אשר אינו עובד אלילים, או אינו רוצח, או אינו שוכב עם אחותו וכו', אינו זוכה בעקבות הימנעות זו להעצמה צורנית כלשהי בדמותו. אלא אדרבה - האדם אשר כן יעבור על איסורים אלו ישלול מעצמו בהחלט את 'שם האדם', ובעצם את עצם היותו, באשר עצם היותו הוא היותו אדם !! אחד המאפיינים של הפרש זה, הוא בכך שג' מצוות אלו הנן אוניברסליות בהחלט, ותקפותן ביחס לכל העמים שווה בתכלית השוויון. לעומת שאר המצוות (למעט מצוות בודדות כמו 'גיד הנשה' וכו') אשר ניתנו ביסודן לעם היהודי בלבד. ובוודאי שהטעם הוא כנתבאר.
אך עיקר דבריי היה באבחנה ביחס לאותן ג' עבירות אשר הן למעשה מעצבות את הקומה הנקראת 'אדם'. ואשמח לשמוע את דעתך ודעת החברים האחרים דפק"ק ביחס להארה זו.
תוקן על ידי - החבוי - 20/10/2005 0:59:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 01:09 |
|
| |
ראשית, גם ביחס לג' החמורות יש הבדלים בין יהודים לבני נוח.
[אעיר במאמר מוסגר כי אתה מניח שקומת האדם הבסיסית משותפת ליהודים ובני נוח, ואני בהחלט נוטה להסכים. אמנם ר' שלמה פישר בדרשות 'בית ישי', על שבועות והושענא רבא כמדומה, כותב שנחלקו בזה אבות העולם, ע"ש. וכידוע הרב קוק באורות מסתפק בזה ונראה שמסיק לא כך].
שנית, אינני רואה מדוע התגברות על היצר של ג' אלו שונה מהתגברות על יצר האכילה וכדו'? אזכיר כי לפני אנשי כנסת הגדולה היה יצר לעבודה זרה, כמו עריות וכמו אכילה. כיום אנחנו לא מכירים זאת, וזה נראה מעט מופשט.
שלישית, אם אכן איסורי האכילה אינם אלא מכשיר להתגברות הצורה על החומר, אזי מדוע אין איסור לא לאכול יותר מדי? או לא לאכול דברים אחרים כדי להתגבר על היצר? על כן לא נראה שזה מסביר את איסורי האכילה בפירוט, ולכן קשה לי לקבל שזהו תוכנם האמיתי והמלא (אולי יש בזה חלק ממנו). ראה דבריי על טעמא דקרא בהודעתי הראשונה.
לסיום אעיר כי ייתכן שעצם החיפוש לטעם משותף של ג' החמורות אינו נכון. לגבי רציחה יש טעם מסברא 'מאי חזית'. ולגבי השאר גם ייתכן שטעם החומרה אינו זהה.
נכון שברמה הפורמלית ניתן להשוות ביניהן בעל כרחנו, שהרי מעצם הדין למסור עליהן את הנפש עולה כי אין ערך לחיים כשעוברים עליהן. זה ודאי משותף לכולן.
ועדיין ברציחה זה נראה שונה, שכן מעורב כאן מישהו אחר (מישהו נפגע, להבדיל מעריות ששם יכול להיות שיתוף פעולה). כלומר שם יש טעם לחיי שלי, אולם לחיי העולם בכללו אין טעם, שכן סך כל החיים נפגע. ואולי אפילו יש טעם לחיי העולם בכללו, רק אין הצדקה שהממשיך לחיות יהיה אני ולא השני. על כן נראה שרציחה אינה דומה לשני האחרים אפילו ברובד הפורמלי הזה.
וכל זה תליא האם 'מאי חזית' הוא הטעם האמיתי. וכבר הערתי על כך לעיל, וראיתי כעת את הכס"מ בהל' יסודי התורה (ה, ה) שכותב להדיא שזה לא הטעם האמיתי ואף מסיק נפ"מ מעשית.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 01:24 |
|
| |
אני מקבל את הקביעה (העולה מהודעתך) כי בדבריי ישנם כמה אכסיומות. אין בכוונתי להיכנס כעת לדיון בגופן של אותן האכסיומות, לדעתי (ובדעתי) הן ברורות כשמש בצהרים. ובוודאי שמי שיתפלג עימי על בגוף אכסיומות אלו לא יוכל לקבל את העקרון העולה מהן.
ולצורך העניין אחזור בקצרה על חלק אותן האכסיומות ביחס להערות שהערת לגביהן.
1. איסור ע"ז לא בא על מנת 'להגביל את יצר האדם', ואין זה משנה כלל ועיקר לגבי איזו תקופה מדובר.
2. גם לאכול יותר מידי הוא בכלל 'איסורי אכילה', אומנם לא בכלל האיסור ה'פורמאלי', אבל בהחלט בכלל טעם האיסור וכוונתו. (ואין צ"ע כלל בשאלה 'אז למה אינו בכלל האיסור הפורמאלי'?? וד"ל).
3. הטעם שנתנו חכמים לחיוב מסירת הנפש באיסור 'רציחה', 'דמאי חזית וכו'', הוא הוא תמצית הטעם המוסרי הפשוט. ואדרבה, העובדה שניתלו חכמינו בסברא בנושא כה חמור, מעידה על המשקל העצום שהעניקו חז"ל למוסר הפשוט הקולע אל השערה האידיאלית, עד כדי חיוב מסירת נפש מתוך טעם שהוא בגדר 'סברא'.
4. ה'אדם' הוא 'אדם', באשר הוא 'אדם'.
|
|
|
|
|
